יום ראשון, 29 בדצמבר 2013

Back In The Groove

אז עברנו לדירה החדשה. הידד!

ביום שבת שלפני המעבר ירד שלג כל היום, אבל התחזית אמרה שבראשון יהיה נאה. השלג באמת הפסיק לרדת מאוחר בשבת בערב. בראשון בבוקר התעוררתי עם שעון מעורר בשבע וחצי ובדרכי למקלחת ראיתי שלא יורד שלג. מעולה. כשיצאתי מהמקלחת ירד שלג והוא הלך והפך כבד יותר ככל שהדקות חלפו. חרא.

המובילים איחרו בשעה וחצי בגלל מזג האוויר. כמובן שכבר חשבתי שהם לא יגיעו לעולם וחיכיתי לטלפון שמודיע שהם תקועים בשלג וצריך לדחות את המעבר. אבל בתשע בבוקר הם התקשרו ואמרו שיהיו אצלנו תוך שעה. הם הגיעו תוך שעה וחצי.

הכל כבר היה ארוז, למעט כמה פיצ'יפקעס במטבח - שתי כוסות התה מהבוקר, קצת סכו"ם, דברים שתיכננו להעמיס על האוטו ולקחת בעצמנו. בזמן שהמובילים העמיסו את המשאית אלון העמיס את האוטו ואני נשארתי בפנים, מכוונת את התנועה.

המעבר הלך באמת חלק, למעט כמה אבידות בגוף - כוס אחת שלקחנו איתנו נשברה ודלת הזכוכית של המיקרו שהמובילים הצליחו איכשהו לנפץ. אחד החבר'ה אמר לנו שזה קרה בגלל שהוא נגע בדלת הקפואה (מינוס 14 מעלות צלסיוס) בלי כפפות, אבל אחרי שחשבתי על זה קצת, הגעתי למסקנה שזה קצת לא סביר. גם דפוס הניפוץ של הזכוכית מספר סיפור אחר. אחח, הייתי צריכה להיות חוקרת מז"פ. פספסתי את ייעודי. בין כך ובין כך, היינו מחוסרי מיקרו למשך שבוע. עכשיו, אני לגמרי מכבדת את הבחירה לחיות ללא מיקרו, לאכול אוכל טרי שבושל באותו יום או לחמם אוכל על הכיריים ובתנור. אבל כשסגנון החיים הזה מתקבל כגזירה ולא כבחירה, זה בהחלט עלול להיות קשה ומאתגר. במיוחד כשרוב כלי המטבח שלכם ארוזים בארגזים. נו, מילא. בסוף התגברנו. אכלנו הרבה בחוץ ולבסוף קנינו מיקרו חדש. והרי עברנו את פרעה...

אחרי שהמובילים סיימו לפרוק את כל הציוד בדירה החדשה ועזבו, רצינו לפרוק את האוטו, לנסוע העירה לאכול צהריים ולהמשיך משם לדירה הישנה, להעמיס על האוטו את הנגלה האחרונה של הדברים שהשארנו מאחור ולסיים עם המעבר. אבל...

שביל הגישה החדש שלנו הוא על גבעה תלולה. בכניסה ירידה, ביציאה - עלייה. בבוקר יום ראשון לא הגיע אף אחד לגרוף את השלג מהאדמה הבוצית והשביל היה מכוסה בשלג, שכבר התהדק פעם אחת כשנכנסתי לחנייה כשהגענו לדירה עם המובילים. נכנסתי לאוטו, הנעתי והסתובבתי, התחלתי לטפס בעלייה, הגעתי לאמצע הדרך ו... הגלגלים מפרפרים במקום וכלום לא קורה. האוטו לא זז לא קדימה ולא אחורה. עד שאני לוחצת על הקלאץ' והממזר מידרדר בחזרה בירידה.

עם כל ניסיון נוסף נתקעתי בנקודה נמוכה יותר, כי השלג הלך והתהדק יותר והפך למעין שלג-קרח חלקלק. כבר אמרנו שהגיע הזמן לקנות צמיגי שלג. אמרנו ולא עשינו, כי היינו עסוקים בדברים אחרים. לבסוף, כעבור קרב שנמשך חצי שעה ואחרי ששפכנו את תכולתו המלאה של שק מלח במשקל 7 קילו בשני נתיבים לאורך תוואי הגלגלים, הצלחתי להעפיל אל ראש הגבעה, לרמת הרחוב. אנחנו חופשיים! ברגליים קפואות ובטנים מקרקרות נסענו לעיר לאכול צהריים.

אלי הזמין אותנו לארוחת ערב אצלו. הוא ידע שנהיה עייפים מהמעבר ושלא יהיה לנו אוכל בבית והוא הציע מבעוד מועד לעזור לנו לסגור את הפינה. בזמן שנותר בין ארוחת הצהריים המאוחרת לארוחת הערב המוקדמת, אלון לקח את האוטו ונסע לבית קפה בעיר לעבוד, שכן זוהי עונת ה-finals, והסטודנט החרוץ ניסה לסיים עם חובותיו כסטודנט לפני שיצטרך להתחיל לבדוק מבחנים במסגרת חובותיו כעוזר הוראה.

נותרתי לבדי בבית החדש, בחושך. זה אולי נשמע כמו בדיחה פולנית קלאסית, אבל אני רצינית. סיפרתי לכם שלא היה לנו אור בדירה? לא? אז הנה אני מספרת.

בערב שישי, כשהפוליש החדש כבר סיים להתייבש על הרצפה המשופצת, לקחתי את האוטו ונסעתי להתרשם ממצב הדירה, לראות אם כדאי שנבוא לנקות בשבת, לפני המעבר. הגעתי לדירה באור אחרון וכל מתג שניסיתי להפעיל השיב את פניי ריקם. "מוזר", חשבתי לעצמי, "הרי היה חשמל כשביקרנו כאן ביום שני". או-אז החימום התחיל לפעול, המקרר טרטר וגיליתי שגם גורס האשפה עובד. מסקנה - יש חשמל בדירה. אבל משום מה אין אורות.

רגע לפני שנואשתי והלכתי, ניסיתי אחד-אחד את כל ארבעת המתגים שעל הקיר ליד הדלת האחורית. אחד מהם הדליק את האור במרתף. ירדתי למרתף ושם גיליתי את לוח החשמל, לוח ישן עם פלאגים ופיוזים ובו ארבעה פיוזים, אחד מהם בהחלט שרוף ומתחתיו כתוב באותיות קידוש לבנה "First floor lights". גררר.

בחיים שלי לא התעסקתי עם ארון חשמל שאינו מבוסס על מתגים. כזאת אני, מפונקת. בהיותי הבת של אבא שלי וגם בעלת מידה של מוח, הבנתי מה הבעיה. אלא שלא ידעתי איך לתקן אותה ואם בכלל מותר לי (הדירה החדשה היא נכס מנוהל ויש חברת אחזקה ואני לא רוצה לחרוג מגבולותיי ולדרוך לאף אחד על האצבעות). אז חזרתי לדירה הישנה והתקשרתי למספר שנתנו לי, של איש האחזקה האחראי על הדירה שלנו.

אז מסתבר שנתנו לנו מספר שגוי. הבחור איתו דיברתי אכן עובד עם חברת הניהול, אבל הוא לא אחראי על הדירה החדשה. אז מי כן? למחרת התקשרתי אל אותו אחד שוב והוא אמר שזאת בהחלט לא אחריותו. חיפשתי  באתר חברת הניהול ומצאתי את המספר של חברת האחזקה הנכונה. השארתי להם הודעה בקו החירום שלהם... וחיכיתי.

חיכיתי וחיכיתי וחיכיתי ולא שמעתי מהם חזרה. לכן, ביום ראשון בערב, עייפה מיום ארוך של מעבר ורעב וקור, נשכבתי על הספה בסלון, הרמתי רגליים לראשונה באותו יום ובגישת "אין לי מה להפסיד" התקשרתי שוב למספר שמצאתי ברשת והשארתי הודעה. אחרי חמש דקות חזרה אליי בחורה חביבה שהסבירה לי בדיוק מה עליי לעשות ואמרה שגם בהחלט מותר לי לעשות את זה. צריך רק לקנות פיוז חדש ולהחליף את השרוף. אלא שאין לי אוטו, כי אלון לקח אותו, זוכרים?

התקשרתי אל אלי ושאלתי אם הוא יסכים לעשות לי טובה, בתנאי שאין לו כלום על הכיריים. הוא השיב שהוא מיד מכבה את האש מתחת לכל הסירים ובא. ואכן, תוך עשר דקות הוא הגיע ונסענו יחד לחפש פיוזים. אחרי עשרים וחמש דקות חזרנו לדירה עם השלל, הברגתי את הפיוז למקום ו... קסם! חזיז ורעם! יש אורות בכל הדירה! עכשיו נוכל להתקלח באור מלא ולא רק לאורו של נר, נוכל לפרוק ארגזים גם אחרי רדת החמה. איזו שמחה!

למחרת בבוקר הקפצתי את אלון לאוניברסיטה וחזרתי הביתה, להתחיל לפרוק ולסדר. אז גיליתי את האמת המרה והמכוערת. הבית מטונף! לדיירים שהתגוררו כאן לפנינו היו כלב וחתול שכמו בני מינם, השירו הרבה שערות בכל מקום. בנוסף, לפי כמות קורי העכביש שמצאתי בכל פינה, נראה שהם חיבבו את הרעיון של עכבישים כחיות מחמד. וכנראה שגם אבק הוא לא מפגע שמטריד אותם במיוחד. נכון, גם אני קצת הזנחתי את ניקיון הדירה הקודמת שלנו אחרי שהתברר שאנחנו עוזבים אותה, אבל יום אחרי שעזבנו הזמנתי שירות ניקיון שהבריק אותה מהמסד ועד הטפחות, כולל ניקוי יסודי של כיריים, תנור ומקרר. חוץ מזה, הלכלוך בדירה החדשה הוא בהחלט לא משהו שהצטבר במשך חודש. הו לא. אין סיכוי.

וכך, במקום לפרוק ארגזים במטבח, מצאתי את עצמי מעבירה יום שלם בשאיבה יסודית של הסלון וחדרי המגורים. שואב אבק הוא דבר ממכר, בחיי. ברגע שרואים דבר אחד שצריך לשאוב העין מתחילה לראות עוד דבר ועוד ועוד. נראה שקורי העכביש והאבק מתרבים רק כדי שיהיה מה לשאוב. על אף התרעומת שעורר בי המצב של הבית - באמת שאני לא מבינה מי יכול לחיות ככה - די נהניתי לעבור מחדר לחדר עם השואב והסמרטוט שלי (עכשיו תדמיינו את העטיפה של "הדבר היה ככה"). זה הרגיש קצת כמו כיבוש, סימון טריטוריה. מעכשיו הבית הזה הוא שלי!

שבוע אחרי המעבר, המטבח כולו היה מסודר. כל הדברים סודרו בארונות ולא היו יותר ארגזים שקשורים למטבח שדרשו פריקה. לפחות זה. יומיים אחרי המעבר חזרתי לעבודה ומצאתי בכך נחמה לא קטנה - בעבודה יש מיקרו והכל הרבה יותר מסודר, אני לא צריכה לפרוק ארגזים אלא רק לטפל באנשים (תובעניים יותר או פחות). אלון, שעכשיו כבר יצא לחופשת כריסמס, המשיך לסדר ולנקות בהיעדרי. ביום שני שעבר נסענו לחנות הרהיטים המקומית בה קנינו את המיטה והספה שלנו, וקנינו ספה נוספת וגם ארונית ספרים, שהגיעו שתיהן אתמול. וכך פרקנו גם את ארגזי הספרים. לפני כמה ימים סידרתי את ארון הבגדים שלנו ואתמול בערב סיימתי לסדר את הארונות במקלחת, כולל סידור מגבות ומצעים. עכשיו נותר רק לארגן את הציוד המשרדי חזרה בשולחן העבודה של אלון ולקנות וילונות יפים שיכסו את הרפרפות הונציאניות המכוערות שמעטרות כל חלון בבית.

ביום שלישי לפני שבועיים היה לי תור למסאז', אבל נאלצתי לבטל כי בדיוק באותו זמן הייתי צריכה לחכות בבית לטכנאי של הכבלים. לפני שבוע היה עוד תור, אבל הפעם המטפלת הייתה צריכה לבטל כי הייתה לה שפעת והיא לא רצתה להדביק אותי. בשלושת השבועות שאחרי חג ההודיה הגוף שלי עוד התעקש להיאחז בצינון שתפס בו ולא הרפה, אז לבריכה לא יכולתי ללכת. ואפילו ביוגה יצאנו לחופשת כריסמס. מעבר הדירה גבה ממני כזה מחיר פיזי, כל העבודה עם השואב וההתכופפות לארונות וארגזים נמוכים, ודווקא בזמן הזה כל מערכות התמיכה ושימור הגוף שלי דפקו נפקדות. מי שיגיד לכם שלעבור דירה בחודש שמיני זה בדיוק כמו כל מעבר דירה אחר משקר במצח נחושה.

הדירה באמת נהדרת. מרווחת והרבה יותר מוארת ממה שזכרתי. צריכה קצת חום ואהבה, כמו שאומרים, יש לה המון פוטנציאל. אבל בחיי, כמה שהמעבר היה קשה. המעבר עצמו והשבוע שאחריו. לא מזמן הלכנו לראות סרט, "American Hustle", ולמרות שלא מאוד נהניתי מהסרט, הדמות שג'ניפר לורנס (שגם עליה אני לא מתה) מגלמת אומרת שם איזה משפט, "I don't like change. Sometimes I think I'll die before I'll change". ואמנם אני נוהגת לחשוב על עצמי כעל אדם שמסתגל בקלות יחסית לשינויים ומצבים חדשים, באותו שבוע, כשראינו את הסרט הזה, המשפט הזה הדהד אצלי במעמקים ופרט על כמה מיתרים.

נו, אבל עברנו את פרעה... ובאמת שעכשיו הרבה יותר טוב. עברנו את החלק הקשה.

מאז שאני מרגישה טוב יותר, אני משתדלת להגיע לבריכה בכל יום חופשי שיש לי. הדבר הפך חשוב הרבה יותר אחרי שביום שישי לפני שבוע עברתי את האולטרסאונד החד-חודשי וראו שהצ'יפמנק, שבסקירה הקודמת נח לו בתנוחת ראש-כלפי-מטה, עכשיו מתפנן לרוחב, משל הייתה הבטן שלי ערסל על חופי סיני הקסומים. יום לפני הסקירה שכבתי על הספה והרגשתי איזה כדור גדול וקשה חובט לי במותן שמאל, אבל סברתי שמדובר בטוסיק. הה! איך הייתי תמימה. מאז שקיבלנו את החדשות אני מנסה אבל לא לגמרי מצליחה לא להתעסק באובססיביות בתנוחה של הפלא שעוד לא נולד. אני משננת לעצמי מנטרות שונות, בהן, "הוא עוד מספיק קטן ויש לו מספיק מקום כדי שיוכל להיכנס לתנוחה הנכונה", "אני עושה כל מה שאני יכולה כדי לעזור לו להיכנס לתנוחה", "חלק מהתינוקות יורדים עם הראש למטה רק ימים ספורים לפני הלידה" וגם, "אם בסוף הוא ישאר במנח עכוז כנראה שיש לו סיבה טובה ואני מכבדת את זה". אני מוכרחה לומר שאני לא לגמרי מצליחה לשכנע את עצמי, ולפיכך חוזר על עצמו המעגל הנצחי - אני ממשיכה להתעסק בכפיתיות וממשיכה לשנן וחוזר חלילה.

מה שכן, כדי להרגיש שאולי בכל זאת יש לי קצת שליטה על המצב, חזרתי לשחות ובנוסף הורדתי לנגן שלי סשן היפנוזה בן 40 דקות שנקרא "Turn your breech baby", מבית היוצר של Hypnobabies. כאמור, רכשתי את ההיפנוזה יותר בשביל השקט הנפשי שלי ולמרות שהרשת מלאה עדויות נרגשות מפי נשים שמשוכנעות שזה ממש עזר להן, אני עדיין מחכה לראות תוצאות. בינתיים זה עוזר לי לתפוס אחלה חרופים באמצע היום. או שאני מאוד קלה לסוגסטיה או שאני מאוד עייפה, אבל מאחר ואומרים שהיפנוזה יעילה גם אם נרדמים במהלכה, לא אכפת לי. אני תמיד מופתעת כשהסשן נגמר ולא לגמרי מבינה על מה המנחה מדברת כשהיא אומרת "כשאסיים לספור עד שלוש תפקחי את העיניים ותרגישי רעננה ומלאת אנרגיה". אני פוקחת את העיניים ורק רוצה להסתובב לצד השני ולהמשיך לישון.

המעבר בהחלט עזר לזמן לזנק קדימה. ביום רביעי הקרוב אגיע לשבוע 34 ובעוד 12 משמרות אני יוצאת לחופשת לידה וכן, אני בהחלט סופרת את הימים. כל שנותר עכשיו הוא לקנות את כיסא הבטיחות לרכב ואת השידה של הצ'יפמנק, לסדר את שניהם ולהבין מה עוד חסר לנו כדי לפצוח בתהליך הזה כמו שצריך. ואם נפספס משהו, תמיד אפשר לקנות באמאזון ולקבל אותו בדואר תוך 24 שעות.

אז זהו. אם יש לכם איזה רגע פנוי ביום אשמח אם תחשבו עליי ותדמיינו את הצ'יפמנק צף לו בחדווה עם הראש כלפי מטה. אומרים שתפילה המונית עוזרת במקרים האלה ולי אין מה להפסיד.

ולסיום, אחלוק קצת תמונות מהבית החדש ואתם, כמובן, תתעלמו מהבלאגן ותראו כמה יופי וכמה אור :)

חדר אוכל, מכיוון הסלון. הלאה ממנו - המטבח

חדר האורחים, שבהמשך יהיה החדר של הצ'יפמנק וכרגע הוא "החדר של הבלאגן".
דרושים וילון ושטיח.

חדר השינה שלנו, שבקרוב מאוד יכלול גם עריסה

חצי סלון וחצי אלון. דרושים וילונות וסדר

חציו השני של הסלון. רק סדר, בבקשה ותודה.

לקראת פרידה רק אאחל עוד שנה אזרחית חדשה טובה. שנישאר כולנו בריאים ושפויים. אמן.

5 תגובות:

  1. איזה פוסט, מלא הרפתקאות. אבל סוף טוב הכל טוב, הבית נראה ממוקם כמו שצריך.
    גם לי נראית תיאוריית קונספירציית קורי העכביש מקובלת ומוכחת.
    וממש צחקתי בקול רם לשאיפה שאת מבטאת בהאזנה למשפט האחרון בהיפנוזה.
    אז, לבקשתך, גם אנחנו כאן בחסות עיר הקודש נחזיק אצבעות לקפיצת הראש של הצ'יפמנק.

    השבמחק
  2. ואוו, נשמע לא קל... טוב שאת אחרי . הספק בהחלט מרשים גם ללא הריון. מעכשיו - מנוחה והורדת הילוך. ובהחלט אחשוב על ההיפוך של הציפמאנק (אצלי נגמר בקיסרי אבל זה בהחלט לא מחויב).

    תמר (שקוראת כאן כבר די הרבה זמן... גם הגבתי כמה פעמים)

    השבמחק
  3. מחשבות חיוביות בדרך אלייך! :-)
    שמחה לשמוע שהמעבר מאחוריכם ודברים חדשים ומרגשים בדרך. כתבת נפלא ומצחיק!

    שירי

    השבמחק