על פירה ודברים אחרים: שבוע 31 להריון

בהתחלה, כשגילינו שאני בהריון, חשבנו שיש לנו בת. בלי סיבה מיוחדת, הסתמכנו על כל מיני היוריסטיקות מאוד לא מדויקות - לאמא של אלון אחות בכורה, לאמא שלי אחות בכורה ולכל בני הדור שלנו שילדו לפנינו בנות בכורות. הטוויסט הוא שאלון הוא הבן היחיד במשפחתו ובגלל זה אני אמרתי שהמצב יהיה הפוך. ובכל זאת, חשבנו שתהיה בת. עד סקירת המערכות שהוכיחה ההיפך.

אז ב-18 השבועות הראשונים לחייו, קראנו לעובר שלנו "זינוחת" (על משקל תינוקת). זה שם שניתן לו בהשראת עלמה, האחיינית הבכורה שלי, שאחרי שלמדה לדבר והיו מוציאים אותה מהמקלחת ועוטפים אותה טוב-טוב במגבת הייתה משחקת ב"להיות תינוקת" ובוכה "ווה-ווה". ואז היא הייתה אומרת, "אני תינוקת זינוחת". כמו הרבה המצאות לשוניות אחרות של עלמה (אנחנו עדיין אומרים משאש במקום מסאז'), גם את זאת חיבבנו מאוד וכשנודע לנו שאנחנו מצפים לתינוק והחלטנו שעד הודעה חדשה מדובר בתינוקת, קראנו לה "זינוחת".

אבל אז גילינו שיש לנו בבטן אחד שהוא XY ולמשך כמה ימים לא ידענו איך להתייחס אליו. "זינוח" נשמע לי מטופש. אני קראתי לו "דגי-דג" בהשראת השיר של מיכה שטרית, אבל אז אלון התקומם ואמר שהוא כבר גדול מדי, ממש לא בגודל של דגיג ואפילו לא דג. באותו יום חזרתי הביתה ובעודי חונה ראיתי צ'יפמאנק חוצה את השביל, רץ ומקפץ מפה לשם. ומאז העובר שלנו הוא "הצ'יפמאנק". יש אפילו כמה חבר'ה בעבודה שלי שכבר יודעים לקרוא לו ככה.

. . .

יש הבנות שמגיעות מאוחר. למשל, ההכרה הפשוטה בכך שאני חולקת את הגוף שלי עם עוד יצור חי, שיש לו רעיונות משלו, עצמאיים לגמרי, של מה הוא רוצה לעשות עכשיו או אחר-כך.

נראה שבשבועות האחרונים הצ'יפמאנק פיתח לו סדר יום סדיר ועקבי. הוא נרדם קצת אחרי אחת ומתעורר בסביבות תשע. לא בכדי הוא התייצב על השעות האלה, שכן בימים שאני עובדת השעון המעורר שלי מצלצל בתשע ולרוב אני הולכת לישון בסביבות אחת בלילה. אלא, שבימים שאינני עובדת, הייתי שמחה אולי לפעמים ללכת לישון קצת יותר מוקדם או להמשיך לישון עד יותר מאוחר. לא היה ולא נברא! לצ'יפמאנק יש רעיונות משלו. וקצת קשה לישון כשיש מסיבה בבטן שלי והצ'יפמאנק הוא הדי-ג'יי.

בשבוע האחרון אני נוטה כמעט לשכוח שאני בהריון. אני כל-כך עסוקה עם המעבר, עם ניהול המשבר בגזרת הבטן-קרוהן (בינתיים הכל נרגע וטוב, טפוטפוטפו) והתמודדות עם הצינון המעצבן והעקשן שלא עוזב אותי מאז חזרנו מבוסטון. נחמד שיש פה מישהו שנוגח לי בשלפוחית מדי פעם ולא נותן לי לשכוח לשם מה נתכנסנו כאן כולם.

. . .

בפוסט השני שכתבתי על ההריון כתבתי שעד אותו רגע לא היו לי הרבה קרייבינגס.

אז שיקרתי.

לא סיפרתי, למשל, על כך שמתחילת ההריון נורא התחשק לי נקטר מנגו. לא הצלחתי למצוא נקטר מנגו בשום מקום באן ארבור. יש המון סוגים של מיצי פירות שיש בהם *גם* מנגו, אבל לא מצאתי משהו שהוא *רק* מנגו. חלמתי על נקטר מנגו בלילות ובימים. ואז הגענו לישראל וביום הראשון שלנו בקיבוץ הלכנו לכלבו וקניתי נקטר מנגו. שתיתי קרטון של ליטר בארבע לגימות בערך (רק אחרי שהוא היה קר מאוד, עם קרח), אמרתי תודה ומיד דרשתי שנלך לקנות עוד. בסוף אותו שבוע, כשנסענו למושב, ביקשתי מההורים שלי שיחכה לי גם שם נקטר מנגו. חצי כוס מזה ונהייתה לי צרבת. זה היה סופה של ההרפתקה הזו.

כמה שבועות אחרי שחזרנו מהביקור בישראל, אגב, אכלנו ארוחת ערב בקפה זולה וראו זה פלא - יש להם מיץ מנגו "סחוט טבעי", 100% מנגו ללא תוספות. שתיתי ונהניתי.

את החשק הגדול לנקטר מנגו החליפה תשוקה עזה לא פחות לבירה שחורה. אני לא סובלת את הבירה השחורה האמריקאית, אבל הבירה השחורה הישראלית. מממ... בכל הזדמנות שהייתה לי שתיתי בירה שחורה בבקבוק זכוכית. אם היה לי עכשיו בקבוק של בירה שחורה הייתה גומעת את תכולתו בלי היסוס.

חשקים באו והלכו ובשבוע האחרון הופיע לו חשק חדש - פירה. לא שהאהבה לפירה היא עניין חדש אצלי. אחרי שבגיל 11 אובחנתי והרבה מהימים שלי עברו עליי באכילה של ג'לי, עוף מכובס ותפו"א מבושלים, זה פלא שאני עוד בכלל מעוניינת במזונות האלה. אני מניחה שישנן שתי אפשרויות - או שהייתי מפתחת סלידה עמוקה מהנ"ל לשארית חיי, או שהם דווקא היו מתחבבים עליי. אצלי מדובר באפשרות השנייה.

בשבת בערב ישבתי בעבודה ופתאום נמלאתי הבנה עמוקה וטהורה, שהרגישה כמו התגלות כמעט-דתית. "אני מוכרחה לאכול פירה. עכשיו! ברגע זה! ללא דיחוי!". אבל הייתי בעבודה, היו לי מטופלים ומחוייבויות ולמרות שעבדתי בהשהייה (הולדינג, האזור בו כמעט אין מה לעשות ברוב הימים), לא רציתי לנסוע לאיזו מסעדה מקומית רק בשביל לקנות שם פירה. במקום זה טרפתי שני בייגלים עם מיונז וביצה קשה.

כשיצאתי מהעבודה התקשרתי לאלון וביקשתי שישים תפוחי-אדמה על האש. עד שהגעתי הביתה התפוחים היו מבושלים ונפניתי למלאכת המעיכה. באתי על סיפוקי. אחרי שאכלתי מלוא הקערית פירה, נשארה עוד קערית קטנה בצד. לקחתי את תכולתה איתי לעבודה למחרת, למקרה שהצורך יחזור על עצמו. והוא אכן הופיע שוב, רק כשהגעתי הביתה בלילה. ואחרי שאכלתי כוס פירה, לא באתי על סיפוקי. באחת וחצי בלילה עמדתי במטבח וקלפתי תפוחי-אדמה. בשתיים בלילה מעכתי פירה וישבתי ואכלתי קערית גדושה. רק אז, קצת לפני שלוש, הלכתי לישון, שבעה ומאושרת.

ומאז שבת, כל יום אני אוכלת קערית גדולה של פירה. למעט יום אחד, אולי. זה די משעשע אותי, האמת. ביום שני הלכתי ליוגה. לא ממש רציתי ללכת, בעיקר מפני שעל הכיריים כבר עמד סיר בו התבשלו תפוחי אדמה והבנתי שאם אלך לשיעור יוגה אצטרך לדחות את אכילת הפירה בשעתיים. פסיכי, אני יודעת. חיסלתי שק תפוחי אדמה במשקל 2.5 קילו תוך ארבעה ימים. זה מחזיר אותי לימי חטיבת הביניים, בהם כל מה שהיה מותר לי לאכול הוא תפוחי אדמה והייתי אוכלת פירה כמשקל הגוף שלי כל יום כמעט.

. . .

ביום ראשון אנחנו עוברים לדירה החדשה. כמעט הכל ארוז, למעט המטבח והמקלחת ועוד קצת פיצ'יפקעס. הייתי אמורה לעבוד היום, אבל נאלצתי לבטל את המשמרת מפני שלפני יומיים איבדתי את הקול שלי ומאז הוא לא חזר. אחות בלי קול היא כמו... ובכן, אחות בלי קול. אין קול, אין עבודה. מישהו יכול למצוא לי אנלוגיה מוצלחת?

איבוד הקול הוא מעניין. מי שמכיר אותי בחיים האמיתיים יודע שאני דברנית לא קטנה, וכשאני לא מדברת, אני שרה. עכשיו אני מסתובבת בבית, שומעת מוזיקה וכל מה שאני יכולה לעשות הוא לרקוד ולעשות תנועות עם השפתיים (אני מעולה בתזמורת בצורת). כשאלון לא נמצא אני אפילו לא מנסה לדבר, והשקט הרועם הזה גורם לי לקלוט כמה הרבה אני מדברת לעצמי גם כשאני לבדי. הדממה הזאת שונה, מוזרה ומעניינת.

לפחות זכיתי בעוד קצת זמן לאריזות. המשמעות העיקרית של כל זה היא שאני אורזת לאט יותר, עם יותר הפסקות. וזה בסדר, כי אני עדיין נאבקת בצינון המפלצתי הזה, שמלווה אותי כבר שבועיים וחצי וממאן להרפות.

לכבוד המעבר, התחזית מדברת על סופת שלג ורוחות שתתחיל הערב בתשע ותימשך עד מחר באותה שעה.  צופים הצטברות של 10-20 ס"מ. בראשון יש רק 30% סיכוי לשלג. אני מקווה שמזג האוויר יתחשב בנו ובמובילים שלנו ואף אחד לא יסבול יותר מדי. לפחות אין לנו יותר מדי רכוש, אז אני צופה שכל העניין לא ייקח יותר משלוש-ארבע שעות.

ביום שני הדיירת היוצאת שלחה לאלון סמס שהודיעה שהם עזבו. נסענו לדירה והסתובבנו בין החדרים הריקים, מרעננים את זיכרוננו לגביי גודל החדרים ומצבה הכללי של הדירה. היו יותר נקודות של צבע מתקלף ממה שזכרנו, אבל אני עדיין שמחה מאוד על ההחלטה שקיבלנו לעבור לדירה הזאת. אני שמחה על החלוקה ההגיונית שלה, על המרחב שאין לנו כרגע, בדירה הנוכחית. וכל זה בעבור מחיר לא יקר בהרבה משכר הדירה שאנחנו משלמים כעת.

אני מתרגשת מאוד לקראת העיצוב של דירה חדשה, השלמת רהיטים ואביזרים שיחסרו לנו. עכשיו סופסוף אוכל להתחיל לקנן. אני מתאפקת כבר כמה שבועות!

אז כל שנותר הוא להתפלל למזג אוויר סביר (אני אפילו לא מעזה לבקש "נאה") ולמעבר חלק. אה, ואם אפשר - שיחזור לי הקול?

. . .

לפני שבוע בערך מילאתי בקשות לסידור העבודה הבא. הסידור הבא נפרש בין ה-5 בינואר ל-1 בפברואר. נחשו מה קורה בסידור הזה? ב-29 בינואר אני יוצאת לחופשת לידה! הה! ולא בגלל שאני יוצאת לחופשה מוקדמת. פשוט בגלל שאז אהיה בשבוע 38 ורוב הבנות יוצאות לח"ל בערך בזמן הזה. אוי, כמה סיפוק ועונג שאבתי מחסימת הימים שאחרי ה-29 בינואר. כתבתי בגדול "maternity leave" ונתתי לכל מי שהיה סביבי לראות. התאריך המדובר מגיע עוד שבעה שבועות פחות יומיים. אלון אמר ששבעה שבועות לא נראים לו כמו כזה מעט זמן, ואני השבתי שלי זה דווקא נראה כלום ואני בטוחה שזה יעבור מהר יותר מרבע מצמוץ.

ולסיום, אשאיר אתכם עם המראות הקשים מהבית שלנו, דקה לפני שנפרדים.

Good days are ahead of us. I'm certain of it.

(טפוטפוטפו, בליעינהרע)