יום ראשון, 20 בינואר 2013

למצוא פתרון

כבר כמה ימים שנושבת כאן רוח. זאת רוח שבאה ממקום אחר והיא נושאת איתה חוסר שקט. רוצה לפרוע, להזיז, להפוך. העצים הזקנים שראו כבר הכל לא מתרגשים ממנה, רק פה ושם מניחים לאיזה עלה אחרון שעוד לא נשר להרפות ולהינתק, או לענף צדדי, בודד, לנוע באיטיות. לעומתם, חפצים שהם דוממים בדרך כלל יוצאים מדעתם, כאילו כל הזמן הזה רק חיכו להזדמנות להינשב יחד איתה. פחים מתהפכים על צידם, חלונות נחבטים בעוצמה במסגרת עייפה. ופעמון הרוח שלנו, שגם הוא הגיע מרחוק, מנהל איתה שיחות ערות, מבוקר ועד ליל. אולי הוא מספר לה על המסע שהוא עבר, אולי מנחש איתה את הדרך שעוד צפויה לה.

במבט חטוף החוצה מהחלון, כמעט לא ניתן להבחין שמשהו מתרחש. ברגע הראשון הכל נראה כל-כך דומם. אבל הטיית האוזן מספרת סיפור אחר, שמתנגן בסימפוניה של חבטות, רשרושים וחריקות.

כבר שלושה ימים שאני מתעוררת מוקדם בבוקר. הרוח החדשה לימדה את הרשת החיצונית שעל חלון חדר השינה שלנו, שגם היא יכולה להיענות לה ולהתדפק נואשות, שוב ושוב, מבלי באמת לנוע ממקומה. בכל פעם, סדרה של שלוש דפיקות ומנוחה וחוזר חלילה. שנתי, שכבר קלה יותר בכל שעה שהיא אחרי חמש בבוקר, נפערת מספיק כדי שהאוזן תיתפס לאיזה צליל תועה. אז, אני כבר מספיק ערה כדי לשים לב לשלפוחית המלאה. אני מנסה להתעקש, לתקן את התנוחה, לעצום את העיניים מחדש. אבל אני כבר יודעת שאני ערה. נותר להשלים עם המציאות ולקום מהמיטה. לפעמים, אחרי שקמתי לשירותים, אני חוזרת ומנסה להירדם שוב. אבל מה שמנע ממני מלהירדם קודם עוד נמצא שם. אני שוכבת במיטה ושומעת את הנשימות של אלון, ובסוף מוותרת וקמה שוב.

באמצע הלילה, כשעוד היה חושך לגמרי, התעוררתי לפיפי (אתם מתעוררים לפיפי? העולם נחלק לשניים - אנשים שמתעוררים באמצע הלילה לפיפי, ואלה שלא). בדרך מחדר השינה שלנו לשירותים, אני עוברת במטבח, שם אני מציצה בשעון של התנור ובשעון של המיקרו, רושמת לעצמי באיזה חלק צדדי של המוח כמה כבר עבר מהלילה הזה ומה עוד נשאר. הלילה, בדרכי חזרה, שמתי לב ששני השעונים מהבהבים. כנראה שהייתה הפסקת חשמל קצרה. כמה מוזר ומרגש לחשוב על הדברים שקורים בעולם בזמן שאנחנו ישנים.

כבר כמה ימים שאני דואגת. על המון דברים ועל שום דבר מסוים. אני רוצה לחשוב שאני לא אדם חרדתי בדרך כלל, אבל בימים האחרונים המון מחשבות מטרידות מרחפות לי בראש, מה אם ואיך יהיה ומתי. זה לא נעים לי. אני רוצה לסלק את המחשבות הללו, אני רוצה שהן לא יהיו שם, אבל התחושה הזאת בדיוק גורמת להן להידבק חזק יותר. חרדות קטנות ניזונות מהיותן בלתי-רצויות.

מאז שהפסקתי להשתמש באמצעי מניעה הורמונליים, לפני כמעט שנה, התסמונת הקדם-וסתית שאני חווה שינתה את פניה. פעם-פעם, לפני שבכלל שהתחלתי להשתמש באמצעי מניעה הורמונליים, לא הייתה לי תסמונת קדם-וסתית. כשהשתמשתי בגלולות הרגשתי מחורבן כל הזמן. ואז בחמש השנים שחלפו מאז זנחתי את הגלולות ועברתי להשתמש בטבעת, שמתי לב בעיקר לתופעות פיזיות בימים שלפני הוסת. באפריל האחרון הפסקתי להשתמש בטבעת ומאז, כמעט כל חודש, אני חווה משבר רגשי של ממש. אני עצובה, אני בוכה, אני מרגישה שהעולם מגיע אל קיצו.

לפעמים אלה חרדות מעורפלות, כאלה שאני לא מצליחה לתת להן מילים, רק תחושה מבשרת רע. לפעמים המחשבות קונקרטיות מאוד, כמו הפעם - התחלנו לחפש כרטיסי טיסה לישראל, לקיץ. כרטיסי הטיסה מאוד יקרים ובתקופה בה אנחנו יכולים לנסוע, לא ניתן לקחת יותר משבועיים חופשה בבית החולים. אין ברירה, זה לא יילך, זה לא יסתדר. לא נגיע לביקור הקיץ ולעולם יותר לא נבוא לביקור בישראל לתקופה של יותר משבוע וחצי. ואין סיכוי שנפגוש את כל מי שאנחנו רוצים לפגוש בזמן כל-כך קצר. ואיך אצליח לחזור לעבודה אחרי שתי טיסות טרנס-אטלנטיות בזמן כל-כך קצר ובלי הפסקה להתאוששות מהג'טלג. אבוד. לעד. במערבולת המחשבות והרגשות הכל סופי וכללי. העתיד מאיים וצופן רעות. ועל הדרך קיבלתי גם עוד תזכורת לכך שאני מתגעגעת הביתה, ושאני גרה מרחק אוקיינוס שלם ממשפחתי ויקיריי.

יום רביעי דווקא היה יום טוב בעבודה. אבל בערב הייתי עייפה מאוד ומשהו קטן שאלון אמר הביא אותי לדמעות. למחרת בבוקר התעוררתי לעבודה עם אותו גוש בגרון ובדרך לעבודה בכיתי במשך רבע שעה. התגעגעתי הביתה ובנסיעה לעבודה, לבד באוטו, עם יהודית רביץ ששרה לי ברקע, התמסרתי לתחושת האומללות.

לקח לי עוד קצת זמן להתנער מהבאסה, אבל כשההחייאה הראשונה של היום התגלגלה אל תוך המיון לא הייתה לי ברירה, היום התחיל ואני הייתי צריכה לגייס את עצמי. המשך המשמרת היה מטורף מספיק כדי שלא אשים לב לעצמי. ורק בערב, בנסיעה הביתה ואז במפגש עם אלון, שיתפתי אותו בתחושות שלי. שוב מחשבות שליליות, שוב ראיית שחורות. והעובדה שהמחזור שלי איחר בעשרה ימים לא עזרה בכלל. נלחצתי. ואמנם השיחה עם אלון קצת הרגיעה אותי, אבל עדיין הרגשתי חנוקה, רדופה. ותחושת חוסר השליטה והיעדר הפתרון רק החמירו את ההרגשה, שמשהו רע הולך לקרות.

למחרת בבוקר התחיל הדימום. ושוב, כמו תמיד, חשבתי לעצמי - לעזאזל, אי-אפשר היה לקבל איזו הודעה מראש? אם הייתי יודעת, אולי לא הייתי לוקחת את כל זה כל-כך ברצינות. אולי לא הייתי מתמסרת לזה, נסחפת בשיטפון הזה. וכמו תמיד, קצת התביישתי. מפני ששוב הרגשתי שכוחות חיצוניים, זרים, השתלטו עליי, ניהלו אותי, עשו בי כרצונם ובאותה שרירותיות בה הגיעו, עכשיו הם עוזבים ומשאירים אותי לעצמי.

בנוסף לכל זה, המשמרת של יום חמישי הייתה כל-כך רבת-אירועים, שנדרשו לי יומיים וחצי לגמרי להתאושש ממנה. הדאון הרגשי שהייתי בו לא עזר.

אבל הבוקר, כשהתעוררתי מהמהומה שהרוח הנשיבה בחוץ, ואלון עוד ישן והבית עמד שקט ונקי וגם אני הרגשתי סופסוף קצת פחות מסוערת, בזמן שחלטתי תמצית תה טרייה, ראיתי שהשמש זורחת בחוץ. ואפילו שידעתי שזאת לא שמש שמביאה איתה חום, האור הנעים שהיא הציעה ניחם אותי והשקיט את נפשי עוד קצת. הפשטות של השמש הזורחת הספיקה לי. זה כל מה שאני צריכה. לפשט, לא לסבך. לשהות בהווה, לא לחשוש מהעתיד.

רגע אחרי רגע, זאת הדרך היחידה.

ובתוך השקט הזה, לקחתי בננה אחת שהייתה כבר מוכנה מאוד, ומצאתי לה פתרון.



רציתי לשמח את אלון, לפנק אותו בהתעוררות לבית מלא בריח של עוגיות. אני זכיתי בהתעוררות איטית ושקטה. עבודה ברוגע, מדידה של כל החומרים, הוספת לקערה וערבוב ביד. מדיטציה של אפייה. רק אני והרוח הנושבת מחוץ לחלוני.

כמה מילים על העוגיות האלה: בכלל רציתי להכין את העוגיות האלה של אפרת, שהקסימו והרשימו אותי מאוד. אבל הייתה בננה שהתחננה לתפקיד אחרון בחייה והעוגיות של אפרת לא מבקשות בננה. אז ביקשתי מגוגל מתכון לעוגיות שיבולת שועל ובננה, כי זה מה שרציתי. לא הייתי בטוחה שיש לי שיבולת שועל רגילה, לא אינסטנט, אבל הצלחתי למצוא איזו שארית של שקית באחת מקופסאות המזווה שלי. אור ירוק, סע!


ביום שלישי אפיתי עוגת שמרים ונשארה לי חמאה מומסת, שהעברתי לצנצנת והכנסתי למקרר. למרות שמתכוני עוגיות מבקשים בדרך כלל חמאה רכה ולא נוזלית, החלטתי לקחת את הסיכון ולנסות להשתמש בחמאה נוזלית. החמאה שבמקרר הייתה בדיוק בכמות שביקש המתכון - 3/4 כוס. זה עבד יופי גם עם חמאה נוזלית. פשוט, כל מרכיב שהוספתי לחמאה - סוכר לבן, סוכר חום ואז ביצה - קירר אותה עוד קצת ובסופו של דבר, הביא את התערובת למרקם הרצוי - קרם בהיר ותפוח.

הקצפה ידנית, כי יש ישנים בבית
המתכון שמצאתי זכה סופית כשביקש רק בננה אחת, לא שתיים או שלוש. הייתה לי רק בננה אחת בשלה מאוד-מאוד (מאוד!). וגם - לא היה לי מספיק קמח לבן. אז השתמשתי בכמעט-כוס-קמח-לבן, אותה השלמתי עם קמח עוגיות והיתר - קמח מלא. וכמה התאפקתי להישמע להוראות המתכון, לא להוסיף קינמון ותבלינים אחרים ולהסתפק בוניל, בננה, שוקולד וזהו. הקשבתי לאינטואיציה שלי והשתמשתי רק בכוס שוקולד צ'יפס אחת. שתי כוסות נשמע לי מופרז.

הטועם המלכותי התעורר בדיוק כשהעוגיות כולן יצאו מהתנור ואישר את איכות התוצאה.


עוגיות שיבולת שועל, בננה ושוקולד צ'יפס


מה צריך?
2 כוסות קמח רב תכליתי, או מלא, או מה שיש בבית
1 כפית מלח
1 וחצי כפיות סודה לשתייה
3/4 כוס חמאה רכה או נוזלית
1/2 כוס סוכר לבן
1/2 כוס דחוסה סוכר חום בהיר
1 ביצה
1 וחצי כפיות תמצית וניל
1/2 כוס בננה בשלה, מעוכה (בננה אחת גדולה)
1 כוס שיבולת שועל שלמה (לא אינסטנט)
1-2 כוסות שוקולד צ'יפס (לשיקול דעתכם, אני השתמשתי בכוס אחת, המתכון מבקש שתיים)

מה עושים?
בקערה, מערבבים קמח, מלח וסודה לשתייה ומניחים בצד. במיקסר או ביד, מערבבים חמאה וסוכר לקרם בהיר ותפוח. מוסיפים ביצה ותמצית וניל ומערבבים להטמעה. מוסיפים בננה. מוסיפים את תערובת הקמח ומערבבים כמעט עד הטמעה. מוסיפים שיבולת שועל ושוקולד ומערבבים. מכסים שתי תבניות אפייה גדולות בנייר אפייה. בעזרת כפית מפילים על התבנית כדורי-בצק בגודל הרצוי במרחק 3-4 ס"מ זה מזה. אופים ב-190 מ"צ (375 מ"פ) כ-13 דקות, עד שהעוגיות שחומות והמטבח כולו מתמלא ריח של בננה אפויה וריחנית.


9 תגובות:

  1. מקסים!
    וגם - איזה כיף זה להתעורר לריח של עוגיות... לא קרה לי מאז שאני לא גרה עם אמא ואבא...
    וכמובן - תודה על הלינק :)

    השבמחק
    תשובות
    1. הרווחת את זה ביושר :) היום בקניות אני הולכת לאסוף את כל המצרכים למקסימות שלך, וכשהעוגיות התורניות יגמרו לא תהיה לי ברירה ולא ישארו תירוצים.

      אני אוהבת להתעורר לריח של עוף צלוי. הסיבה ההיסטורית היא שבמשך שנים, כשהייתי חוזרת הביתה ביום שישי ושונ"צת, אבא שלי בדיוק היה מתקין את ארוחת הערב והייתי מתעוררת לניחוחות של עוף צלוי עם המון שום. עבורי, זה הרבה יותר ריח של בית מעוגיות (כי אצלנו במשפחה, אני אחראית על העוגיות, אז זה לא אפשרי פיזית שאתעורר לריחן). זה, ולחם... :)

      מחק
  2. זה מרגיש לי מוזר לעשות את זה, אבל בסוף כל פוסט שלך בא לי לכתוב לך שאת פשוט נהדרת.
    איך את עם חיבוקים?

    השבמחק
    תשובות
    1. איזה כיף! תודה :)

      מה נראה לך? מגע בכלל וחיבוקים בפרט הם כמו אוויר לנשימה עבורי.

      מחק
    2. :~) אשלח לך אחד עכשיו, ואולי אצליח למסור לך אחד אם יהיה לך רגע כשתהיי בארץ!

      מחק
  3. טוב, אז סוף סוף קיבלתי אומץ להגיב לפוסט אנטימי משהו :-)
    זה כמה ימים שאני עובר על הפוסט שוב ושוב.והאמת, למרות התחושה הלא נעימה שמלוה את הקריאה והאינסטנקט לצלול דרך המילים ולהעניק לך חיבוק שיכול לחזק במעט, מתגברת תחושת ההנאה בקריאה וההתפעלות מהאופן בו את גולשת מעניין לעניין.
    תענוג לקרוא וללמוד על אורחות המגלה את אמריקה, ועל הדרך מגלה את עצמה ואת החוזק הפנימי שטמון עמוק בפנים.
    :-)

    גאבר

    השבמחק
    תשובות
    1. אני מקווה שלא גרמתי לך למבוכה רבה מדי בחשיפה שהפוסט הזה הביא עמו ושמחה שנהניתי מהקריאה.

      תודה רבה על התגובה מלאת המחשבה וההתכוונות. מקבלת את החיבוק והחיזוק בשמחה רבה ובתודה :)

      מחק
  4. עוגיות!
    אני הולכת לאפות לעצמי עוגיות ולהעודד קצת. תודה שהזכרת לי את פתרון הקסם שישכחי קצת את החרדות שלי

    השבמחק
    תשובות
    1. מה חרדות, מי חרדות? איך כותבת כאלה דברים ולא מסבירה?! תתביישי לך! :)

      אפית? התעודדת?

      מחק