אני, דולה?

רובכם לא יודעים את זה, אבל לא תמיד רציתי להיות אחות. נכון זה ככה? המון פעמים אנשים שהולכים ללמוד רפואה או סיעוד אומרים שהם ידעו כל חייהם, או מגיל מאוד צעיר, שזה מה שהם רוצים לעסוק בו. הם התנדבו במד"א, היו חובשים בצבא, חלקם הלכו כבר לעתודה רפואית... אבל אני לא. אני סיימתי תיכון ולא ידעתי מה אני רוצה. בתיכון הייתי במגמת תיאטרון וביולוגיה. לא רציתי ללכת ללמוד תיאטרון וגם לא ביולוגיה באוניברסיטה, לא רציתי שזה יהיה המקצוע שלי. הדבר היחיד שידעתי הוא שאני רוצה לטפל באנשים. אז הלכתי ללמוד פסיכולוגיה.

אחרי שנתיים של לימודי פסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה, הבנתי שזה לא בשבילי. באותה תקופה חזרתי לטיפול ובפגישה הראשונה הפסיכולוגית שלי נתנה לי שיעורי-בית: לחשוב איפה אני רואה את עצמי בעוד עשר שנים. מתוך המצוקה בה הייתי שרויה, כל מה שהתרגיל הזה עשה הוא להלחיץ אותי ולגרום לי להרגיש עוד יותר אבודה. חזרתי כעבור שבוע ואמרתי שהדבר היחיד שאני יודעת, הוא שאני רוצה להיות נשואה עם ילדים. מעבר לזה, אין לי מושג.

התחלנו לחקור יחד את התחביבים ותחומי העניין שלי. חשבתי על בישול או קונדיטוריה, אבל החלטתי שאני מעדיפה לשמור אותם כתחביב ולא להפוך אותם למקצוע. חשבתי על עיסוי, אבל חששתי שמא המקצוע לא מתאים לחולה במחלה כרונית שתובעת מחיר פיזי. מה גם שהעבודה בתחום גובה מחיר מהשלד והמפרקים ולא ניתן לעסוק בה לעד. מתוך הדיון שהתעורר בחדרה של המטפלת, הצלחתי לזקק כמה עקרונות מנחים - אני רוצה לעבוד עם אנשים ולטפל. חשבתי ברצינות על לימודי עיסוי, אבל אז חשבתי על עצמי, כמטופלת - תמיד העדפתי ללכת למטפלים האלטרנטיביים שיש להם השכלה פורמלית, קונבנציונלית, כלשהי. החלטתי להירשם ללימודי סיעוד והתייחסתי אליהם כאל גושפנקא להמשך. הפגישות הבאות הוקדשו לבירור מעמיק יותר של הבחירה, כדי לוודא שלא החלטתי מהר מדי, מבלי לבדוק את הנושא לעומק, תחושות שהיו לי לגביי לימודי הפסיכולוגיה.

כעבור כמה חודשים, התחלתי את הלימודים ונהניתי מהם מאוד. כל סמסטר, כל קורס, כל שיעור נתנו לי תחושה שאני במקום הנכון. בשנה השנייה התחלנו את ההתנסויות המעשיות במחלקות ובכלל פרחתי. הרגשתי שמצאתי את הייעוד שלי. בשנה ג' נכנסתי להתנסות ביחידת נשים ויולדות. אחרי סבב קצר במחלקה להיריון בסיכון, הגענו לכמה משמרות בחדרי-לידה. ראיתי לידה אחת טבעית ושתי לידות קיסריות. במהלך אותו חודש הסתובבתי עם חיוך תמידי על הפנים, מרחפת עשרה סנטימטר מעל האדמה. סיפרתי על חוויותיי לכל מי שרק הסכים לשמוע וראיינתי את המיילדות במחלקה כדי לשמוע מהן על העבודה ועל סגנון החיים שמגיע איתה. קצת דאגתי כשאחת המיילדות התלוננה על השתלטות המודל הרפואי על הלידה, על ההתייחסות ללידה כאל מחלה שיש לטפל בה, ההתייחסות אל היולדת כאל חולה, אבל כל זה היה קצת רחוק ממני.

בהמשך השנה שאלה אותי מישהי אם אני יודעת במה ארצה לעסוק כשאסיים את הלימודים. אמרתי שנהניתי מאוד בהתנסות בנשים, בעיקר בחדרי-לידה ואולי אני רואה את עצמי עוסקת בזה בעתיד, אבל היה לי קשה עם המחשבה הזאת משתי סיבות; א', מעולם לא חשבתי לפני כן שאני רוצה להיות מיילדת וב', חלק גדול מהבנות שמגיעות לבית-ספר לסיעוד נרשמות ללימודים מלכתחילה כי הן רוצות להיות מיילדות ולא מתעניינות בכלל בסיעוד כללי. אני לא רוצה להיות כמו כולן...

עם סיום הלימודים כבר שכחתי לגמרי מאותו רעיון מקורי שהביא אותי ללימודי הסיעוד. היה ברור לי שנועדתי להיות אחות, שאני הולכת לחפש עבודה במחלקה כללית ולעבוד בזה כמה שנים לפני שאפנה להתמחות ספציפית יותר, במיילדות או בתחום אחר, מפני שבבית הספר בו למדתי, חינכו אותנו לחשוב שכדאי לכל אחות חדשה לצבור קצת ניסיון בסיעוד כללי לפני שהיא מתמקצעת בנישה. למרות שבמוצהר לא חשבתי על הדברים האחרים, אותם חלומות קטנים המשיכו לקנן בי - אולי יום אחד אלמד עיסוי, אולי אהיה מדריכת הנקה, אולי אעשה קורס מורי יוגה. יש כל-כך הרבה דברים שמעניינים אותי והייתי רוצה לתת גם להם צ'אנס. אני לא רוצה להיות רק אחות לעד.

מאז ומתמיד התעניינתי בהיריון ובלידה. בכיתה ד' ידעתי שכשאהיה גדולה ארצה להיות אמא. בכיתה ו' התחלתי לעשות בייביסיטינג. תמיד הסתכלתי על נשים בהיריון. כשאחותי ילדה את האחיינית הבכורה שלי, הרצון הפך יותר מוחשי. לפעמים הוא הרגיש ממש בוער. מבחינתי, אין לי עדיין ילדים כי אני "מתאפקת". כי יש נסיבות מגבילות, אבל בשנייה שהן יתבטלו, אני לא מבזבזת רגע.

אני קוראת המון על היריון ולידה ומתעסקת בנושא מהיבטים שונים. אני אוהבת מאוד לקרוא סיפורי לידה והייתה תקופה ששוטטתי באינטרנט בחיפוש אחרי סיפורים שונים שכתבו נשים על החוויה שלהן, בלידות מכל הסוגים. במאי האחרון התפרסמה במגזין טיים כתבת שער על Attachment Parenting (בעברית, הורות מקרבת). תמונת השער הפרובוקטיבית והטקסט המלווה עוררו תגובות סוערות של בלוגרים וכותבי טורים בכל העולם. אני חושבת שנחשפתי לגל התגובות בעזרתו של אלון, ששאל אם ראיתי את הטור הזה ב-NRG. במקביל, התגלגלתי לקרוא את הכתבה הזאת בניו-יורק טיימס ונתפסתי. המשכתי לחפש מידע ולחקור על איינה מיי גסקין, צפיתי בסרטונים שלה ביוטיוב וחיפשתי כל פיסת מידע שרק ניתן למצוא. בסופו של דבר החלטתי לקנות את הספר הראשון שלה - Spiritual Midwifery, נהניתי ממנו מאוד וקניתי ספר נוסף שלה Birth Matters, אותו אני עדיין קוראת.

לפני שבועיים, כשחיפשתי מה לעשות עם כל הזמן הפנוי שלי, מצאתי קישור לצפייה ישירה בסרט שהפיקה ריקי לייק על לידות בית, שנקרא The Business Of Being Born. אני מאוד ממליצה על הסרט למי שמתעניין בלידה. כמו בכל פעם שאני קוראת או רואה משהו שקשור ללידה, הצפייה גררה אחריה שיטוט מקוון בחיפוש אחרי סיפורים וסרטונים נוספים והתלהבות רבה. שוב השקטתי קצת את הרעב.

סיפרתי לאלון על הסרט בהתלהבות (אני מתפעלת בכל פעם מחדש מהיכולת שלו להקשיב ולא לאבד סבלנות כשאני מקשקשת בלהט על דברים שמעניינים אותי, אבל אותו, איך לומר, קצת פחות). הוא ענה לי בשאלה שכבר שאל אותי בעבר - לא הגיע הזמן שתלכי לעשות עם זה משהו?

השאלה של אלון קצת הלחיצה אותי. אמרתי לו שאני לא יודעת. שאני עדיין חושבת שאולי המשיכה שלי לתחום נובעת מכך שאין לנו עדיין ילדים. אולי אחרי שאהיה בהיריון, אלד ואתנסה בהנקה העניין שלי בזה יפחת קצת. וגם עוד לא התחלתי בעבודה כאחות ואולי כדאי לחכות עם זה עד שאמצא את האיזון בעבודה החדשה. דיברנו על זה עוד קצת ועזבנו את הנושא.

- - -

בשבוע שעבר דיברתי בטלפון עם חברתי שילדה והיא סיפרה לי, שהתינוק הרך פצח במה שהספרות המקצועית מכנה "שביתת הנקה". זאת הייתה הפעם הראשונה ששמעתי את המושג, אבל הבנתי מיד למה הכוונה. חברתי סיפרה לי על העצות שקיבלה בינתיים מהרופאה - בעיקר, להמשיך לשאוב כל עוד התינוק לא מוכן לינוק, כדי לשמור על אספקת חלב ולא לגרום לבעיות נוספות. הסתקרנתי.

ביום חמישי שעבר הבאתי ליולדת את האוכל שבישלתי עבורה (אני לא קוראת לה בשמה בכוונה, מטעמי פרטיות), ישבנו קצת וקשקשנו (כמו שרק בנות יודעות) ובשלב מסוים הגיע זמנו של התינוק לאכול, זמנה של האם לשאוב או להיניק. שאלתי אותה אם היא רוצה שאעלה איתה ל"פינת ההנקה" שלה, אסתכל מה היא עושה ואתן לה כמה טיפים. לימדתי אותה איך לבצע Breast Compressions, הצעתי להפשיט את התינוק חלקית כדי לאפשר מגע של עור בעור, תיקנתי קצת את תנוחת ההנקה ולימדתי אותה איך באופן כללי להעיר את התינוק, שנדמה שאופיו די ישנוני, דבר שעלול להפריע להנקה שתהיה מוצלחת מבחינת האם והתינוק ועלול ליצור תסכול בקרב הדיאדה. נתתי לה חיזוקים, החמאתי לה כשהצליחה ועודדתי כשהתקשתה.

ישבנו יחד שעה וחצי. בשלב מסוים חברתי שאלה אותי מאיפה אני יודעת את כל זה, "מלמדים את כל זה בבית ספר לסיעוד?". השבתי שלא. את הכל למדתי בעצמי - מספרים, מצפייה בסרטונים באינטרנט ומצפייה בנשים אחרות מיניקות. כמו העניין הרב שאני מוצאת בהיריון, בלידה ובתינוקות, אני מתעניינת גם בהנקה ואני מקווה שביום מן הימים אזכה להתנסות בחוויה בעצמי. ולפעמים, כששואלים אותי מה ארצה להיות כשאהיה גדולה, אני אומרת, בין היתר, שביום מן הימים הייתי רוצה להיות מדריכת הנקה.

במהלך אותה שעה וחצי, דיברנו על הנקה וייצוגיה בתרבות ובחברה המודרנית. על כך שבניגוד לאופן בו משווקים הנקה, זה לא הדבר הטבעי ביותר. תינוקות אמנם נולדים עם רפלקס מציצה, אבל הם לא יודעים לינוק וישנו הבדל משמעותי בין השניים. כמו שהתינוק לומד לינוק, גם האם צריכה ללמוד להיניק ולא מספיק אם היא עשתה את זה בעבר, מפני שכל תינוק הוא שונה ועובר זמן בין לידה ללידה בו אפשר לשכוח את המיומנות הנרכשת הזו. לפעמים ממש צריך ללמוד הכל מהתחלה. צרפו למשוואה הזאת עייפות, תשישות, סערה הורמונלית שמביאה לרגישות ועוד שפע גורמים וקיבלתם מצב מורכב הרבה יותר, בו מתקיימים תנאים שלא תמיד תומכים בהנקה ולפעמים ממש מפריעים לה.

וכאילו המציאות לא מסובכת מספיק, היולדת נושאת על כתפיה ציפיות חברתיות ותרבותיות, מפני שבחברה בה אנחנו חיים היום, נוצרה משוואה בעייתית שקובעת שאם את לא מיניקה, את אמא לא טובה ואם לא הצלחת להיניק, את כישלון. אלה מילים חזקות שמשפיעות על התפיסה העצמית של האם עד כדי כך, שהן יכולות לדחוף אותה עוד יותר לזרועותיהם של הייאוש והתסכול. ממש תנאים מושלמים ליצור את ההתקשרות הראשונית עם התינוק, להכיר את עצמך כאם ולהתאושש מהלידה, פיזית ונפשית. כאילו הקשיים של תקופת משכב הלידה לא גדולים מספיק, הוספנו פנימה שיפוטיות וביקורת וסיבכנו את התמונה עוד יותר.

- - -

אני לא נגד הנקה, להיפך. אבל אני בעד איזון, שפיות ובחירה. אם אישה בוחרת שלא להיניק, זאת זכותה. אם היא בוחרת להיניק והדבר מתגלה כקשה מכפי שהיא תיארה לעצמה, וגם אחרי נסיונות רבים להתגבר על המכשולים היא עדיין ניצבת בפני קושי שמשפיע לרעה על מצבה הרגשי השברירי גם-כך, אני בעד שתפסיק ותעשה טובה לעצמה, לתינוק ולקשר העדין ביניהם. עם כל הסימפטיה שאני רוחשת להנקה ולנשים שבוחרות להיניק, יש לי מעט מאוד סבלנות לשתדלנות הצדקנית שטוענת שזאת הדרך האפשרית היחידה. דורות של תינוקות גדלו על תחליפי חלב מאז המצאתם ואמנם להנקה וחלב אם יתרונות, כמו הענקת חיסוניות בסיסית לתינוק והגנה מפני אלרגיות ודלקות אוזניים, אבל צריך לשמור על שפיות ושכל ישר ולדעת מתי המחיר נעשה גבוה מדי והוא כבר לא מצדיק את התועלת.

עבור נשים שבוחרות להיניק, בין אם הן נתקלות בקשיים ובין אם לא, אני בעד תמיכה רחבה ורבה. בעבר חיינו כולנו בקהילות צפופות וגדולות. נשים צעירות שילדו קיבלו עזרה מאמן, סבתן ולפעמים אפילו מהסבתא-רבתא שלהן, שעוד הייתה בחיים. החברה המודרנית שינתה את זה והיום יולדות רבות עוברות את תקופת משכב הלידה לבדן, ללא תמיכה ממשפחה. ישנן יולדות שלא מכירות נשים אחרות שילדו או אחרות שמיניקות ומעולם לא ראו אישה אחרת מיניקה. חינוך להנקה צריך להתחיל הרבה לפני הלידה, מפני שכפי שכבר אמרתי, זוהי מיומנות נלמדת וככזאת, יש להיחשף אליה ולתרגל אותה "על יבש" לפני רגע האמת. דרושה גם תמיכה של מערכות הבריאות הקיימות, כמו המגמה הגוברת שלא להפריד את התינוק מהאם מיד עם הלידה בשביל בדיקות ומדידות אם הדבר לא הכרחי מבחינה רפואית, על מנת לאפשר לאם ולתינוק לנסות ולבסס את החיבור הנכון לשד, בסיוע יועצת או תומכת הנקה.

התמיכה בהנקה לא נגמרת כאשר האישה הצליחה להיניק בפעם הראשונה. נשים רבות נתקלות בקשיים בשלב בו החלב הראשוני, הקולוסטרום, מתחלף בחלב הקבוע. גם בשלב הרגיש הזה, עזרה וייעוץ של חברה או יועצת מוסמכת בעלת ניסיון, באווירה נינוחה ולא שיפוטית, יכולים לאפשר לאם ולתינוק להתגבר על המכשול ולהמשיך לבסס הנקה נוחה ומוצלחת לשני הצדדים. ישנן נשים הנהנות מהנקה, אבל לא כולן. המסר החשוב ביותר הוא שהנקה היא לא סבל והיא לא צריכה לכאוב. אם זה כואב, יש בעיה ואם יש בעיה אפשר לנסות לפתור אותה, אבל לא חייבים. זכותה של האם המיניקה לוותר בכל שלב מבלי שתצטרך להלקות את עצמה בגלל שהסביבה שידרה לה, בגלוי או בסמוי, שהיא אינה אמא טובה מספיק.

- - -

כעבור שעה וחצי, הגיע הזמן שאלך הביתה. חברתי הציעה לשלם לי ואמרה שמה שנתתי לה בשעה, שווה עבורה כמו עשרים שעות. היא נראתה נינוחה ומרוצה והתפלאה על הנוחות שהרגישה במחיצתי, היא, שלעולם אינה מיניקה בציבור, אפילו לא בחברת נשים אחרות או בני משפחה, מפני שהיא ביישנית, לא נוח לה והיא לא רוצה לחשוף את עצמה. לפני שהלכתי היא הודתה לי עוד פעם אחת, על החוויה החיובית שנתתי לה, על תחושת ההצלחה שהענקתי לה, אחרי רצף ארוך של מה שהיא חוותה ככשלונות. היא שאלה כמה פעמים האם אי-פעם חשבתי לעסוק בתחום ועניתי לה בחצי פה, שכן, אולי, בעתיד... נראה.

חזרתי הביתה משולהבת ונרגשת. הרגשתי שהעזרה שנתתי ליולדת הייתה משמעותית. נכנסתי לרשת וחיפשתי קצת מידע ואחרי קצת מחקר בעצמי, שאלתי את אלון אם אני יכולה לענות לו מחדש על השאלה ששאל אותי לפני כמה ימים. "אני חושבת שאני לא רוצה להיות מיילדת", אמרתי, "אני חושבת שאני רוצה להיות דולה". המשכתי להסביר, שלא מעניין אותי להיות דווקא זאת ש"תופסת את התינוק". יותר מעניין אותי להיות שם עם היולדת ובן זוגה במהלך מעקב ההיריון וההדרכה ללידה ובהמשך מרגע הציר הראשון ועד הלידה ממש, לתת תמיכה רגשית ועצות טובות, לעזור להם יחד להשיג את חוויית הלידה עליה חלמו ולעבור את החוויה הזאת עם רגשות חיוביים.

אני לא רוצה להיות זאת שנותנת פיטוצין, מודדת ליולדת זמן ודוחקת בה אם הלידה לא מתקדמת מספיק מהר, כי יש עקומות וסטנדרטים שקובעים איך לידה "תקינה" צריכה להתקדם. אני לא רוצה לתמוך בשיעור הגובר של ניתוחים קיסריים. בנוסף, כדי להיות אחות-מיילדת בארה"ב וספציפית במישיגן, אני צריכה לעשות תואר שני, לפחות וכרגע זה מאוד מרתיע אותי. מה תואר שני? רק אתמול סיימתי בית-ספר לסיעוד ומעולם לא ממש עסקתי בתחום.

אם כבר מיילדת, אני מעדיפה הרבה יותר להיות מיילדת בלידות בית או במרכז לידה, במקום בו מאמינים בגישה המיילדותית ללידות ולא במודל הרפואי, זאת אומרת, מאמינים שלידה היא תהליך תקין ולא אנומליה, תהליך בריא ולא חולי שדורש אשפוז בבית-חולים, תהליך טבעי, בו כל עוד אין סיבוכים, ניתן לסמוך על הגוף שיעשה את מה שהוא יודע. כל עוד אין סיבוכים, אין צורך בהתערבות רפואית. אני רוצה להיות דמות שעוזרת לנשים לחוות לידה כאירוע חיובי ומעצים, לא כאירוע טראומטי שמופקע מידיה של היולדת ומנוהל על ידי אנשים אחרים שהנשק העיקרי שלהם הוא הפחדה.

אלון שמח לשמוע את הדברים שלי ותמך בי. סיפרתי לו שיש ממש כאן בעיר מקום בו אפשר לעשות קורס ולקבל תעודה מוכרת על ידי DONA, ארגון הדולות הבינלאומי. דיברנו גם על הערך המוסף שמביאה איתה הסמכה שכזו, אם ארצה בעתיד להתקבל ללימודיי מיילדות מסורתית ואפילו סתם אם ארצה לעבוד בחדרי לידה ובמחלקת יולדות.

- - -

אתמול נחתה על המרפסת הקדמית שלנו חבילה. חיכיתי להגעתה בציפייה דרוכה והיא, בחוסר התחשבות מרתיח, לא מיהרה להגיע ואיחרה ביומיים. אתמול אחר-הצהריים, כשיצאתי לחפש אותה ועוד לא מצאתי, התחלתי כבר ממש לדאוג. בערב נכנסתי לאתר של אמאזון שסיפר ששירות הדואר האמריקני כבר דיווח שהחבילה נמסרה ליעדה. התחלתי לחשוב שאולי מישהו פשוט לקח אותה. מי יגנוב חבילה מאמאזון ובה שני ספרים, אפילו לא ספרי קריאה? יצאתי שוב למרפסת, מתווכחת בקול רם עם האתר של אמאזון - ושם היא הייתה. נרגשת ועולצת נכנסתי בחזרה הביתה, מחבקת את החבילה בשתי זרועותיי. בידיים רועדות פתחתי את החבילה ושם הם היו, שני ספרים חדשים שהזמנתי בשבוע שעבר, הראשון, The Ultimate Breastfeeding Book of Answers של ד"ר ג'ק ניומן, שאני ממליצה מאוד לצפות בסרטונים שלו, שהם מלמדים ומעוררי השראה, לנשים בהיריון, מיניקות ובכלל. והשני, The Birth Partner, ספר שמיועד לדולות, בני-זוג ובני משפחה שמלווים נשים בלידה. שניהם ספרים שנכללים ברשימת הקריאה של DONA כחלק מהדרישות להסמכה כדולה. בגלל שאני מתחילה את העבודה החדשה בחדר המיון בעוד עשרה ימים, נראה לי שעדיף לחכות קצת עד שאבין מתי הכי מתאים לי לעשות את קורס ההסמכה עצמו. זאת לא בעיה, כי הקורס מוצע חמש פעמים בשנה. בינתיים אקרא את הספרות הנדרשת ואמשיך ללמוד עצמאית.

כבר המון זמן אני דוחקת את ההתעניינות שלי בתחום הצידה ומתעלמת במופגן מכך שיש לי כישרון לכך - אני טובה עם אמהות ועם תינוקות. אחרי שצפיתי לא מעט בנשים שונות מניקות, אני יודעת לזהות כמה בעיות בהנקה וגם יודעת איך לעזור בניסיון לפתור אותן. אני יודעת להדריך אמהות חדשות בנוגע לטיפול בתינוק ויש לי אינטואיציות טובות וטבעיות לדברים שקשורים לתחום. אני שמחה שסופסוף החלטתי לעשות משהו עם התשוקה הזאת ולא, כמו תמיד, להגיד "אחר-כך", אותו אחר-כך שלפעמים לא מגיע לעולם. אני שמחה שאני לא מוותרת על החלום הזה.

ואני שמחה על צמיחתה של הספרייה המקצועית שלי :)