יום שני, 11 ביוני 2012

תשעה חודשים ורישיון

בשבת, בשעה 13:21 בדיוק, נכנסנו אלון ואני לאתר האינטרנט של פירסון, חברת הבחינות האמריקנית. המשפט האדום שעד לאותו רגע אמר שהתוצאות לא זמינות, התחלף במשפט אדום אחר -התוצאות זמינות וניתן לצפות בהן על ידי לחיצה על הקישור "quick results". אלון לחץ על הלינק והפנה את מסך המחשב הלאה ממני, שואל אם אני רוצה שרק הוא יסתכל ויגיד לי. "מה פתאום?!", אמרתי והלכתי להביא את הארנק שלי. אני לא מפנה את הגב לאריה השואג. אני הולכת להסתכל לתוצאות שלי היישר בלבן של העין.


חזרתי עם הארנק, שלפתי את כרטיס הדביט שלי ובקול וידיים רועדות הכתבתי לאלון את המספר. לאט ובזהירות. ואז השליח שלי לחץ על כפתור האישור והמשיך למסך התוצאות.


בלילה שבין שישי לשבת חלמתי שלושה חלומות שונים. באחד גיליתי שנכשלתי ובשניים אחרים קיבלתי את התוצאות אבל לא הצלחתי להבין אם נכשלתי או עברתי. אחרי כל חלום התעוררתי בבהלה ושכנעתי את עצמי לחזור לישון, חושבת שככל שאתעורר מאוחר יותר בשבת יהיה לי פחות זמן לחכות עד שהתוצאות יכנסו. בתוך שלל הרגעים שחלפו מרגע סיום המבחן ועד הצפייה בתוצאות, 2880 דקות של ציפייה מתוחה, המילה "fail" השתרבבה מדי פעם לתודעה שלי והבטן שלי נלפתה באימה בתגובה. פחדתי באמת. לא סתם פחד מזויף של מישהו שיודע שהצליח ורוצה לקבל את הסימפתיה של הסובבים אותו. פחד מרוכז ואמיתי ובוער, פחד של בדידות.


המסך התחלף, העיניים שלי חיפשו ומצאו מילה אחת.




כן! כן-כן-כן-כן-כן! הא! Pass!


בטוח שצעקתי.
יכול להיות שקיללתי.
לא בכיתי -להפתעתי. אולי זה עוד יבוא.
מאוחר יותר גם צילמתי את המסך חמש פעמים עם הטלפון, בשביל ההוכחות, שלא יוכלו להתחרט.
ובירכתי "שהחיינו".


התגובות היו מדהימות. בפייסבוק, במייל, בטלפון. צווחות וקריאות הידד וניגוני "את תותחית, ידענו שתצליחי!". כל מי שליווה אותי במסע הארוך הזה דחף אותי קדימה ונתן לי את האמונה והכוח להצליח. בחיי שאני לא אומרת את זה סתם כמו שחקן הכדורגל בנבחרת הישראלית שהעפילה למונדיאל. אני מתכוונת באמת. לכל מי שעזר לי לשמור על השפיות בתקופה הזאת יש חלק בהצלחה שלי.


מאז אנחנו חוגגים, פחות או יותר ברצף, עם הפסקות קלות בין לבין. כל דבר שהוא לא לימודים למבחן הוא חגיגה. חזרה לחיים שמותר לעשות בהם דברים אחרים. לנסוע לקרוגר, לטארגט. לנקות את המטבח, להזכיר לכיריים שלי שהם לבנים מתחת לכל האימה שעברה עליהם בחודש האחרון. לאפות מאפינס שוקולד-תפוז בלי מגבלת זמן. לא בין תרגול מבחן לבין חזרה על יסודות הסיעוד. ולתכנן - את הנסיעה לבוסטון, את הביקור המתקרב בארץ, את החלק הבא של החיים שלנו כאן. כל כוס בירה ששתינו מאז הורמה לחיים לפני ואחרי כל לגימה.


אני והלק האדום בהרמת הכוסית של שבת בצהריים.
ערובה לשנ"צ מתוק, כי מי שלא ישן בלילה...
הימים שמאז המבחן והשעות מאז קבלת התוצאות אתמול נראים לי כמו הזייה. השינה שלי עדיין לא לגמרי חזרה אליי ואני מסתובבת קצת בתוך ענן של חוסר שינה. אני מרגישה כאילו חלף חודש מאז שקיבלתי את התוצאות. זה היה רק אתמול בצהריים! זה מרגיש דמיוני. אולי אני צריכה לקבל את הרישיון עצמו בדואר כדי להאמין לכל זה. באתר של פירסון כתוב שאלה תוצאות לא רשמיות - צריך לחכות לרישיון ואני נופלת שוב בתרגיל המלוכלך של ה-Impostor syndrome, תוהה מתי מישהו שם יקלוט שנפלה טעות איומה ולראשונה בתולדותיו של מבחן הרישוי האמריקני יתקשרו לנבחנת שקיבלה תוצאות מהירות ויגידו, "אנחנו מאוד מתנצלים, נפלה טעות, תנסי שוב בעוד שלושה חודשים? באמת תודה על ההבנה ושוב סליחה על אי-הנעימות".


אלון אומר שגם הוא מתקשה לעכל שזה כבר נגמר. לא רק בגלל שהוא לא זה שניגש לבחינה. בעיקר בגלל שהיה כזה בילד-אפ לקראת זה, חודשים של ביורוקרטיה, המתנה וייחול להגעתו של הרגע. והנה הוא הגיע, עבר והתפוגג. וכל מה שנשאר זאת תעודה אחת שתגיע תוך שבועיים בדואר ולא תספר את הסיפור השלם שמאחוריה. שמתחיל בישראל, בעצם בקבלתו של אלון ללימודים, ממשיך בבחינה הישראלית ועובר בהררי הטפסים שמילאנו והאגרות ששילמנו. טביעות אצבעות שנלקחו ודמעות של חשש, ציפייה וקוצר-רוח שנבכו ונמחו.


תשעה חודשים ורישיון. כן, קצת כמו היריון.
כבר לפני שקיבלתי את התוצאות, כשכולם כבר אמרו שברור שעברתי ובי עוד ניקר הספק, ידעתי שזאת תהיה הכותרת של פוסט סיכום הדרך. כי באמת עברו בדיוק תשעה חודשים. מיום המבחן בישראל ועד יום התוצאות בארה"ב. יה-בה-יה! תשעה חודשים.


זה פוסט סיכום ביניים. הרי מה שנגמר כאן הוא החלק השולי בכל הסיפור. מתחיל דבר ענק אחר. החיים המקצועיים שלי, אלה שאני מתכוננת ומייחלת אליהם כבר חמש שנים. זה מפחיד ומרגש. מרגש ומפחיד. עכשיו אני באמת צריכה להחליט מה אני רוצה להיות כשאהיה גדולה.


ויכול להיות שזהו, שכבר גדלתי, שאני גדולה כי כבר נהייתי מה שחלמתי לעצמי? יכול להיות שסופסוף אנחנו מתקרבים לסוף "הביניים" ואפשר להתחיל לחשוב קצת יותר על הקבע, על הטווח הארוך?
אמא'לה, אני לא מוכנה.
אבל גם - איזה כיף, כל כך רציתי וחיכיתי להגיע לכאן.


ברוכה הבאה, ברוכים הנמצאים. כמה טוב סופכלסוף להגיע. אני בטוחה שארגיש כאן בבית.


Registered Nurse? Yes thank you, don't mind if I do!

ולסיום, הודעה קצרה לקוראיי הנאמנים: בשעה טובה הצלחתי להוסיף לבלוג אפשרות הרשמה לעדכונים באי-מייל. נסו ותהנו ואנא הודיעו לי אם ישנן בעיות בשירות החדש. תודה שאתם איתי.

6 תגובות:

  1. כל הכבוד דפנה, מרגש!! :)

    השבמחק
  2. כל הכבוד! גאה בך!!!

    השבמחק
  3. כן אבל...
    לא עושים לחרדתית כמוני את הקטע הזה עם"ואולי זאת היתה טעות"...זה לא סרט אימה, כן?
    זה אחד הפוסטים היותר מרתקים שלך.
    זה כמו כשיודעים על ההתחלה מי הרוצח אבל רוצים לדעת איך קרה שעלו עליו.
    איזה אושר!

    השבמחק
    תשובות
    1. אושר גדול. ואני עדיין לא מעכלת את זה עד הסוף.
      את הקטע של "אולי הייתה טעות" אני לא עושה לך, לצערי, אלא לי. אבל תנוח דעתך - היום נכנסת לאתר מנהל הסיעוד במישיגן ואני כבר מופיעה שם כאחות רשומה, סטטוס מועמדות "מושלם".

      והלילה כבר ישנתי טוב :)

      בכל אופן, אני שמחה שיצא לי מותחן מוצלח.

      הללויה.

      מחק