יומן שאור - המשך ראשון

*הקטע הבא מלווה באזהרה לקוראיי שאינם אופים – אני הולכת לכתוב קצת על השאור שלי ויכול להיות שאם אתם לא בעניין זה ישעמם אתכם ממש. אתם מוזמנים לדלג לחלק הבא שיכלול קצת פחות יומן שאור וקצת יותר יומן חיים*

עברו 48 שעות מאז העמדתי את העיסה הראשונה. זה עתה נתתי למחמצת היקרה את מנת האוכל השנייה. גם ההאכלה הזאת נעשתה בנשימה עצורה. אני כבר אוהבת את השאור שלי ורק מקווה שיחזיר לי אהבה.

ביומיים החולפים ניגשתי לכלי מדי פעם, הרמתי את המכסה בעדינות ורחרחתי את העיסה. עד עכשיו היה לה "סתם" ריח של שמרים רגילים, כמו שאני מכירה מהאפייה הרגילה. עכשיו, בזמן שערבבתי, האף שלי קלט לראשונה ריח עדין, נוסף. אפשר לדמות אותו לריח קל של בירה או שיכר וזה בדיוק הכיוון אליו אנחנו שואפים.

הבוקר ניהלתי עם אבא שלי שיחת סקייפ ודיברנו באריכות על שאור בכלל וזה שלי בפרט. שמחתי לגלות שרוב ההנחות והנטיות הטבעיות שלי נכונות ועומדות במבחן מציאות האפייה כפי שאבי עטור הניסיון תופס אותה. לפחות אפייה זה משהו שהבטן שלי טובה בו... מצאתי גם אתר מאוד נחמד ואינפורמטיבי, עם מדריכים, מתכונים וטיפים, בשם "הנחתום". מומלץ בחום.

בעקבות השיחה עם אבא שלי וקצת קריאה ברשת החלטתי טיפה לייבש את המחמצת שלי. אבא אמר ששמרים לא סובלים ממיעוט מים. הכי הרבה שיקרה הוא שהם יצמחו לאט יותר. עודף מים, לעומת זאת, יהרוג אותם (ממש כמו קקטוס!). אז החלטתי להרגיע. בהאכלה הנוכחית שמתי אותה כמות קמח אבל התקמצנתי קצת יותר על המים. מילאתי בכוס המדידה 130 מ"ל, אבל לא הוספתי את כל הכמות. הגעתי עם העיסה עד למרקם של בצק דביק ורך. בכל מיני אתרים מתארים את המרקם הרצוי כדייסה או ממרח חומוס. אני לא יודעת אם זה ממש אפשרי כי התכונות של עיסת בצק הן שונות לגמרי, בעיקר מבחינת צפיפות (consistency) וצמיגיות, אבל אני מנסה לזרום. בכל אופן, העיסה שלי עכשיו קצת יותר סמיכה, אבל נראה לי שעדיין היא במרקם שנחשב טוב. לפחות לטעמי. לא עברה שעה מההאכלה ולא רק שהפחתת המים לא האטה את הצמיחה, נראה שהשמרים רק רוצים יותר להוכיח עם מי יש לי פה עסק והעיסה כבר קפצה לשמיים. כבר למדתי את ההתנהגות – אחרי ההאכלה מגיעה קפיצה תוססת ואז העסק נרגע וצונח בהדרגה עד להאכלה למחרת. ושוב. הקפיצה כל פעם גבוהה יותר ובנקודה הנוכחית העיסה שלי כבר חוצה את קו גובה חצי המיכל. אמא'לה, איזה יופי! בקצב הזה אני אצטרך להפחית גם מכמות הקמח שאני מוסיפה בכל האכלה. איזה כיף!

אני מתלבטת איזה מן לחם להכין בפעם הראשונה. האפשרויות הן רבות – לחם שיפון, לחם שאור לבן, לחם שאור עם גרעינים, חמוציות או אגוזים. מחר אלך לסופר או לקואופ ואחכה למוזה שתנחת עליי. התלבטות נוספת קשורה לצורך להחליט האם הלחם הראשון ייאפה בסגנון חופשי על אבן אפייה או בתוך תבנית לחם, ליצירת כיכר אלגנטית יותר. וכמובן שהולכות להתקבל שתי כיכרות או יותר, אז יש גם את שאלת החלוקה לקומץ נבחר של חברים ומקורבים. יש לי עוד כמה ימים לחשוב ולבחור בין כל האפשרויות בכל הקטגוריות.

כל מי שסתם אוזניים עד עכשיו, אתם יכולים לחזור להקשיב--

היום ריכזתי סופית את כל המסמכים הדרושים להגשת בקשה לאישור עבודה, יחד עם הטופס הרשמי של רשות ההגירה האמריקאית ובצירוף המחאה בנקאית על-סך 380 דולר. הרגע הסופי, של משלוח מעטפת הקרטון בסניף של UPS, היה עבורי יותר מלחיץ מאשר מרגש. כבר כמה ימים שאלון ואני מארגנים את הטופס והמסמכים הדרושים. אתמול אפילו היינו בפגישת ייעוץ במחלקה לסטודנטים בינ"ל, אחרי שהתחלנו למלא את הטופס והיו לנו כמה שאלות. אז אחרי שאתמול קיבלנו מענה לכל שאלותינו, החלטתי שהיום אלך עם אלון לקמפוס, אצלם את כל המסמכים החסרים, אשלח את המעטפה השמנמנה בדואר והיידה!

במועדון הסטודנטים, ה-Michigan Union (שהוא גם אחד המבנים היפים בקמפוס המרכזי, בעיני), יש עולם שלם של שירותים, בין היתר שירותי משרד. ויש שם מכונת צילום אחת שעובדת על מטבעות. אחרי שהדפסתי בחוות המחשבים מכתב הצהרה בדבר היות חיפוש אישור העבודה מנותק מכל וכל מהצורך לתמוך באלון כלכלית, שמתי פעמיי לכיוון היוניון. אך אויה! אחרי שכבר מיינתי את חבילת הדפים הגדולה שבדפדפת שלי לאלה שדורשים צילום ואלה שלא, אחרי ששלשלתי כמה מטבעות לתוך המכונה, אחרי שלחצתי על סטארט – במקום אור ירוק, הופיע אור כתום. לא טוב. המכונה הייתה מקולקלת. המכונה היחידה שאני מכירה בקמפוס. בעיר.

הלכתי לספרייה ע"ש שפירו, ספריית האנדרגראד. שם אפשר לקנות כרטיס צילומים בשני דולר, מסתבר, אבל הוא מקנה 33 צילומים ואני הייתי צריכה רק ארבעה. התייעצתי עם גוגל מפות שהציע חנות צילום מסמכים ברחוב צ'רץ'. היה חם, הייתה שמש, השארתי את בקבוק המים שלי בבית והתחלתי להיות רעבה ועייפה. אחרי שמצאתי את החנות וצילמתי את המסמכים, הרגשתי ניצחון קטן. עוד כיתות רגליים ברחבי העיר, לסניף הבנק ומשם לסניף הדואר. נשמע פשוט, אבל מדובר בעניין של בערך שעה. שוב פרסתי את כל המסמכים לפניי. שוב בדקתי שהכל נמצא. סידרתי אותם בסדר הנדרש והכנסתי למעטפה. איזה פחד.

האמריקאים מאוד מחמירים בתהליכים שקשורים להגירה. צריך מסמכים מסוימים, מכתבים מלווים ומכתבי הצהרה והכל צריך להיעשות בדרך מסוימת ובסדר מסוים. כל טעות קטנה יכולה להוריד את כל המאמץ לטימיון. מסמך אחד חסר, סכום לא נכון בדמי הטיפול בבקשה או כל דבר שייראה להם קצת עקום ויתכן שיהיה צריך לשלוח שוב הכל מהתחלה, אבל רק אחרי שלושה חודשים של המתנה. הכנסתי הכל למעטפה בידיים רועדות, כתבתי את הכתובת שלי ואת המען בחשש. שילמתי את הכסף, יצאתי ממשרד הדואר וחשבתי לעצמי – הייתי רוצה להתקשר עכשיו לאחותי. או לאמא שלי. אבל השעה בישראל הייתה כבר אחרי עשר בערב וכלב לא עובר ליד הסקייפ בשעה הזאת. אלון היה בשיעור. הייתי המומה קצת מגודל המעמד וחוסר היכולת לחלוק אותו עם מישהו מוכר ומכיר. התיישבתי על ספסל ברחוב ובכיתי את ההתרגשות והלחץ החוצה. ואז התעשתי, ניגבתי את הדמעות, קינחתי את האף והלכתי לקנות לי קפה בסטארבקס. בדרך עוד נכנסתי לחנות אחת וקניתי לי שני קרדיגנים, עוד פריטים שמככבים ברשימת פריטי הלבוש שחסרים לי בארון. אחד אפור, שני כחול. שלושה פרסים קטנים על התנהגות טובה ועמידה בגבורה בעוד אחד ממכבשי הבירוקרטיה האמריקאית.

בסטארבקס ישבתי על כורסא כבדה וחיכיתי שהקפה שלי יתקרר קצת. אכלתי בביסים קטנים את פרוסת עוגת השיש שקניתי לי, מתרכזת בכל נגיסה, חושבת לעצמי כמה נחמה יכולה להיות בעוגה בחושה פשוטה. אם מקורות הנחמה שלי ימשיכו להיות דברי מתיקה, כדאי מאוד שאחזור לרוץ, לפני שתהיה לי בעיה.

כשהגעתי הביתה הייתי הרוגה. המון מאמץ פיזי ומנטאלי ליום אחד. שוב התחיל לגרד לי בגב כף היד והנקודה שהופיעה שם לפני שבוע התרחבה ושוב קיבלה גוון ורוד עז. כשישבתי מול המחשב שמתי לב פתאום שהפנים שלי מאוד מגרדים. במראה שבחדר המקלחת ראיתי שלושה פצעים מוזרים על לחי ימין. עקיצות? גם מתחת למוט המשקפיים הימני. גם על הסנטר. וקצת על מפתח החולצה באזור המחשוף. והנקודה הקבועה על המצח, בקו השיער, איפה שהשביל באמצע מתחיל. הו, יופי, נהדר, האלרגיה שלי חזרה. כבר למעלה משנה שלא התראינו, ואני לא יכולה לומר שהתגעגעתי.

אולי זה האוכל השונה כאן או אפילו החומרים השונים מהם הכל עשוי. אולי אלה חומרי הכביסה החדשים או השינוי בנוסחה של השמפו והמרכך. אולי זה משהו שפורח ונישא באוויר ואולי זה פשוט כל הלחץ שמלווה אותי בימים האלה ובעצם מאז קצת לפני שעזבתי את ישראל. לא משנה מה הסיבה, זה מציק ומגרד. כאילו לא מספיק שיצא לי הרפס בתחילת השבוע. בשביל מה, בשביל מה? בערב הלכנו לסרט ובדרך עצרנו בבית מרקחת. לפחות עכשיו יש לי אנטיהיסטמין שעומד לצדי.

עכשיו שהזזנו הצידה עוד משוכה בירוקרטית, אולי אפשר להירגע עוד קצת. לנסות לנשום קצת יותר עמוק. בשבוע שעבר קניתי מזרון יוגה (אמא, אם את רוצה, את יכולה לקחת את אלה שהשארתי בבית!). במהלך סוף השבוע אקנה לי שעון דופק ואז אוכל לחזור לרוץ באופן קבוע. אני גם רוצה למצוא מקום לעשות בו יוגה וכשלאלון יהיה מעט זמן נקפוץ למרכז הספורט ונרשום את שנינו. בגד הים שלי כבר מחכה בציפייה דרוכה.

למרות חבלי הקליטה, למרות הקשיים הקטנים, היומיומיים שנדמים מפלצתיים וגורליים הרבה יותר ממה שהם, למרות החריקות שבדרך, יש רגעים טובים. ההתעסקות עם השאור. מציאת דברים שאני אוהבת, מוצרים שאני מכירה, מקבילות אמריקאיות מוצלחות לדברים שאני רגילה אליהם מישראל. רגעים שבהם אלון פנוי ופתאום אנחנו שנינו שוב, אלון ודפנה, עם רוח שטות והתקשורת שלנו, האופיינית, שהיא רק שלנו.

אני יודעת שהרגעים הקשים הם רק רגעים. אני יודעת שעם הזמן ואולי אפילו ממש בקרוב, יהיה קל יותר. אבל עכשיו, היום, רק הרגע, אני מרגישה שאני צריכה חופשה.

thank god it's Friday. כמעט.

לילה טוב אמריקה, בוקר טוב ישראל. נתראה בהאכלה הבאה.