יום שני, 11 באפריל 2011

פוסט פוסט-חתונה

ביום רביעי אחר הצהריים מתן בא לקחת אותנו לקיבוץ.
עשרה ימים לפני כן הוא התקשר אליי קצת לפני אחת עשרה בלילה ואמר שאבא החליט שהוא יסיע אותנו, כי צפויים לנו יומיים קשים ומעייפים. מתוך הדברים שלו, חשדתי שמתבשלת איזו מזימה ושהוא עומד להופיע אצלנו עם רכב שכור – וכך היה.
הסענו את מתן לרמת גן ומשם המשכנו לקיבוץ. בדרך עצרנו ב"שמש" וקנינו שווארמה, כי היינו מורעבים. בכלל, כל נושא האוכל בימים שלפני החתונה קצת התבלגן לנו ומצאנו את עצמנו אוכלים רק כשכבר הגענו לנקודת רעב קיצונית. כשסופסוף הגענו לקיבוץ, בתשע וחצי בערב, פתאום קלטנו ששכחנו את המכנסיים של אלון בבית. ולכן, הדבר הראשון שעשינו ביום חמישי בבוקר היה לנסוע לעפולה ולקנות מכנסיים לחתן. קנינו גם חולצה. במקור אלון היה אמור ללבוש את הבגדים שהוא לבש לחתונות של האחיות שלו, אבל הצורך הפתאומי לקנות מכנסיים חדשים הביא אותו להודות שבעצם הוא כבר לא כל-כך שלם עם הבחירה בחולצה ששירתה אותו נאמנה שנתיים ושלוש מוקדם יותר. וכך, יצאנו מהחנות עם מכנסיים (שדרשו קיצור) וחולצה אחת לבנה וקלילה. חולצה של חתנים.
מעפולה נסענו לכנרת דרך בית שאן. עצרנו באחד החופים שאחרי קיבוץ האון כדי לאסוף חלוקי נחל, שהחליפו את פתקי ההושבה המסורתיים. כל אורח קיבל חלוק נחל ועליו שמו ומספר השולחן בו הוא יושב.
בדרך לכנרת הכרזתי שאני רעבה. עצרנו בארומה שבצומת צמח והזמנו שתי קעריות של מרק ירקות טוסקני, מרק עשיר עם שעועית ופסטה, וריאציה על מרק מינסטרונה. שתינו גם מיץ תפוזים ועשינו רשימה של כל הדברים שעוד היינו צריכים לארגן לפני החתונה. ישבנו בשולחנות בחוץ, בחצי שמש-חצי צל ונהנינו מהשקט שלפני הסערה. אכלנו לאט ומתחנו כל ביס וכל שלוק. כשסיימנו נסענו לאסוף את החלוקים. האיסוף על חוף הכנרת היה כמו טיול וקצת כמו מדיטציה. זאת הייתה עוד הזמנות להיות יחד לבד, רק שנינו. בשקט. זאת הייתה מנה טובה של שלווה ששנינו היינו זקוקים לה אחרי המיני-דרמה שהתרחשה ערב קודם לכן, כשגילינו שאנחנו צריכים לקנות בגדים לחתן יום לפני החתונה.
השיטוט על החוף הפגיש אותנו עם שמש קופחת ואכזרית הרבה יותר ממה שניחשנו. היה חם ורצינו לחזור כבר הביתה, אבל המשכנו לבחור את האבנים בקפידה ולאסוף רק את אלה שאפשר לכתוב עליהן. בדרך חזרה לקיבוץ, עצרנו באלונית וקנינו בקבוק מים וקרטיב לימון. כשחזרנו הביתה הישרנו את האבנים בשני דליים של מים. אחר-כך אני פרשתי מגבת והענקתי לכל חלוק טיפול אישי מסור. כל אבן קורצפה במברשת קשה ואחר-כך הוטבלה שוב במים והונחה על המגבת לייבוש.
באחת ועשרה בלילה סיימנו לכתוב על כל האבנים. באמצע עשינו הפסקה לארוחת ערב משפחתית אחרונה של רווקות (יום לפני החתונה, כל דבר שעושים יכול לקבל את הכותרת "פעם אחרונה ברווקות"). אחרי ארוחת הערב התקלחתי ואלון הסיע אותי למקווה באחד מהקיבוצים הדתיים השכנים. אלון נשאר באוטו בחברת עיתון מלא בתשבצים לחכות לי בזמן שאני הלכתי לפגוש את הבלנית ולטבול. כשסיימתי חזרנו הביתה והמשכנו להתארגן ולהתכונן.
למחרת התעוררתי בשש בבוקר. התכוונתי בכלל לקום בעשרה לשבע, אבל בימים שקדמו לחתונה השינה שלי הפכה קלה. אמא של אלון כבר התעוררה והתחילה להסתובב בבית ולא היה צריך הרבה יותר מזה כדי שאני אתעורר גם כן. אבל הרווחתי מהיקיצה המוקדמת, כי הספקתי לעשות יוגה לפני שאני מתחילה את היום. אחר כך התקלחתי ואכלתי ארוחת בוקר – ביצת עין, מלפפון ועגבנייה, לחם וגבינה לבנה ובשמונה וקצת יצאנו למספרה. השיער שלי נחפף ורוכך ופונפן והודבק והוצמד לכדי יצירת פאר של ממש, עד שנראיתי כמעט כלה. האיפור שאיפרה אותי אחותו של אלון השלים את היצירה ואחרי שלבשתי את השמלה והציפורניים שלי נצבעו בלק, הייתי כלה של ממש.
אלון הגיע עם אבא שלו וסבא שלו ויחד יצאנו לדרך, משאירים את בנות המשפחה מאחור לסיום ההתארגנות וההתייפייפות. הגענו למסעדה קצת לפני חצות היום. בכניסה למושב עוד תלינו שלטים "לחתונה של אלון ודפנה".
מיד כשהגענו התחילו ההכנות – לסדר את חלוקי הנחל לפי א-ב על אחד השולחנות בכניסה. להציב את הכאילו-כספת שהכנתי יום קודם לכן במקום מספיק בולט לעין. למלא כוסות קטנות במים ולהציב אותן עם זרי הפרחים על השולחנות. לפזר את מספרי השולחנות שהכנתי שלושה ימים קודם לפי הסדר הקבוע מראש שסיכמנו עליו, כדי שכולם ישבו בחברה טובה.
כבר בדרך למסעדה הרגשתי שאני רעבה ולשמחתי כשרק פיציתי פה בנושא, בהגיענו, מיד הכינו לי סנדוויץ' מפואר של אנטיפסטי וגבינת עיזים בתוך ג'בטה שמנמנה. ככה זה כשהכלה אומרת שהיא רעבה. מיד מכינים לה אוכל טעים. אפילו יש לי תמונה אחת אוחזת בסנדוויץ' ועושה בו את זממי. זה היה אחד מכמה רגעים אחרונים של שקט לפני שהתחלנו בחגיגה.
בעשרים לאחת התכנסנו לצילומי המשפחות המסורתיים על הדשא שליד המסעדה וקצת לפני אחת התחילו להגיע ראשוני האורחים. בהתחלה הם טפטפו פנימה בקבוצות קטנות. ופתאום הגיע גל שסחף אותנו כמו שיטפון. כל פעם שנישקתי או חיבקתי מישהו שהגיע, ראיתי מעבר לכתף שלו מישהו נוסף שאני צריכה לומר לו "שלום" ו"תודה שבאת". וכולם איחלו והסתכלו, בחנו והחמיאו. על המקום, על הבגדים, על השיער, על המוזיקה.
השעות הקרובות עברו חיש-מהר. אמנם הרב קצת איחר כי נתקע בפקקים, אבל בסופו של דבר החופה הורמה וטקס הקידושין נערך, הטבעת הושחלה על האצבע הנכונה והכוס נשברה, מה נשברה – רוסקה, במכת מחץ של רגלו של החתן שרק לילה לפני כן חשש שהוא לא יצליח לשבור, כי בעצם אף פעם הוא לא נדרש לשבור כוס אמיתית בדריכת רגל, כאילו היה זה עניין של מה בכך.
אחרי החופה, אותו גל של מברכים שהפתיע אותנו בעוצמתו בכניסה למסעדה, שטף אותנו שוב בחיבוקים וברכות ואיחולים. ואז הלכו כולם לאכול ואני לקחנו נשימה ועוד כוס שתייה והמשכנו ליהנות מאירוע חתונה צנוע ונעים, בשישי בצהריים, עם המוזיקה שבחרנו בקפידה, האנשים שבחרנו בקפידה, המקום, האוכל, השעה ביום. הכל היה בדיוק כמו שרצינו וייחלנו. אמנם לא חיכינו ליום הזה כל חיינו, אבל הוא היה מושלם בשבילנו. כל מה שיכולנו לבקש. אפילו מזג האוויר, שהיה אפור וגשום כשיצאנו מהבית, התחלף בשמים כחולים ושמש מלטפת, רוח קלה שמדי פעם ליטפה והנעימה עוד יותר. לא היינו חסרים דבר. זכינו.
היו מי שאמרו שהחתונה שלנו תהיה קצרה, ששמעו שבעצם זאת רק ארוחה במסעדה בצהרי יום שישי, בלי ריקודים ובלי תוכנית אומנותית מיוחדת. אבל האווירה והנינוחות של המקום חלחלו לתוך הקהל ואנשים האריכו בישיבה ובשיחה. בשש בערב עוד היינו מוקפים בחברים ומשפחה. לאט-לאט התחילו האנשים להתפזר עד שנשארנו שוב רק אנחנו, מתחילים להרגיש את העייפות מזדחלת ותובעת את מקומה. אחרי שסגרנו את החשבון והעמסנו את האוטו, יצאנו חזרה בדרכנו לקיבוץ. הגענו הביתה ונכנסנו להתקלח. ישבנו לאכול מתוך קופסאות האוכל בהן ציידו אותנו במסעדה. זה נכון מה שאומרים, החתן והכלה אף פעם לא אוכלים בחתונתם הם. אבל כשאכלנו בבית שמחנו שזה האוכל שאכלו האורחים שלנו. היה לנו טעים.
למרות שהגענו הביתה כבר בשמונה וחצי, כשנכנסנו למיטה היה כבר אחרי חצות. אולי משהו בנו רצה למשוך את היום הזה עוד קצת. ואולי הרגשנו שכדי להירגע מכל ההתרגשות הזאת צריך יותר מרק נסיעה של שעה, מקלחת וארוחת ערב. לפני השינה עוד שכבנו במיטה על הבטן, כתף אל כתף ופתרנו תשבץ היגיון במוסף סוף השבוע של העיתון. דווקא הלך לנו לא רע.
אחרי שהצלחנו להפסיק לדבר (בעיקר אני) נרדמנו תוך רגע. למחרת בבוקר התעוררנו ליום שכולו התעצלות. מרחנו את הבוקר בעצלתיים, מתפנקים בסלון של ההורים של אלון, נעים בין הטלוויזיה לעיתון. בצהריים פרשנו לחדר הצדדי, פתחנו את קופסת הצ'קים ושלינו משם צרור מעטפות בכל פעם, קוראים את הברכה לפני הכל, מתרגשים ונהנים מהמילים שבחרו לכתוב לנו כל אותם אורחים שבחרנו שיחלקו איתנו את החתונה המיוחדת שבחרנו לחגוג. כל הברכות נאספו בתוך שקית ואלון הציע שנעשה אלבום ברכות. אימצתי את הרעיון בשמחה. מבין כל הברכות היו שתיים מפתיעות ומשמחות במיוחד, מתומר ומליאור, שניהם חברים טובים, שבמקור הגיעו דרך אלון אבל היום הם כבר חברים של שנינו. שניהם גרים רחוק-רחוק, בחו"ל. אחד בקנדה ואחד בארה"ב. הם ועוד קומץ מובחר של חברים של אלון לא יכלו להגיע לחתונה וחסרו לנו מאוד. לא ידענו שהם שלחו לנו ברכה. כל אחד במעטפה משלו. כל אחד עם מילים משלו. נוגעות ומלטפות, כמו חיבוק חם, מפוקק עצמות, שמגיע מעברו השני של האוקיינוס ונוגע בכל נימי הנפש. כמה חייכנו ודמענו והתרגשנו מהברכות האלה. בצד, בקובץ אקסל על המחשב, ערכנו רשימה של כל החברים להם אנחנו רוצים להודות תודה אישית על הברכה או המתנה המיוחדת שנתנו לנו. גם אחרי החתונה יש עוד משימות שאפשר למצוא ולאמץ.
אחרי שסיימנו עם המעטפות הלכנו לסיבוב בכביש המערכת של הקיבוץ. תמיד יש לנו על מה לדבר. השמש הייתה טובה והגלבוע נשקף מרחוק. חזרנו הביתה והמשכנו לעשות כלום בצורה הכי רצינית שאפשר. בזכות הרכב השכור שנתן לנו אחי, יכולנו למשוך עוד קצת את סוף השבוע. למרות שאני לומדת בימי ראשון, החלטתי מראש שלא אלך. היה לי קשה לוותר, אבל הסכמתי שחתונה היא אחד הצידוקים היותר מוצלחים שישנם. בין כה כל כך נמאס לי מבתי הספר, שאני רק מחפשת תירוצים לא ללכת. וחתונה זה אחלה תירוץ.
ביום ראשון בבוקר הלכנו להפקיד את כל הכסף בבנק ואחר כך מסרנו את העתק הכתובה ברבנות, כדי שינפיקו את תעודת הנישואין שלנו. החזרנו את הרכב השכור לירושלים ויצאנו לארוחת צהריים באחת המסעדות החביבות עלינו בעיר. כשהגענו הביתה החלפתי מצעים והזמנתי את אלון להיכנס לסוויטת הכלולות הכי שווה שישנה – המיטה שלנו, בבית שלנו, עם השקט שלנו.
מאז החתונה אנחנו שומעים מפה ומשם איך אנשים נהינו, איך היה כיף וטעים ונעים. אנחנו כל כך נהנינו. היה לנו כיף, משמח ומרגש. מאוד שמחנו שהצלחנו לעשות הכל כמו שרצינו, כמו שדמיינו. שלא התפשרנו על דברים שהיו לנו חשובים, אבל גם לא התעקשנו על הדברים הזניחים. שהלכנו לפי תחושות הבטן והן הובילו לתוצאות מוצלחות. שהקשבנו לטעם ולחוש האסתטי שלנו. שלא נתנו לאחרים להלחיץ אותנו ושמרנו על קור הרוח האופייני לנו לכל אורך התהליך, גם בימים האחרונים, שזה נהיה קצת פחות קל. שלא שכחנו לעבוד כצוות, שהקשבנו אחד לשני כל הזמן, שדיברנו על הדברים וחשבנו יחד מה אנחנו רוצים ולמה. שהיינו אנחנו, כמו שאנחנו תמיד, גם בתוך התהליך הזה. ובגלל זה התוצר שיקף באופן מוצלח את מי שאנחנו, והתאים לנו ולתפיסת העולם שלנו. הצלחנו לחוות את החתונה ממש. להיות נוכחים. למרות שהרגשנו שזה עבר מהר, אנחנו נזכרים מדי פעם באנקדוטה, במשהו שמישהו אמר או עשה. היה פשוט נפלא.
היום כבר ניקיתי את הבית ומחר אבשל. ביום רביעי יש לי משמרת סטאז' אחת לפני אחרונה. ובתום הסטאז' אני מתחילה לעבוד במחלקה כסטודנטית. כבר אמרתי לאלון שבחלק מהכסף שארוויח נשלם לעוזרת בית, שתבוא ותנקה פעם בשבועיים. חזרנו לחפש דירות באן ארבור, אחרי שהסיבוב הקודם לא הניב את התוצאה המיוחלת. לאט-לאט חוזרים לשגרה. עוד שבוע ליל הסדר. עד אז אפשר לנוח. ואחרי חופשת פסח יישארו רק עוד חמישה שבועות לסוף שנת הלימודים. מיד אחרי החופשה אני מתחילה בקורס הכנה לבחינת ההסמכה הממשלתית. ובאמצע מאי אנחנו טסים לארבעה ימים בפראג. והזמן טס.

בינתיים, בימים הקרובים אקנה אלבום ואתחיל לסדר את הברכות בתוכו. זאת מזכרת שאלון ואני מאוד שמחים בה מהחתונה שלנו, שהייתה בדיוק כמו שרצינו. שהייתה שלנו מא' ועד ת'.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה