יום שישי, 18 בפברואר 2011

לאן הולך כל הכאב?

לפני כמה חודשים ראיתי בטלוויזיה את הסרט Two weeks עם סאלי פילד.
הסרט מביא את סיפורם של ארבעה אחים מבוגרים, שמגיעים בחזרה אל בית אמם הגוססת מסרטן שחלות מתקדם כדי ללוות אותה בימי חייה האחרונים. מה שצפוי בתחילה להימשך ימים ספורים מתארך לשבועיים בהם ארבעת האחים נאלצים לבלות יחד, להחליף משמרות אצל מיטת אמם החולה וכמובן להסתדר אחד עם השני, כשברקע הבלבול הנלווה לחזרה לבית ילדותם, לחדר נעוריהם.
סך הכל, לא מדובר בסרט גדול ואם לא הייתי מזפזפת באותו ערב שבת ונוחתת עליו במקרה, סביר להניח שלא הייתי רואה אותו מעולם. אבל משהו שם תפס אותי ונשארתי, יושבת על הספה מול הטלוויזיה בבית הוריו של אלון, בוכה וצוחקת לסירוגין עם האישה הגוססת ועם ילדיה שרק עכשיו גילו שאמא שלהם כבר חולה מאוד. אמנם פה ושם הסרט חטא בקלישאות, אבל הוא טיפל בנושא סוף החיים והמוות ברגישות גדולה.
בהתחלה הילדים כועסים ונדהמים על קיומה של המחלה ועל ההסתרה ואחר כך מתחיל להתהוות האבל. ההכרה בסוף המתקרב. העצב על דברים שלא נאמרו. הניסיון לנצל עד תום כל דקה שנשארה. הפחד מהרגע של הסוף, הרגע בו החיים נעצרים. אחד הבנים הוא יוצר סרטים והוא מביא איתו מצלמה קטנה כדי להנציח את ימיה האחרונים של אמו. הוא שואל אותה שאלות על לקחים שלמדה, על החמצה ופספוס. והיא עונה.
בשלב כלשהו בסרט, האמא החולה מצטרפת לשירות הוספיס בית, במסגרתו היא זוכה לביקור-אחות אחת לכמה ימים ולמשאבת PCA (patient controlled analgesia), משאבה מופלאה שמופעלת ע"י המטופל ומספקת לו כמות מדודה של משככי כאבים, בדרך כלל מהסוג הנרקוטי, כל אימת שהוא סובל מכאבים ולוחץ על כפתור. כשהכאבים מתחזקים והמינון הקבוע כבר לא עוזר, האחות מגיעה ומגדילה את המנה המשוחררת בכל לחיצה. ובלילה גשום אחד, כשגם המינון הגבוה לא עוזר, מוזעקת אחות ההוספיס מביתה. אז יש סצנה מעט מעורפלת בסרט, במהלכה לא לגמרי ברור אם דמותה של סאלי פילד מקבלת סמים נרקוטיים במינון שיגרום לה לדום נשימה, אבל לא הרבה אחרי הביקור האחרון של האחות, היא מתה במיטתה.
­­­­. . .
אחרי שהסרט נגמר וניגבתי את הדמעות, הוספתי לי עוד כיוון מקצועי אפשרי לעתיד – הוספיס בית. או כמו שקוראים לזה בישראל: יחידה להמשך טיפול.
מאז תחילת הסבב הקליני, בכל פעם שהגעתי למחלקה מסוימת, ניסיתי לבדוק עם עצמי האם אני רואה את עצמי עובדת שם בעתיד. התחלתי בכירורגיה ומשם עברתי לפנימית. אחר כך נשים, ילדים, פסיכיאטריה, מיון, קופ"ח וטיפת חלב. ההתנסויות הבסיסיות לא באמת נותנות בסיס להחלטה על כיוון לעתיד. קשה להחליט בהסתמך על שמונה משמרות, בממוצע, האם זה התחום שבו רציתי לעסוק כל חיי, התחום בו אני רואה את עצמי עובדת. אמנם המקצוע מאפשר לשנות תפקידים ומחלקות בתדירות די גבוהה ובכל זאת, ככל שסיום הלימודים הלך והתקרב המשכתי לשאול את עצמי – אנה אלך?
אז במקום לנסות להחליט על הכיוון האחד שמושך אותי, ניסיתי להבין לאן בשום פנים ואופן לא אלך. איפה אני לא רואה את עצמי עובדת. והיו כמה מחלקות כאלה, גם אם מעטות. השפע הוא משחרר, אבל הוא גם משתק. תמיד ניסיתי להגיד לעצמי שכשיגיע הרגע לבחור כיוון גם ככה יהיו נסיבות שישפיעו על ההחלטה, כמו למשל, באיזו מחלקה יהיו משרות פנויות. וכשהרגשתי שחוסר הידיעה משגע אותי אמרתי לעצמי שבינתיים אני סטודנטית, אז למה לי להתעסק בזה. עכשיו צריך להתעסק בלהיות תלמידה – להכין מטלות ללימודים, ללמוד למבחנים ולקבל ציונים טובים. ואחר כך? נשאיר אותו לאחר כך.
אבל אותו יום, אחרי אותו סרט, התחיל לעורר בי שאלות – מה עם כל הסבל?
. . .
בסמסטר א' של השנה האחרונה ללימודים, הסמסטר הקודם, שובצתי לסמינריון בטיפול תומך. זה התחום שמתעסק בחולים כרוניים וחולים הנוטים למות. זה התחום שבתוכו שוכן גם טיפול הוספיס. כשנתבקשנו לחשוב על נושא לעבודה סמינריונית בשיעור הראשון, לי כבר היה רעיון. החלטתי לכתוב על האבל שחוות אחיות הוספיס בית עקב פטירתו של מטופל. אחר כך המיקוד של הנושא קצת השתנה, אבל הרעיון המקורי נשאר. כתבתי על האבל שחווים אנשי צוות סיעודי עקב פטירתו של מטופל. הבחירה בנושא הזה לא הייתה מקרית עבורי. היא נועדה לעזור לי לברר את אחת הסוגיות שמטרידות אותי יותר מהכל: איך אמורה האחות להתמודד עם חוויות של אובדן? איך היא אמורה להשלים עם האבל והעצב הממלא אותה על מותו של מטופל שהיה משמעותי עבורה? וגם אם המטופל לא נפטר. גם המטופל שמתאשפז ואחר כך משתחרר לביתו, בריא. האחות הייתה איתו שם ברגעיו הקשים ביותר. היא ראתה אותו מגיע, כאוב וחבול. היא עזרה לו להתרומם מהקושי. היא טיפלה בו במסירות, נתנה לו תרופות, חבשה את פצעיו. חייכה, ליטפה, אמרה מילה טובה. ובכל הזמן הזה, היא הייתה עדה לכאב. לפצע המדמם. לאן הולך כל הכאב הזה, כשחולה הולך הביתה? האם הוא נשאר בתוך האחות? האם היא אי פעם משחררת אותו?
. . .
לפני ארבעה חודשים שובצתי במחלקה כירורגית לחמישים משמרות של אימון מתקדם, או סטאז'.
לא היה לי כל כך אכפת לאיזו מחלקה אשובץ ושמחתי שזכיתי לעבור את החלק המעשי האחרון של הלימודים בבית חולים קרוב לבית. אבל הכניסה למחלקה כירורגית לוותה ברגשות מעורבים. רוב חיי הייתי "חולה כירורגית", עם ותק ארוך בחדרי ניתוח ואשפוזים במחלקות כירורגיות. את ההתנסות הבסיסית במחלקה הכירורגית לא זכרתי במיוחד לחיוב או לשלילה. חיכתה לי הפתעה. שלוש או ארבע משמרות לתוך הסטאז' הרגשתי שמצאתי את המקום שלי.
אבל אז התחלתי לראות את מה שלא ראיתי קודם, את מה שלא היה לי סיכוי לדעת לפני שאכנס למחלקה ממש, לפני שאעבוד כמה משמרות מלאות ואתלווה לביקור רופאים. שאצא יחד עם כולם מהחדר של האישה הזאת, שחשבו שיש לה רק גידול קטן במעי הגס עד שבניתוח ראו שמדובר בהרבה יותר ואשמע את הרופאים מתחלשים ביניהם, אומרים שהיא עוד לא יודעת, עוד לא סיפרו לה. ואשב בארוחת בוקר עם יתר האחיות, בזמן שהן פוסקות, "היא לא תחיה עוד הרבה זמן". אבל אותה מטופלת השתחררה הביתה עם תוכנית טיפול ועם תקווה שיש מה לעשות. ואני, שהייתי נוכחת בחדר בזמן שהרופא בישר לה את החדשות הקשות, הצלחתי סופסוף להוריד את הדופק, לרכז מחדש את המחשבות ולהמשיך לעבוד.
. . .
חולים באו וחולים הלכו. עד שפגשתי את החולה הסופני הראשון שלי. החולה המורכב באמת, החולה הכי קשה שאי-פעם נתקלתי בו. חולה שבכל פעם שאני הולכת הביתה ובכל פעם שאני חוזרת, אני שואלת את עצמי אם היום הוא עדיין יהיה. אם הוא יהיה במחלקה, אם הוא יהיה בחיים.
לפעמים מגיעה הנקודה שכבר אין מה לעשות. בשביל רופאים ואחיות זה אחד הרגעים הקשים ביותר ביומיום המקצועי שלהם. כל המאמצים שלנו מרוכזים במה שאפשר לעשות. לתת תרופה, לנתח, לחבוש, לשטוף, לאלחש. הכל מעשי ותכליתי. יש קשר ישר שמחבר בין שתי נקודות – מחלה וריפוי, כאב ומזור. ואז מגיע הרגע בו אי-אפשר לעשות יותר כלום. ומה עושים אז?
שאלתי את המדריכה שלי איך היא מתמודדת עם המקרים הקשים. עם המחלה ועם המוות. היא אמרה לי שעם הזמן נהיים קצת קהי חושים, כי אי-אפשר כל הזמן להרגיש הכל בעוצמה הכי גבוהה. אני רואה את זה קורה כבר, אבל אני לא חושבת שאני אי-פעם אשתנה במידה כזו שאפסיק לגמרי להרגיש. אני מקווה שהרגע הזה לעולם לא יגיע. אולי ארגיש קצת פחות, אבל תמיד יהיה המטופל האחד שיצליח לגעת עמוק, מעבר לכל שכבות ההגנה.
. . .
בעוד שלושה חודשים אני מסיימת את התואר הראשון בסיעוד. בעוד חצי שנה אני ניגשת לבחינת ההסמכה הממשלתית ואז אהיה אחות. אז אסע לארה"ב, אוציא רישיון עבודה ואנסה גם להשיג הסמכה לעבודה בסיעוד בארה"ב. כבר עברו כמה חודשים מאז שביני לביני ניסחתי את האמיתה, לפיה במקום בו יש סבל, יש משמעות. אני יכולה ללכת להיות אחות מיילדת או אחות טיפת חלב, לבחור בכאב מסוג מסוים, כאב שבצדו חיים. גם שם אעזור לאנשים. גם שם העשייה היא בת משמעות, אבל משמעות אחרת. ואני יכולה ללכת לעבוד עם האנשים הנוטים למות ולשנות במשהו את חוויית ימיהם האחרונים. לא מתוך תאוות כוח או שיגעון גדלות. מתוך צניעות ומתוך האמונה בכוח של המגע האנושי, הנחמה שגלומה בו.
בינתיים אין לי תשובה לשאלה - מה עושים עם כל הכאב? לאן הוא הולך כשהחולה כבר לא נמצא?

תגובה 1:

  1. הכאב הזה מתפזר להמון רסיסים קטנים שננעצים בבני משפחתו, באנשים שאהבו אותו. באנשים שטיפלו בו. והרסיסים האלה - משמרים את הכאב שלו ועליו אצלם.

    השבמחק