נעלי העבודה החדשות שלי

אחד הדברים שאמא שלי לימדה אותי והנחילה לי במהלך חיי, הוא חיבה לסמלים ונטייה להסתכלות סמלית גם על אירועים זניחים לכאורה. אני בהחלט תולה את "האשם" בעניין הזה באמא שלי. כמעט בטוחה שבלעדיה, עם אמא אחרת, זה לא היה קורה.

ביום חמישי שעבר קניתי נעלי ספורט חדשות. התחלתי את הסטאז' לפני שלושה חודשים וכבר שבועיים-שלושה אני מרגישה שאני דורכת על סוליה דקה. כמעט ואין בלימת זעזועים, אין ריכוך או ריפוד למדרך. כמו כל דבר בזמן האחרון, לקח זמן עד שהגעתי לזה.

נכון חתיכות?

אני יוצאת מוקדם מהבית בכל בוקר, קמה ב-5:30 ויוצאת כבר ב-6:10. מהבית אל האוטובוס ומשם למחלקה, בחזרה אל האוטובוס אחרי שמונה שעות עבודה ומהאוטובוס הביתה. אני משתדלת להמעיט בעיקופים כמה שאפשר. כשאני יוצאת מהמחלקה אני רואה רק דבר אחד לנגד עיני – המיטה שמחכה לי למנוחת צהריים. מעטים הימים בהם אני לא נחה בצהריים וגם אז זה מתוך איזו מחשבה של תכנון מראש, דוגמת "אם היום אני ביום חופשי אני לא אהיה מספיק עייפה בלילה ולא אירדם ואז אהיה עייפה מחר, אז עדיף שלא אישן צהריים". אבל ויתור על מנוחת צהריים, בשבילי, הוא מלחמה ומאבק. אני צריכה להמציא שיטות ועיסוקים להחזיק את עצמי ערה. הגוף והנשמה שלי כבר כל כך מורגלים בהשתבללות פנימה הזאת, שמחלקת את היום לשניים.

וכך קרה, שכבר שבועות מספר אני מרגישה בכפות הרגליים שאני צריכה נעליים חדשות, אבל לא מגיעה לזה. בשבוע שעבר אפילו הצצתי על הסוליה בחלק הפנימי של הנעל ונחרדתי. אז ככה נראה המשטח הזה, החומר שאמור להגן על כפות הרגליים שלי ודרכן על כל הגוף מהעבודה הקשה שאני עושה. ובגלל אותה הצצה חטופה ורבת השפעה ורושם, לא הרשיתי לעצמי להוסיף ולהתעצל. ביום חמישי שעבר, ביום החופשי שלי, נכנסתי לחנות ספורט וקניתי זוג נעליים חדשות.

התקופה האחרונה בחיים שלי היא תקופה של מעברים. רובם עוד לא הספיקו להתגלם ולהתרחש, אבל רוח השינוי מרחפת מעל החודשים האחרונים. השנה האחרונה ללימודים, הסיום המתקרב. החתונה, שינוי הסטטוס. המעבר לארה"ב. תחילת הסטאז', חציית האמצע, החתירה המתמדת אל סיומו. והנה, הנעליים הישנות, שנקנו בכוונה רבה ומתוך מחשבה לפני ארבע שנים, בחנות נחשבת לנעלי ריצה בדרום ת"א עם אבא שלי, מוחלפות בנעליים חדשות שנקנו בסתם חנות בסתם קניון בירושלים. אמנם מותג, אבל במחיר מבצע. אבל בכל זאת עם תמיכה טלפונית מצד אבא, היועץ הבכיר לענייני ציוד ספורט.

הנעליים הישנות והשחיקה המואצת שעברה עליהן בחודשים האחרונים הן כרטיס הביקור שלי. הן ההוכחה שהנה, אני כבר בעצם אחות. חצי שנה לפני ההסמכה, אני כבר עובדת קשה מספיק, בתדירות גבוהה מספיק, כדי לשחוק זוג נעליים תוך שלושה חודשים מאומצים (וארבע שנים של שימוש "רגיל"). והנעליים החדשות, כרטיס הכניסה למציאות החדשה של חיי. בולמי הזעזועים עוד עושים את עבודתם. הדריכה רכה ונעימה ויש בתוך הסוליה איזה קפיץ עליז שנענה לכל נחיתה של כף הרגל בשמחה ובכניעה מלאת רצון לשרת. רק תדרכי עליי, לשם כך נועדתי.

את הנעליים הישנות עוד לא הספקתי לזרוק, אבל אני מתכוונת לעשות את זה. תכננתי לקחת אותן איתי בשקית בבוקר יום שישי, בדרך לבית החולים ולהשאיר אותן על איזה פח, אבל איכשהו יצאתי מהבית בלעדיהן והסוף כבר ידוע מראש. הן נחות על הרצפה לידי בזמן שאני מקלידה את השורות האלה. אני עוד אקח אותן איתי החוצה באחד הימים ואניח אותן על פח אשפה ברחוב.

ואם לא ככה, אז כשנארוז את הבית לפני המעבר, הן יהיו חייבות ללכת.