אחות בישראל (אבל לא בארה"ב)

אתמול קיבלתי את תוצאות הבחינה הממשלתית.

אני לא אשאיר אתכם במתח וגם ככה רובכם כבר יודעים - עברתי - ובגאון!

יש מעט מילים בעולם שיוכלו לתאר את ההתרגשות שהציפה אותי.
יותר מהכל היה לי קשה להיות מנותקת מישראל, מהמשפחה והחברים, כשקיבלתי את ההודעה. הקשר היחיד עם חברים שנבחנו גם הם היה דרך הפייסבוק וישנם חברים שלא מפייסבקים. כשקיבלתי את הבשורה אחי הגדול היה מחובר בסקייפ, אבל ההורים שלי ונועה - לא. אלון יצא מהבית לאוניברסיטה כמה דקות קודם לכן. התקשרתי אליו למרות שידעתי שהוא עוד מדווש. משלא ענה, שלחתי סמס, "תתקשר אליי ברגע שתוכל! יש לי בשורות משמחות". והוא התקשר. וסיפרתי. אבל אז הוא התנצל ואמר שהשיעור כבר מתחיל. עליתי בג'ימייל צ'ט מול אורלי ומול עידן וחלקתי את הבשורות ואת השמחה. אבא שלי ונועה התחברו כל אחד בנפרד ובישרתי להם בכתב. התקשרתי לסבתא שלי עם כרטיס החיוג הבינלאומי שקניתי שלשום. ידעתי שאמא שלי נמצאת אצלה ובאמת היא ענתה לטלפון וסיפרתי לה בהתרגשות גדולה. עדכנתי סטטוס בפייסבוק. פעמיים. וקבילתי המון תגובות אוהדות, אוהבות, שמחות ומשמחות.

וזהו. לא היו עוד חגיגות, אף אחד לא צרח או עשה "קולולולולו" וקונפטי לא התחיל להתעופף מהתקרה (אני עוד מחכה שזה יקרה).
ואז אמרתי לעצמי - רגע, בעצם אני יכולה להתחיל בתהליך האמריקאי להסמכה. התהליך הארוך ורב השלבים שקראתי עליו המון אבל לא יכולתי להתקדם בו עד שלא אקבל את תשובות המבחן הישראלי. והנה, קיבלתיהן.

השלב הראשון הוא ליצור קשר עם גוף שנקרא CGFNS, שהוקם בשנות השמונים המוקדמות, כאשר ארה"ב נשטפה בגלי הגירה של אחים ואחיות שלמדו והוסמכו בפיליפינים. לא הייתה לרשויות שום דרך לדעת מה טיב ההשכלה שהם קיבלו, מי חונך באוניברסיטה נחשבת עם סילבוס המקביל לסטנדרט האמריקאי ומי למד בבית ספר לסיעוד וטרינרי שתוכנית הלימודים שלו מעודכנת נכון לשנת 1950. מישהו היה צריך לעשות סדר בדברים.

CGFNS רוצים לדעת עליי הכל. הם רוצים לדעת איפה למדתי ביסודי ולאיזה תיכון הלכתי. התפקיד שלהם הוא לבדוק את ההשכלה האקדמית והמעשית שלי ולתת אישור לכך שלמדתי במוסד מוכר, בסטנדרט מערבי ושהלימודים שלי מקבילים להשכלה המקומית שמקבלת סטודנטית בבית ספר לסיעוד באוניברסיטה אמריקאית.

אם כך, השלב הראשון בתהליך הוא לפתוח פרופיל באתר שלהם, להזין את כל הפרטים שלי, לשלם דמי ניהול בגובה מאות דולרים. הם מבקשים מהאוניברסיטה את הרישומים שלי, רשימת הקורסים שלמדתי במהלך התואר, התיאור שלהם והסילבוס. גיליון הציונים שלי. הם מבקשים ממשרד הבריאות את הרישום* שלי, כדי לדעת שאני אכן אחות מוסמכת בישראל ואני מורשית לעסוק בסיעוד (I am as of yesterday, baby).

אחרי ש-CGFNS נותנים לתואר ולתעודה שלי חותמת הכשר, הם נותנים לי גם אישור לגשת למבחן ההסמכה האמריקאי, ה-NCLEX (זה הכל ראשי תיבות, כן? קיצורים של שמות ארוכים ומרשימים). כל זה אולי נשמע פשוט, אבל זה לא. מדובר בהרבה שלבים מורכבים שתלויים זה בזה. אי-אפשר לעשות משהו לפני שהשלמת את השלב הקודם לו וברגע שהתחלת שלב מסוים יש זמן מוגדר במסגרתו חייבים לסיים את אותו השלב. ואם פספסת וחלון ההזדמנויות נסגר? באסה. שלם שוב את מאות הדולרים ולך תבכה על חלב שנשפך בזמן שאתה מנסה שוב, הפעם כמו שצריך. לכן התהליך מחייב למידה של הנושא כולו לעומק ותיאום של מערכת זמנים שלמה. אה, זה גם דורש שאהיה בארה"ב ושתהיה לי הסמכה ישראלית.

כשנכנסתי אתמול לאתר של CGFNS לא ידעתי באיזו מהאפשרויות הרבות באתר עליי לבחור. אז התקשרתי אליהם. המתנתי כמה דקות על הקו וכשנציג שירות הלקוחות ענה הצגתי את עצמי ושאלתי אותו מה עליי לעשות. הוא בתגובה שאל אותי כמה שאלות משלו ואז אמר לי - אני צריכה לבחור בתהליך שנקרא Credentials Evaluation Service. אה, אוקיי. סבבה, מעולה. הודיתי לבחור וניתקתי את השיחה. ואז אמרתי לעצמי, "אוי אלוהים, אני לא מאמינה שהרגע דיברתי עם CGFNS בטלפון".

ואז התחלתי לבכות.

בכי של ממש, עם דמעות גדולות, יפחות מעורבבות בצחוק, געיות רמות של צחוק מתגלגל מוכתם בדמעות מלוחות. זה היה בכי של שמחה, של התפרקות. כל-כך הרבה זמן חיכיתי. השקעתי ארבע שנים מהחיים שלי בלימודים לתואר, בבחינות, בכתיבת עבודות, בהתנסויות במחלקות. ומהרגע שאלון העלה את האפשרות שנעבור לארה"ב התחלתי לחקור וללמוד את נושא העבודה כאחות בארה"ב. אבל עד הרגע הזה, של סיום השיחה עם נציג ש"ל של CGFNS, עד אותו רגע ממש - כלום מתוך כל זה לא היה ממשי.
כשסיימתי את הבחינה ביום חמישי ההוא, לא הרגשתי שהנה, זהו, סיימנו. גם לא כשנסעתי לים עם הבנות. לא כשעליתי על המטוס ולא כשהגעתי לאן-ארבור, אם כי הרגשתי שהנה נפתח לו איזה פרק חדש. אבל חלק בי נשאר מאחור. בימים שחלפו מאז המבחן כמעט ולא הקדשתי לו או לתוצאות מחשבה. חברים שלי כבר התחילו לעבוד על תקן אחים ואחיות במחלקות, מחלקים תרופות תחת השגחה. אחרים עזבו את המחלקה בה עבדו כסטודנטים והמתינו לתשובות של הבחינה כדי שיוכלו להתקבל לעבודה במחלקה חדשה, בבית חולים חדש. ואני נסעתי לארה"ב. מתנתקת מהמסלול הישראלי הצפוי כל-כך של בוגרי בתי הספר לסיעוד בארץ, עולה על דרך חדשה שעשויה לארוך שמונה חודשים עד שנה ורק בסופה אוכל לחזור ולממש את ההשכלה שלי, ההסמכה שלי, המקצוע שלי - הייעוד שלי.
התהלכתי ברחבי הבית ודיברתי לעצמי. הלכתי במעגלים על השטיח הגדול שקנינו לפני שבועיים, ממלמלת לעצמי - OMG, OMG, OMG. מחליפה עברית באנגלית ועברית שוב - אני לא מאמינה, אני לא מאמינה, אני לא מאמינה. מחליפה בכי בצחוק שהופך בחזרה לבכי. התיישבתי על המיטה, טמנתי את הפנים בשמיכת הפוך. הרבצתי לכרית. צעקתי, צחקתי. נשמתי עמוק. ניגבתי את הדמעות וקינחתי את האף ואמרתי לעצמי, בקול רם, שאני צריכה להירגע ואולי כדאי שאני אוכל ארוחת בוקר. ואז הסתובבתי עוד קצת במעגלים בבית כמו אריה בכלוב, מדברת לעצמי, לא מוצאת פינה. שלחתי לאלון סמס ושאלתי אם השיעור כבר נגמר. הוא השיב, "ממש הרגע" והתקשרתי אליו מיד. ושוב התחלתי לבכות ולצחוק. אמרתי לו תוך כדי בכי, "חשבתי שכבר סיימתי עם זה". עם הבכי. אבל לא. הוא הציע שאבוא לפגוש אותו באוניברסיטה אבל אולי הבין שקצת איבדתי את זה כששמע שאני ממשיכה לבכות ולא ממש מצליחה לדבר, חוץ משברי מילים ומדי פעם איזה, "אני, אני..." מגומגם שהצלחתי לייצר. אז הוא הציע שיבוא הביתה כי יש לו הפסקה של שעה. והוא בא. וישבנו ודיברנו וחגגנו קצת בשקט.

בערב הלכנו לשמוע הרצאה מעניינת ואחריה חגגנו עוד קצת בפאב החביב עלינו, על כריך ובירה. קינחנו במין שטרויזל/קראמבל תפוחים עם כדור גלידת וניל. ושוב התענגנו על כך שהבירה כאן עולה רק 2.5 דולר לכוס. פלא שיש כאן תרבות שתייה כ"כ מתירנית? ברקע התנגנה מוזיקת צ'ילאאוט נעימה שבהמשך התחלפה ברוק רך. לא מיהרנו הביתה, השעה הייתה רק שמונה וחצי כשההרצאה נגמרה. רכבנו הביתה על האופניים וכשהגענו עוד ראינו שני פרקים של Community, אחת מסדרות הקומדיה שאנחנו אוהבים.
כתבתי לנועה במייל שזאת הייתה חגיגה נחמדה, אבל שאני מרגישה שאין בעולם חגיגה מספיקה בשביל הכיף שאני מרגישה מאז שקיבלתי את החדשות הנפלאות האלה.

היום אחה"צ נסעתי לעיר על האופניים והסתובבתי קצת בחנויות היוקרתיות-מעוצבות ברחוב מיין. לא קניתי כלום. בדרך חזרה נסעתי לחנות שנקראת By The Pound וכשמה כן היא - אפשר למצוא בה קמחים וזרעונים וגרגירים וממתקים ופירות יבשים - הכל במשקל. בדרך הביתה דיוושתי בדרכים צדדיות כדי להימנע מהיתקלות באיזו עלייה לא סימפטית ובמקרה עברתי ליד מגרש האימונים של ה-Marching Band של האוניברסיטה, שמנגנת במשחקי הפוטבול של הקבוצה המקומית. עמדתי רבע שעה והסתכלתי עליהם עורכים חזרה, מתאמנים על A Hard Day's Night (א', ויתרתי לכם על האתגר שבניסיון לזהות את השיר; ב', אני מתנצלת על האיכות המעט ירודה ומקווה שבכ"ז תצליחו לתפוס קצת מהקסם).

כל מי שמכיר אותי ולא מהיום יודע שאני חולה על מרצ'ינג בנדס. יום אחד אפילו אמרתי למישהי בצחוק שזאת אחת הסיבות שעברתי לארה"ב. הפעם הראשונה שעברתי ליד מגרש האימונים שלהם הייתה מפתיעה ומרגשת. הם ניגנו אז את All The Lonely People, עוד שיר של הביטלס שהוא אהוב במיוחד על מנצחים/מאמנים של תזמורות-צועדות. ומאז אני יודעת ששם הם מתאמנים וגם מכירה פחות או יותר את השעות וכשיוצא לי לעבור שם אני משתהה ונותנת לחיוך שלי להתמתח ככל הניתן בין שתי האוזניים שלי. היום הייתה פעם כזאת והרגשתי שהם מנגנים במיוחד לכבודי. כי אחרי הכל, לא כל יום, גם לא כל שבוע, אני הופכת מסטודנטית - לאחות. גם אם עוד לא בארה"ב, לפחות בישראל. וזה, חברים יקרים שלי, לא הולך ברגל בשום מקום בעולם. וגם לא רוכב על אופניים.

אני ניצחתי!!!

:)

*הידעת? אחים ואחיות בישראל שסיימו את לימודיהם ועברו את בחינת ההסמכה של משרד הבריאות לא מקבלים רישיון. בעיני המדינה, סיעוד עדיין לא נחשב לחלוטין למקצוע אלא ל"עיסוק" (חלק מהבעיה נעוצה בהיעדר לובי חזק מספיק לאחים והאחיות בארץ והיעדר הנהגה חזקה). אחים ואחיות נרשמים ב"פנקס האחיות" במשרד הבריאות ולפיכך מקבלים מספר רישום. כיום, יוצא הדופן היחיד של הכלל הזה הינם העוסקים בתחום המיילדות, בו ישנו רישיון ולפיכך - מספר רישוי. אלה היו שישים שניות...

מרגיש כמו בית

היה לנו סופשבוע נפלא.

היום היה יום נהדר, שחתם את סוף השבוע והכתיר אותו כמוצלח ביותר. ואיזה כיף זה שיש סופשבוע ארוך כזה, עם יום אחד נוסף. צ'ופר. יש מספיק זמן להכל, בלי התחושה המתסכלת של הזמן שבורח בין האצבעות. אפשר לישון הרבה, לנוח, לשהות יחד באותו מרחב. ולרגע לא מרגישים שהנה כבר נגמר סוף השבוע לפני שהספקנו...

פתחתי את הבוקר בלישה של שני בצקים לשני סוגי הלחם שסיפרתי לכם עליהם אתמול. אחר כך ראיתי פרק של "האנטומיה של גריי" במחשב וכשהוא נגמר רכבתי על האופניים שלי לקרוגר. בהתחלה חשבנו שאולי אלון יבוא איתי, שאולי ניסע לפני זה לחנות יד-שנייה ההיא, אבל החלטנו שעדיף שהוא יישאר לקרוא ואני אסע לבד. וכשאחזור אולי ניקח את האופניים לסיבוב.

בזכות זה שהלכתי לקרוגר לבד יכולתי לקחת את הזמן, כמו שאני אוהבת. אספתי חופן של שעועית ירוקה טרייה לשקית, רחרחתי אפרסקים כתומים, בחרתי בקפידה את קופסת הפטל המוצלחת ביותר וליטפתי את עגבניות התמר (כאן קוראים להן "עגבניות רומא") עד שמצאתי את החמש שיבואו איתי הביתה. מול כל תחנה ברשימת הקניות שלי עצרתי והרהרתי. קראתי את כל התוויות במלוא תשומת הלב. מרחתי את הזמן.

בארוחת הערב אתמול אלי סיפר לנו שהוא מכין בבית כרוב כבוש והציע לתת לנו קצת. כשהגענו הביתה אלון אמר שבטוח אני יכולה להכין גם. ובאמת לפני שיצאתי לסופר הסתכלתי על מתכונים באינטרנט - רק כרוב, מלח ומים. אבל לא התחשק לי. ולכן, בעוברי ליד מדף הירקות המשומרים אמרתי לעצמי, לא יכול להיות שאין פה כרוב כבוש. הרי זאת לא המצאה של בית השיטה... החלטתי שהפעם אני מסתכלת טוב-טוב ומחפשת. סרקתי את המדפים חזור וסרוק והנה – כרוב כבוש! מיד הצטרפה קופסת שימורים אחת לחברים האחרים שכבר נאספו בסלסלה שלי. אלון ישמח כל-כך!

רגע של התרברבות: מלפפונים בארה"ב זאת בעיה. אני יודעת שגם באנגליה הם לא משהו. כמעט תמיד האפשרות היחידה היא מלפפון ענק, באורך חצי מטר, עטוף במן ניילון נצמד. במקרה הטוב יהיה לו טעם של כלום עם מרקם שבין קלקר לספוג. במקרה הסביר יותר, הוא יהיה מר ומבאס. ישנן חנויות בהן אפשר למצוא מגשית קלקר ובה חמישה מלפפונים בגודל סביר, כמו בישראל. אבל לפעמים חלקם כבר קצת מרקיבים בקצוות וגם אם כבר מצאתם כאלה שהם לא, סטטיסטית חצי מהם יהיו גרועים יותר מהמלפפון הענק והמר שקניתם. אז איפה ההתרברבות? פעם אחת קניתי בקרוגר מלפפון ענק ודווקא היו לו טעם ומרקם ממש כמו של מלפפון "רגיל". ומאז אני מצליחה לשמור על רצף של מלפפונים מוצלחים. פריכים, עסיסיים ובעלי טעם בדיוק נכון. ניצחון!

ברשימת הקניות היה גם חזה עוף לשניצלים. אתמול בערב פתחנו את הדיון הקבוע – מה נכין לאכול השבוע. מאחר ואני אופה לחם, הצעתי חזה עוף. ככה אפשר לשים חתיכה אחת בין שתי פרוסות ולקבל ארוחה משביעה ומזינה. חשבנו איזה מן חזה עוף. בתיבול "על האש", בעשבי תיבול, בסויה. הכל נשמע נחמד אבל לא מדהים. ואז אמרתי, "אולי אני אכין שניצלים", ועיניו של אלון נצצו.

בעצם, לא הכנתי שניצלים מאז שהגעתי הנה. ועכשיו הגיע הזמן לשניצלים. זה תמיד זמן טוב לשניצלים.

לכבוד האופניים החדשים, מצאתי דרך לקנות בקרוגר בלי לקחת יותר מדי דברים, שאחר-כך לא אוכל להסתדר איתם על האופניים בדרך חזרה הביתה. אז יש לי שיטה. אני נוסעת עם תיק הגב שלי ובכניסה לסופר לוקחת סל ולא עגלה. הגודל של הסל מקביל די בדיוק לקיבולת של התיק שלי וכך אני לא חורגת מהכמות שאני יכולה לסחוב בצורה בטיחותית. מבריק! התגליות הקטנות האלה ממלאות אותי שביעות רצון.

כשחזרתי אכלנו ארוחת ארבע קלה ובגלל שהשעה הייתה כבר חמש וחצי והיינו צריכים להשיג את השאריות האחרונות של השמש, מיהרנו לצאת לטיול אופניים. בהתחלה לקחתי את אלון לשכונה היוקרתית בה יצא לי לרוץ כבר כמה פעמים. בדרך לשם קשקשנו המון. הרכיבה על האופניים משחררת את הלשון. הרגשנו כמו בקיבוץ, מדוושים יחד ברחובות הרחבים בשעת בין ערביים, עוברים ליד Burns Park ושומעים צעקות של ילדים שמשתוללים על המדשאות. קיבוץ.

אחרי עלייה קטנה ועוד פנייה שמאלה ואז ימינה, הגענו.

וזה אפילו לא הבית הכי יפה בשכונה. אבל תראו כמה עצים!

הראיתי לאלון את הבתים הגדולים והמטופחים, הגינות הענקיות, העצים העתיקים שמקיפים הכל. ושוב אמרתי לו מה שחשבתי בפעם הראשונה שהגעתי לשם, "אתה רואה, זה כאילו מישהו החליט לבנות את הבית שלו בתוך שמורת טבע". משם נסענו לכיוון צפון-מזרח, אל הארבורטום.

עלייה מאמצת התחלפה בירידה והרוח על הפנים הפיחה בי תחושה של חופש אמיתי. האופניים האלה, שני גלגלים, פדאלים וכיסא – כל-כך פשוטים אבל כל-כך משמחים. הם בדיוק מה שהייתי צריכה.

הארבורטום, הידד! כל-כך רציתי וקיוויתי כבר להגיע לשם וההגעה עצמה מילאה אותי שמחה ללא-גבולות. נכנסנו מהכניסה הכי דרומית וישר נגלה לפנינו פארק רחב ידיים, עם גבעות עגלגלות וגאיות ביניהן. והכל ירוק וצהוב וורוד ואדום. כל צמח נמצא בשלב אחר של שלכת, חוץ מירוקי-העד שעומדים בעלוותם הירוקה-כהה ומשווים לקו הנוף נופך דרמטי.

מי זה שם הולך בשביל? ומשמאל - אני חושבת שלזה מתכוונים כשאומרים "סבך"

אלון אמר שהוא כל-כך שמח שהוא החליט לקחת הפסקה מהמאמרים ולנסוע איתי. שמחנו לראות את הארבורטום ושמחנו להרגיש לראשונה שהנה – אנחנו גרים בחו"ל ואנחנו מנצלים את זה ממש. יחד. רוכבים על אופניים, מטיילים בחיק הטבע שבלב העיר, כמו שלא עשינו מעולם בירושלים. אם בכלל הייתה האפשרות...

התמלאתי אושר אמיתי. אין מילים לתאר את התחושות ששטפו אותי למראה הטבע הפשוט, הרכיבה הנעימה במזג אוויר מושלם והיכולת לחלוק את כל זה עם אלון ברגע המדויק והנכון הזה.

הקיסוסים בתבערתם - אדום וכתום וצהוב!

ושוב חזרה אליי התחושה הזאת, שמילאה אותי לראשונה כשהגעתי לשכונה המדהימה שבין Ferdon street ל-washtenaw avenue האלכסונית – אני כל-כך ברת מזל. אילולא הצעד הזה שאלון בחר ותכנן עבורנו, סביר להניח שלעולם לא הייתי מגיעה לאן-ארבור. ולעולם לא הייתי רואה את המראות הללו, פוגשת את האנשים והמקומות הנפלאים כל-כך, החדשים, היפים, הנעימים.

הטבע עוטה צבעי חג - קיסוס בשלכת מטפס על עץ.

בדרך חזרה הביתה אלון אמר שהוא מרגיש באן-ארבור משהו שלא הרגיש מעולם בירושלים – הוא מרגיש כאן בנוח. ואני שאלתי – מרגיש בנוח זאת דרך אחרת להגיד מרגיש בבית?

רואים את הירח? יש לי בערך חמש תמונות שונות של שמיים אבל החלטתי שאחת מספיקה.

מיד כשחזרנו אלון התחבר בחזרה למאמר הראשון מתוך שניים שעוד נשארו להיום. אני התייצבתי במטבח וניצחתי על סיר אורז ומחבת רוחשת שבתוכה היטגנו שניצלים בחדווה. באמצע הדרך כיביתי את האש מתחת למחבת והבאתי לאלון טעימה משניצל אחד. הבחור המתוק שלי, אהוב לבי היחיד והמיוחד מכל, הסתכל עליי ואמר לי – את יודעת, עם האוויר הנעים שנכנס מהחלון, השניצל הזה וקולות השמן שמתפצפץ במחבת, זה מרגיש לי כמו בית.

כמובן שמיד דמעתי ונישקתי וחיבקתי אותו. ואמרתי לו - אלונו, כמה אני אוהבת לשמח אותך.

והוא צודק, זה באמת מרגיש ככה, כמו בית. הדירה שלנו שהסתדרה לאיטה אבל כבר הגיעה לנקודה הזאת, שהיא נוחה ונעימה ומזמינה. ויש תחושה שגם העיר עצמה מקבלת אותנו והיא נפתחת לקראתנו ולטובתנו.

אתמול לפני שנרדמנו אמרתי לו שאחרי הביסלי והבמבה, חשבתי על געגועים. אני חושבת על המשפחה ועל הארץ. ואני מתגעגעת מדי פעם. בנקודות, בפינות מסוימות. אבל אני לא מרגישה מן תחושה בלתי נגמרת, קורעת, חותכת, של געגוע. ולמרות החששות, אני לא מרגישה מחנק וכובד בבית החזה ומן תחושה שאני לא יכולה להמשיך. כי בעצם, אני כאן עם אלון, האדם שגורם לי להרגיש בבית בכל מקום שבו אהיה. לקחתי את תחושת הבית שלי איתי.

כמה זה העסיק אותי לפני הנסיעה, או בעצם מהרגע שהחלטנו שנוסעים. האם נרגיש בבית ואיך נרגיש ועד כמה ומתי. והנה זה מגיע, בטבעיות כזאת, בקלות, בלי מאמץ מיוחד. כמו שאנחנו יודעים ורגילים ומכירים. פשוט מתוך היותנו אנחנו, יחד, אחד עם השני.

סוף השבוע הזה, בו גם טיילנו, גם נחנו וגם התארחנו ובכל זאת אלון הספיק לקרוא את כל המאמרים ברשימת הקריאה ואני עשיתי קניות ובישלתי - זה נותן תחושה שאפשר להצליח. אפשר להצליח לעשות הכל, לשלב לימודים מוצלחים עם חיים. לא לאבד את הצפון, לא לשכוח את עצמנו בתוך הלחץ והעומס. וזאת ההוכחה.

אז ישבנו לאכול ארוחת ערב.

שניצלים ואורז ושעועית ירוקה מוקפצת בחמאה ושמן זית, סלט חתוך גס של עגבניות ומלפפונים בבלסמי. פשוט וטוב. וביתי.

כל-טוב.

ועכשיו יצאו מהתנור שלוש כיכרות לחם ריחניות ולוהטות.

מלמעלה למטה; לחם שאור עם שיפון וזרעי פשתן, לחם שאור עם אגוזי מלך - וכולם ביחד.

קשה להתאפק ולא לתפוס סכין, לפרוס ומיד לאכול חמש פרוסות עם חמאה מלוחה, ככה. סכנת הכוויה לקצות האצבעות היא הדבר היחיד שעוצר אותי. חייבים לחכות.

הלחם מילא את הדירה כולה בריח של בית, וטוב לי ונעים לי.

שבוע טוב לכם, אהוביי.

דרישת שלום מישראל הקטנה

יש לי כל מיני דברים לכתוב, פזורים ומעורבבים ואני לא יודעת ממה להתחיל.

אולי כרונולוגית?

קנינו אופניים! או יותר נכון, אני קניתי לאלון ולי אופניים בזמן שאלון היה בסדנה של סטודנטים שמתעניינים בין היתר בפוליטיקה השוואתית. פשוט הבנתי שאם אני אחכה עם זה, זה ימרח ויתמסמס והחורף יגיע והשלג יתחיל ולא יהיו לנו אופניים. לפיכך, ביום חמישי הכרזתי – הפרויקט הבא הוא אופניים.

אחרי ששמעתי שיש אנשים שרוכבים כל השנה, גם בשלג. אחרי שהצצתי בקרייגליסט וראיתי שיש המון אופניים שמוצעים שם למכירה ובמחירים זולים בהרבה מאלה שראינו בחנות האופניים שבמרכז העיר. אחרי שכל יום אני מסתכלת בקנאה על האנשים המדוושים על הכבישים והמדרכות וחושבת לעצמי – אם רק היו לי אופניים החיים היו הרבה יותר קלים. אז בחמישי בערב פתחתי את אתר היד-שנייה הגדול ביותר בעולם, והתחלתי לחפש אופניים משומשים באן-ארבור. ובשישי בבוקר התקשרתי לבחור אחד. והסתבר שיש לו כמה זוגות. גם כאלה שמתאימים לבחורים, לא רק אופניים של בנות. הוא אמר שיגיע לאזור א"א בין שתיים לשתיים וחצי. נתתי לו את הכתובת שלי וקבענו. כמובן שאלון השביע אותי לא לתת לו להיכנס הביתה ולפגוש אותו על הרחוב במקום שאנשים עוברים, כי לכי תדעי. כמובן שזה מה שעשיתי, למרות שלבחור שהגיע לא היו בכלל כוונות להרחיק פנימה עם הטנדר שלו לתוך שביל הגישה שלנו.

אחרי שהוא הוריד עבורי מהטנדר זוג אופניים אחד שאנסה, מתוך בערך שבעה זוגות שהיו שם סך הכל, הייתי חייבת לשאול. "יש לך חנות או משהו?". הוא חייך. לא. כשהוא ואחיו היו ילדים הם אהבו מאוד להתעסק עם אופניים, לכוון ולתקן. יום אחד הם נסעו ליד איזה מגרש גרוטאות וראו המון אופניים זרוקים, חלקם היו במצב ממש טוב. הם אספו כמה ותיקנו אותם ומאז בתור תחביב הם אוספים זוגות אופניים ממגרשי גרוטאות, משפצים אותם בזמנם החופשי ומוכרים אותם באינטרנט. מגניב.

נכון שווים?

 אלון ואני מוזמנים הערב לארוחת שבירת צום אצל מישל, שלומדת מדעי המדינה שנה מעל אלון ונמצאת בתהליכי גיור דרך אחד מבתי הכנסת הרפורמיים בעיר. בגלל שמישל אמרה שהם מתכננים ארוחה חלבית, הצענו להביא קלצונה תרד וגבינות מעשה ידי, וריאציה חלבית על הקלצונה שאפיתי ביום ראשון. אבל מסתבר שחלק מהאורחים ממש שומרי כשרות ומאחר והמטבח שלנו לא עומד בסטנדרט, התפשרנו על שני בקבוקי יין כשרים. יין כשר – איפה אני קונה יין כשר באן-ארבור?

סימסתי אתמול לסמדר בהנחה שאחרי שנתיים בעיר כבר יש לה איזה מושג בנושא. ואכן, כמה שעות מאוחר יותר קיבלתי תשובה. מסתבר שדווקא בחנות המשקאות שנמצאת כמה דקות מהבית שלנו, במפגש בין Packard & E. Stadium, ממש מול סניף הבנק שלנו, יש יין ישראלי. אז היום בצהריים, אחרי שהכרזתי כבר שמונה פעמים שהנה-הנה אני יוצאת, אחרי שהודיתי שקשה לי לקום מהכיסא, אחרי שמצאתי אלפי הסחות, עניתי לאמא שלי על מיליון מיילים ודיברנו עם ההורים של אלון בסקייפ ואכלנו ארוחת בוקר וצהריים ואלון כבר התחיל לקרוא מאמרים – עליתי על האופניים שלי ודיוושתי אל חנות המשקאות.

נהניתי מהדרך. האופניים מקצרים הליכה של עשר דקות לרכיבה של דקותיים וחצי. מה גם שיש נתיב ייעודי לאופניים לכל אורך הרחוב בו אנחנו גרים. ונתיבי האופניים פה הם רחבים ונוחים והנהגים האחרים מכבדים אותם ואת הרוכבים בהם עד מאוד. ובמזג האוויר הנהדר ששורה כאן עכשיו, מה יכול להיות טוב יותר מרכיבה בטלה על אופניים בכביש מישורי וישר?

כשחזרתי הביתה אמרתי לאלון שבהתבסס על חלון הראווה שלהם, בחיים לא הייתי מנחשת שחנות המשקאות הזאת היא חנות מרשימה. אבל אנחנו יודעים שלא להסתכל בקנקן. נכנסתי לחנות די גדולה, עם מדפים גבוהים-גבוהים וכולם מלאים בקבוקים-בקבוקים-בקבוקים. מוכר נעים-מזג בירך אותי לשלום ושאל איך הוא יוכל לעזור. אחרי שהסברתי בקצרה מה אני מחפשת הוא הוביל אותי למדף היינות הישראלים. לא האמנתי על עצמי, אבל התרגשתי.

בפאתי העיר, באחד ממרכזי הקניות הגדולים, יש סופר בשם הילר'ס, שמוכרים בו כל מיני מוצרים ישראליים. שקדי מרק ואבקת מרק של אוסם וקוטג' ונפוליאון ועוד כל מיני. נסעתי לשם פעם אחת עם יוני וסמדר וקניתי מלפפונים חמוצים במלח של קבוצת יבנה, אבל סתם כי היה אפשר. לא מאוד התלהבתי אז מכל העניין. דווקא העדפתי למצוא את האלטרנטיבות המקומיות המוצלחות, כדי שלא לעד אהיה תלויה במוצרים מיובאים שהם גם יקרים יותר וגם אי-אפשר למצוא אותם בכל חנות וחנות. אבל היום, כשראיתי כמה בקבוקי יין עם מותגים שאני מכירה, שהעין שלי יודעת לזהות, התרגשתי.

אחרי חנות המשקאות המשכתי לקרוגר, רכיבה של שלוש דקות על האופניים. סרקתי במהירות את מחלקת הירקות והחלטתי שאני לא צריכה משם כלום כרגע, עברתי למקררי מוצרי החלב האורגניים לחפש לי יוגורט טעים ומשם פניתי בזיגזג מצחיק לכיוון המדפים של הקטניות והאורז. ופתאום ראיתי במבה. וביסלי גריל. ושקדי מרק, אבקת מרק, פתיתים, אבקה להכנת קניידלעך ומצות! בקרוגר!

הייתי מופתעת ושמחה כל-כך שמיד זרקתי לסלסלה שקית אחת של במבה ואחת של ביסלי. כי מוצרים ישראליים בהילר'ס, שנמצאים רחוק יחסית בשביל מי שאין לו אוטו, זה מילא. אבל בקרוגר, הסופר שאני הולכת אליו כל הזמן... אולי לא התלהבתי מהילר'ס בגלל שלא עבר המון זמן מאז שעזבתי את ישראל ועד שהגעתי לשם. אז אולי זה בגלל שעבר קצת זמן מאז שהייתי בהילר'ס, ואולי בגלל ההפתעה, כי באמת לא ציפיתי שבקרוגר יהיו מוצרים מהארץ, אבל זה מאוד שימח אותי.

רציתי לבדוק אם גם יש שם במקרה יין ישראלי, אבל שכחתי. הדרך חזרה מקרוגר התקצרה בזכות האופניים מרבע שעה בהליכה לארבע דקות של דיווש. מיד כשהגעתי חזרה אכלנו את הביסלי.

המשכנו את הקו הישראלי ואכלנו לארוחת ארבע פיצות על פיתות, שבכלל הכנתי אותן על לחם. זה היה שימוש נאות למוצרלה המגוררת שנשארה מהקלצונה. על לחם שאור לבן של מאפיית Goldminers California (עוד מותג מנצח שאפשר למצוא בקרוגר), הן יצאו מוצלחות מאוד.

של אלון יותר שוות כי הן יותר חרוכות אבל שלי יותר שוות כי יש לי גם עגבנייה. למרות שאלון לא אוהב עגבניות אז שלו יותר שוות.

עוברת עלינו שבת שקטה באופן יוצא דופן.

אתמול בערב אמרתי לאלון – מוזר שלא התחילו המסיבות.

אנחנו גרים באזור בו עיקר השכנים שלנו הם תלמידי קולג' שחוגגים המון. מאחר והעונה עודנה עונת פוטבול וכולם אוהדים את קבוצת הקולג' המקומית והולכים לכל המשחקים שמתקיימים בשבתות, יוצא שהשכנים החביבים שלנו חוגגים ברצף מחמישי בערב ועד מוצ"ש. לפעמים המסיבות ממשיכות גם לתוך יום ראשון. בגלל זה השקט של אתמול בערב הפליא אותנו. הבוקר התעוררתי באחת עשרה (זה מדהים איך דלת ווילון יכולים לשפר את איכות החיים – והשינה) ונדהמתי לגלות שהשכונה עדיין דוממת. אמנם יום כיפור, אבל מה, אין משחק? נכנסתי לאתר המשותף של קבוצות הכדורסל והפוטבול מכללות של העיר. מסתבר שהמשחק היום הוא משחק חוץ. אני לא יכולה להגיד שהשקט והשלווה מפריעים לי.

נוסף על זה, יש מזג אוויר מופלא. כבר שבוע שהטמפרטורות במהלך היום נעות סביב העשרים מעלות הותחזית היום צפתה שהחום יטפס עד 27 מעלות. בהשוואה לשבת שעברה, בה יצאתי לרוץ בגשם, אבל גם באופן בלתי תלוי, מה שאנחנו חווים עכשיו הוא קיץ של ממש.

מחר אני מתכננת להתנסות באפייה של שני סוגי לחם חדשים. האחד – לחם שאור עם שיפון וזרעי פשתן. השני, לחם שאור עם שיפון ואגוזי מלך. הראשון דורש שתי התפחות, כל אחת מהן באורך "רק" ארבע שעות. השני, לעומתו, דורש שלב מקדים של 12-24 שעות. אז כבר עכשיו אני הולכת לערבב את הבצק המקדים. ולהיפגש איתו שוב מחר בבוקר. זאת הולכת להיות חוויה מעניינת, אבל לפי התמונות באתר "הנחתום", הלחם שמתקבל בסופו של דבר מצדיק את העבודה, ההשקעה, הסבלנות וההמתנה. עוד נראה...

ודיווחים על ההתקדמות לעבר פסגת השאיפות?

אז אופניים, יש.

מרק שעועית, כמתוכנן, יש ויש.

גם נרשמתי לספרייה וגם הלכתי למדוד בגדים בחנות הריצה כדי לברר את המידה שלי ולקנות אותם בזול באינטרנט (הידד לאמזון!). עוד לא מצאתי מסגרות ואולי בסוף זה יתכנס לטארגט, בלית ברירה.

גם מסעדה אתיופית עוד לא, אבל כן יצאנו אתמול לדייט אחה"צ משמח במיוחד במבשלת בירה שעוד לא דגמנו, ה-Grizzly Peak Brewing Company. אלון אכל פיצה יצירתית עם לבבות ארטישוק, חזה עוף ועגבניות מיובשות. אני נשנשתי פיש'נ'צ'יפס ושתיתי בירה בהירה תוצרת המקום. קינחנו בגלידה בקילווינס, רום צימוקים בשביל אלון וקוקוס קלוי בשבילי. כמובן שלא התאפקתי ושוב לקחתי טופי חמאה ענק אחד מהסלסלה שליד הקופה. הם ידעו מה הם עושים כששמו אותה בדיוק שם. טעים.

אולי מחר אחה"צ ניסע לטיול אופניים קטן באזור. ואולי גם נקפוץ לחנות היד-השנייה המקסימה שביקרתי בה השבוע ומצאתי סופסוף סלסלת נצרים כמו שחיפשתי, בדיוק בגדול ובצורה הנכונים, שתהיה לנו קערה לפירות.

רק דולר!

אולי בשבוע הבא אצלם קצת עצים בשלכת ובתים יפים. בינתיים, אחרי שכבשתי את פרויקט האופניים, יש לי פרויקט חדש - לצבוע את דלתות חדר השינה שצ'ארלס הרכיב לנו השבוע. למרות שאני חייבת להודות שככל שהזמן עובר אני מתרגלת לכך שהן בצבע עץ ולא לבנות כמו כל יתר הדלתות בבית, ואולי נסתפק בלצבוע אותן בצבע טבעי בלבד. מה אתם אומרים?

מקווה שהייתה לכולכם שבת שלום, מנוחה וסליחה :)

Gallop Park

היום מיכל לקחה אותי לטייל.

חשבנו ללכת לארבורטום, אבל בסוף התגלגלנו לפארק גאלופ. אני עוד מתכננת לתפוס את הסתיו בארבורטום, לפני שהחורף יכבה שם את כל הצמחייה. אבל בינתיים... פארק גאלופ יפה ונעים. יש שם כמה מסלולים מעגליים באורכים שונים. פוגשים אנשים מטיילים, רצים, עוסקים בדיג ועוד מגוון פעילויות.

אחרי סופ"ש קפוא וגשום, השבוע יש רצף של ימים שטופי-שמש. זה נעים ואני מנסה לאגור ולחסוך כל שנייה שאני בשמש, לימים הקרים והאפורים שעוד יגיעו.

מצד שני, השמש עושה טוב לעולם החי והצומח ומה שעושה טוב להם גורם לי לפרוח. האלרגיה לא נרגעה מאז אתמול בערב. לקחתי שני כדורים לפני שיצאתי לטיול ושניים אחרי שקמתי מהשנ"צ. המנה השנייה שפכה אותי לגמרי והתעפצתי על הספה בערך שעתיים. זה בנוסף לשנ"צ המוקדם יותר שגנבתי בלי להתבלבל, עוד לפני האנטיהיסטמין. מהראשון התעוררתי כי גירד לי, אל השני צללתי כי לקחתי משהו כדי שלא יגרד. כשהתעוררתי בפעם השנייה הייתי שפוכה ומבולבלת ומאוד לא מרוצה. בכוחות על הצלחתי לגרד את עצמי מהכיסא ובעיקר מהמצברוח המחורבן-מבולבל ויצאתי לרוץ. אחרי ארבעים דקות של ריצה נהדרת חזרתי הביתה. לפחות במהלך הריצה לא גירד לי.

הבוקר ניסיתי לקבוע תור לרופא. מסתבר שהאוניברסיטה לא העבירה את הפרטים שלנו לחברת הביטוח ולכן עדיין אין לנו תוכנית בריאות. את הבקשות שולחים רק ביום שני אז השבוע הזה כבר אבוד. בשבוע הבא בין רביעי לחמישי אני צריכה להתקשר לחברת הביטוח כדי שישייכו אותי לרופא עיקרי ורק אז אוכל לקבוע תור ואולי להגיע למומחה לאלרגיה. בינתיים אני לוקחת תרופות ללא מרשם. אני רק מקווה שהפריחה קצת תירגע ושהיא לא מתכוונת להישאר אותו דבר עד אשר ייצא לי לי לפגוש רופא, להערכתי - עוד שבועיים לכל המוקדם. נו מילא, מה שלא הורג, מחשל, לא?

חוצמזה, כל מיני דברים שאני רוצה לעשות:

ללכת לפתוח כרטיס קורא בספרייה הציבורית (יש להם גם ספרים בעברית וגם ספריית DVD עצומה של סרטים וסדרות והכל בחיני-חינם),ללכת לחנות הריצה Running Fit בעיר ולהצטייד בבגדי ריצה טובים לחורף, לבשל מרק שעועית, לצלם קצת עצים בשלכת ובתים יפים ולהראות לכם, למצוא מסגרות זולות לתמונות שקניתי, לקחת את אלון למוזיאון הטבע, לנסות את המסעדה האתיופית בעיר, לקנות אופניים (בכל זאת). דיווחים על התקדמות אל עבר פסגת כל שאיפותיי - בקרוב.

איזו שקיעה, בחיי!

אלון נכנס להתקלח ועשיתי סיבוב סגירת וילונות בבית. מהחלון שפונה לרחוב, נגלה לפניי מראה יפיפה.

כבר יצא לי לראות פה כמה שקיעות מרהיבות.

כמה מעט צריך - שמיים, שמש ועננים. ושיתקיימו ביניהם היחסים הנכונים במרחב השמימי.

יש לנו ראש מקלחת חדש, וילון תלוי בחדר השינה ומוט נוסף לתלות עליו מגבת במקלחת. מחר צ'ארלס יבוא שוב ואז נסמן "וי" גם על כל היתר. הידד!

בקרוב - פוסט שיכיל יותר תמונות ופחות מלל. או לפחות - יותר תמונות. אבל זה עוד לא.

בינתיים אני משאירה אתכם עם זה.

*ועוד תוספת מאוחרת*

אכלתי לארוחת ערב בדיוק מה שאכלתי לצהריים - קערית מרק מינסטרונה צמחוני שיצא לי מעולה כמו שלא האמנתי אי-פעם שמרק צמחוני יכול להיות ובצד פולקע מהעוף שהכנתי אתמול וכמה שועיתות ירוקות שהיו איתו בשקית. אמרתי לאלון, "ארוחת הערב התיישבה לי ישר על העפעפיים". בצהריים זה לא קרה. כבד ומלא לי וגם האנטיהיסטמינים שלקחתי לכבוד הפריחה המתחדשת על הפרצוף שלי עושים לי עייפת. אולי אלך היום לישון בעשר. ככה!

עוד לישה ועוד לישה

לפני הכל, אני חייבת להשוויץ...

בזה!

גם יפה וגם מאפה

 קלצונה פלאים עשוי בצק שאור מתובל בג'ינג'ר, ציפורן ואגוז מוסקט, ממולא בתרד, גבינות (מוצרלה ופטה), עגבניות מיובשות וחזה עוף. מחולק מראש בנתיבים גלויים-נסתרים. מוכן לחיתוך.

לפני יומיים שבה ועלתה השאלה הקבועה – מה נרצה לאכול בשבוע הבא?

ישבנו ואכלנו לארוחת צהריים את המעט שנשאר מהקציצות האגדיות שבישלתי ביום ראשון שעבר. בהשראת המילוי של הקלצונה מלפני שבועיים הוספתי לרוטב העגבניות האדום גם פלפלים בשלושה צבעים וגזר. לפני שסגרתי את הסיר פיזרתי קצת אורז לבן מעל הכל וכך בנוסף לאורז שבושל בנפרד בסיר משלו, היה אורז בסיר של הקציצות, נפלא כזה, שספג המון נוזלים והפך מפוצל ותפוח ומשמח. כמו האורז שתמיד בורח קצת מהממולאים, שאני תמיד אומרת שאם היה אפשר להכין רק את הבפנוכו שלהם, אבל במרקם ובטעם המדויקים של התבשיל המקורי, הייתי מכינה ואוכלת רק את זה. זה יותר מסובך ממה שאתם חושבים.

"אז מה אתה רוצה שאני אבשל?", שאלתי את אלון, מנסה להסיר מעצמי את האחריות. "מה בא לך?", גלגל האלון את תפוח האדמה הלוהט בחזרה למגרש שלי. אוף. "אפשר סתם עוף בקוקי", הוא הוסיף, מסמן בשבילי את הדרך הקלה. טוב. עוף בקוקי. אבל לא סתם. אבל מה אלון ייקח איתו ללימודים? אולי שוב אכין קלצונה. עכשיו צריך לחשוב רק על מילוי.

אתמול היה לי אוטו. תענוג. עמירם התארח אצלנו במשך השבוע האחרון ואיתו התארחה גם המכונית השכורה שלו. אתמול בבוקר הוא הלך לראות את משחק הפוטבול ואני ביקשתי רשות לשאול את המכונית. נסעתי לעשות כביסה ומיד אחר-כך קפצתי לקרוגר, הפעם פטורה מהצורך להפחית כמויות ולחשוב על סדרי עדיפויות. קניתי כל מה שחשבתי שאני רוצה וצריכה ובכל כמות שרק רציתי. כי האוטו סוחב.

וכמו תמיד, כמעט, הסיבוב בסופר נתן לי השראה. אספתי עלי תרד בשקית, שטופים ומוכנים לשימוש. גבינת מוצרלה מגוררת וגבינת פטה מפוררת. מגש אחד של חזה עוף דק, כמו שניצל. קלצונה. היום אמרתי לאלון שחבל שלא קניתי עגבניות מיובשות, כי התרד היה עובד כל-כך טוב איתן. בצהריים, אחרי שלשתי והעמדתי את הבצק הריחני להתפחה, תפסתי אוטובוס לעיר והלכתי לקו-אופ. ירדתי מקו חמש והלכתי ברגל את הדרך הקצרה עד החנות. הייתה שמש ורוח קלה פרעה לי את השיער. היו מעט אנשים ברחוב, רובם שרויים במן עצלות של יום ראשון בצהריים. והיה לי נעים. קניתי עגבניות מיובשות, שומשום מלא וגרעיני פשתן. לא מצאתי קצח.

בדרך חזרה, כמה חנויות משם, קלטתי בזווית העין פוסטרים ישנים בחלון הראווה. יש שם חנות לספרים משומשים אבל גם הרבה אוצרות אחרים – כלים ישנים, חוברות קומיקס ישנות, גיליונות ישנים של עיתונים ומגזינים. חלק מהדברים פריטי אספנות של ממש, חלקם שווים מאות דולרים. ביקשתי מבעל החנות שיראה לי תמונות סטילס יפות שמתאימות לתלייה על הקירות בבית. קניתי ארבע תמונות מקסימות של מאחוריי הקלעים של ארבעה סרטים שונים. כולן בשחור לבן, כל אחת ב-5 דולר. וקניתי פוסטר צבעוני בגודל חצי גיליון של הסרט קלידוסקופ עם וורן בייטי. עכשיו רק צריך מסגרות.

הלכתי הביתה ברגל, מותחת עוד קצת את ההנאה ממזג האוויר והשקט שסביבי וכשהגעתי התחלתי את החגיגה במטבח. אחרי שערכתי את הקלצונה באתי והודעתי לאלון – זה המאפה המורכב ביותר שאי-פעם הכנתי ממשפחת הקלצונה. וזה הולך לצאת טעים מאוד. לא הצלחתי להתאפק מלפתוח את הדלת בזמן שהקלצונה נאפה (עניין מוזר, הדלת של התנור שלנו כאן אטומה ואי-אפשר לראות דרכה. זה משגע ת'שועלים!). בסוף נתתי לו מנוחה, בזמן שישבתי על הידיים, חושבת כל שנייה לקום לבדוק ונלחמת בעצמי להניח לו, כי הרי סיר ששומרים עליו לא רותח לעולם וכאלה. ובסוף היה מוכן. והיה צריך עוד להתאפק שיתקרר, כי בקלצונה הקודם חטפנו שנינו כוויות בדרגה מתקדמת בחלל הפה.

ואז טעמנו.

זה באמת הדבר הכי טוב בקטגוריה הזו שיצא תחת ידיי בזמן האחרון אם לא בכלל. מתכון מדוקדק יימסר לפי דרישה.

אני ממשיכה להשתגע במטבח, כמו לפרוק עול אחרי התקופה שקדמה לנסיעה לארה"ב, שכללה בעיקר ישיבה על הטוסיק היפה שלי ולימודים למבחן. בזמן שחתכתי היום תפו"א להכניס לשקית עם העוף אמרתי לאלון שאם השכנים שלנו מציצים לנו בחלונות הם בטח חושבים שאני במטבח כל הזמן. וזה נכון. מעניין כמה זמן ייקח עד שהשגעת תדעך קצת.

ויש עוד המון דברים לספר, כרגיל, אבל אי-אפשר. אז נסתפק רק לרגע ברשימה תמציתית-למחצה:

The produce station – מן מכולת וחנות פירות וירקות בוטיק. המון אורגני, המון מקומי, המון תפוחים (כי זה אורגני ומקומי ועונתי). ארוחות מוכנות וסלטים מאוד בריאים בקופסאות ארוזות מראש, קישים שנראים שווים ולחם עבודת-יד שאנחנו כבר לא צריכים תודות לעבודת היד שלי. בצמוד לחנות, משתלה קטנה שנתנה לי קצת תחושה של ישראל ושל בית. הילכתי שם כאחוזת קסם. ושם קניתי את הרימון לשולחן החג שלנו, למסיבה הפרטית של אלון ושלי, שקדמה לארוחת החג שהוזמנו אליה.

מישהי אמרה לי שהכי כיף כשהם מוציאים שוב את הפרחים אחרי החורף, שזה הסימן המוסכם לכך שהגיע האביב. התפוחים, אגב, לא סתם, אלא Heirloom. תקראו על זה קצת, זה מרתק.

למטה משמאל - ארון ממתקים ברוח החג המתקרב, הלואין

The salvation army – ממש בסמוך לתחנת התוצרת (השם המעוברת – שלי), המחסן האן-ארבורי של צבא הישע. המון בגדים ונעליים, גברים נשים וטף. קיר שלם מלא טלוויזיות. הציעו לנו ללכת לפשפש שם בחיפוש אחרי רהיטים זנוחים אך מגניבים. כנראה הגעתי מאוחר מדי ולפיכך למחרת נסענו וקנינו ארון בגדים במאייר.

בופה – פינת התלונה הקטנה: לאמריקאים יש מן עניין כזה, שהם לא עורכים ארוחות ערב בישיבה. בערב החג עמדנו עם כלים חד-פעמיים ביד (ברי-מחזור, כמובן) ואכלנו תוך כדי שיחה. בעמידה. אמרתי לאלון ולעמירם שאני לא מבינה את המנהג הזה. אחר-כך הודיתי שכן, זה מאפשר לארח יותר אנשים ממה שאפשר להכניס סביב שולחן האוכל בבית ויותר אנשים ממספר מקומות הישיבה שאפשר להציע. ועדיין. אני לא רגילה לזה ולא מחבבת את זה. אני אוהבת לאכול בישיבה. שתי ארוחות ערב אצל ישראלים, יומיים ושלושה אחר-כך, היוו פיצוי מספק.

מכוניות – אוטו זה סבבה. כך הרגשתי אתמול כשנסעתי עם כביסה של שבוע למכבסה, במקום לסחוב אותה כל הדרך על הגב. המשכתי להרגיש ככה גם כשקניתי שני בקבוקי-ענק של שמן זית בקרוגר ועוד המשכתי כשנסענו לארוחת ערב אצל טל ומיכל עם האוטו של עמירם. כולם אומרים לנו לקנות אוטו ולא מבינים למה לא. אבל אנחנו אוהבים ללכת ברגל ממקום למקום ונהנים מההזדמנות להזיז קצת את הגוף. אנחנו גם גרים רק 12 דקות מהקמפוס המרכזי ו-15 דקות מקרוגר והמכבסה ואפילו מצאנו במאייר עגלת שוק כזאת, עם גלגלים, שיכולה לפתור את בעיית הסחיבה. אומרים לנו, "חכו לשלג הראשון", אבל אנחנו חושבים שדווקא בשלג יכול להיות מבאס לטפל במכונית ומפחיד לנהוג. אבל מה אנחנו יודעים. ברור לנו שבסופו של דבר יהיה לנו אוטו, זאת פשוט שאלה של זמן. אנחנו רק מעדיפים שזה יהיה אחרי שכבר תהיה לי עבודה שתוכל לעזור במימון של כל העסק.

ורק בשמחות – אתמול כשחזרנו מארוחת "חג שלישי" אצל מיכל, חיכתה לנו חבילה גדולה על המרפסת הקדמית. המעילים שלנו הגיעו! מדדנו ושמחנו ותלינו אותם בארון עד שבאמת נצטרך. מה שיקרה לא בעוד המון זמן, כי בשישי בערב כבר היו כאן רק חמש מעלות צלזיוס והלילה ירד עד 2. מזל שהיינו בפנים, בבית, בחימום, מתחת לפוך. ובכל זאת אני מחכה מאוד לשלג הראשון. מה לעשות, בשנה הראשונה זאת עדיין אטרקציה. בינתיים העצים כבר מתחילים עם שלכת כתומה-אדומה-צהובה משגעת.

עדיין אין לנו דלת בחדר השינה, מנעול מתפקד לדלת הכניסה לבית, ראש נורמאלי במקלחת, מפתח לדלת האחורית או למוסך. אבל יש לנו שטיחים ומנורה עומדת, ארון בגדים והרבה שמחה בלב (ובמטבח). ולי גם יש אלרגיה! עכשיו שקנינו כמעט כל מה שצריך לבית אני צריכה להפסיק להשתמח במטבח וגם קצת לנקות ולסדר. אבל יש לי בעיה קלה בהנעה.

ומה איתכם?

שעון חורף

הלילה מחליפים שעון בישראל. ז"א, מאחר והשעה כאן כבר אחרי חצות, כבר החליפו שעון בישראל באמצע הלילה הישראלי.

 

לפני כמה שנים, בזמן המעבר לשעון חורף, הייתי מאושפזת בבית חולים. זה היה אשפוז ארוך וממושך ומסובך. מלא חוויות נוראיות יותר או פחות. חלקן זכורות לי יותר בבירור וחלקן נבלעות אל הרקע. אני עדיין זוכרת את הלילה בו הזיזו את השעון. הלילות בבית חולים הם ארוכים ומלאי-עשייה. באותו זמן קיבלתי שלושה או ארבעה סוגים שונים של אנטיביוטיקה דרך הוריד. כמו בכל לילה, האחות אלכסנדרה נכנסה לחדר בשעה עשרה לשתיים והתחילה לתלות את בקבוקי האנטיביוטיקה על עמוד האינפוזיה. אחרי עשר דקות, בשעה שתיים, הזיזו כולם את השעון שעה אחורה ואני החלפתי מבטים עם אבא שלי. עוד שעה?! עוד שעה בלילה בבית חולים שקולה לתקופת חיים בחוץ. שעה היא המון זמן. אני לא מאמינה שעכשיו הלילה הזה התארך בשעה. עוד שעה עד הזריחה, עוד שעה עד ביקור רופאים, עוד שעה עד היום הבא. שעה. דקות שנמתחות, מחוגים שזוחלים, זמן שהופך דביק וצמיגי ובולע לתוכו הכל, כמו ביצה טובענית.

ארבעה ימים לפני הטיסה שלי, ארבעה ימים לפני המבחן, ביקרתי בפעם האחרונה כמעט-בהחלט אצל הגסטרואנטרולוג שלי בישראל. רופא אחד שקשרתי איתו קשר כמו שלא היה לי מעולם עם רופא, כחולה כרונית. מעולם קודם לכן לא הייתי חולה מבוגרת, ברמיסיה, שהיא גם סטודנטית לסיעוד ועוד הרבה דברים אחרים, עם המון ניסיון עם קרוהן בכלל ועם המחלה הפרטית שלי בפרט. אבל הקשר איתו היה ייחודי לא רק בגלל נקודת הזמן בחיים שלי שבו הוא התחיל וממנה הוא המשיך להתקיים ולא רק בגלל האירועים שהביאו להתמסדותו והמשכו. הקשר שלנו היה מיוחד גם בגלל האדם שבצד השני. אדם, שלפני שהוא רופא הוא בן-אדם. לפני הכל ודבר ראשון. רופא שמכיר בחשיבות של איכות חיים גם אצל חולה בת 24 שבדיקות הדם שלה מושלמות אבל יש כמה דברים קטנים שעדיין מפריעים לה והיא חושבת שזה לא צריך להיות ככה ומאמינה שאפשר אחרת. רופא שרואה את האדם שבתוך החולה. והשיחות שהיו לנו בפגישות אצלו במשרד היו שיחות שבין שני בני-אדם, בלי כובע-סטטוס או תפקיד חברתי-מקצועי. אני הייתי אדם עם בעיה והוא היה אדם שיכול לעזור לי לנסות ולפתור את הבעיה שלי. וזאת הייתה המהות, התמצית, נקודת המוצא של כל התקשורת בינינו.

שלושה חודשים לפני כן הגעתי אליו אל מה שחשבתי שתהיה הפגישה האחרונה, אבל הוא ביקש שאגיע שוב, עוד פעם אחת אחרונה לפני שאני נוסעת. בערב של אותו ביקור אלון ואני יצאנו לסתם ארוחת ערב בעיר ואמרתי לו, שמכל הפרידות שאני צפויה לעבור סביב הנסיעה לארה"ב, האחת הזאת מעציבה אותי כמעט הכי מכולן. כי מעולם לא היה לי קשר שכזה עם רופא. כמעט אף פעם לא פגשתי אדם כזה. רגיש, נבון, בעל יכולת הקשבה. ואולי יותר מהכל ובהחלט יותר מרופאים אחרים שהכרתי – צנוע. מישהו אחר אולי היה בוחר לכנות אותו – מענטש.

הייתי עצובה באותו ערב, הייתי עצובה ביום שבו עזבתי את המשרד שלו ארבעה ימים לפני המבחן והטיסה ואני עצובה עכשיו, בחושבי על אותה פגישה מקדימה לפרידה ואותה פגישת פרידה.

תאריך הביקור האחרון אצל הרופא היה כבר אחרי הטיסה של אלון. ביקשתי מאמא שלי שתצטרף אליי. עוד נסענו בבוקרו של אותו יום לפתח-תקווה ומשם לירושלים. אכלנו בראנץ' בקפה הלל. ואז חשבתי שאולי אני צריכה ורוצה להביא לערן מתנת פרידה. וקניתי בקבוק יין. הוא התרגש מאוד, ניסה להגיד משהו אבל קצת נחנק והעיניים שלו נצצו מדמעות של הפתעה ורגש. לפני זה הוא אמר לאמא שלי, "את בטח יודעת שיש לך בת יוצאת-דופן". ולי הוא אמר שלא סתם יצא שהוא ואני בחרנו במקצועות קרובים. והוסיף שאולי אני חושבת שהוא עזר לי, אבל האמת היא שאני עזרתי לו לא פחות. ולימדתי אותו הרבה. הסמקתי והתרגשתי. התחבקנו. הוא שוב השביע אותי שאבוא לבקר. שוב תבע להתעדכן, כמו שבפגישה הקודמת, שדיברנו על היריון, אמר שהוא מצפה לקבל במייל תמונות מהאולטרא-סאונד.

במהלך הפגישה האחרונה דיברנו על "מה שעברתי". מישהו אמר משהו על התאריך ופתאום קלטתי שתאריך הפגישה, הרביעי בספטמבר, הוא היום בו הבהילו אותי לניתוח חירום ארבע שנים מוקדם יותר. אמרתי את זה לאמא שלי שהבינה ישר. הסברתי לערן שהרים אליי עיניים בהפתעה וחייך חיוך עדין שאומר - תראי מה זה. והנה, ארבע שנים מאוחר יותר, אני יושבת במשרדו של הרופא הטוב ביותר שהיה לי אי-פעם ונפרדת לשלום. נכון, זה רק צירוף מקרים, אבל אחד סמלי ביותר. "דפי, איזה איש מיוחד", אמרה אמא שלי בטון משכנע, בהתרגשות אמיתית, מלאת התלהבות מהוסה, כשיצאנו מהמשרד. "כן, מיוחד באמת. חד-פעמי. אני חושבת שאף-פעם לא יהיה לי עוד רופא כזה".

האיש שהרים אותי מאשפתות. שעזר לי לעזור לעצמי. שנתן לי לא רק את הרמיסיה הארוכה ביותר שהייתה לי בחיי, אם לא היחידה, אלא גם אמונה. האיש שלימד אותי שאפשר לקוות ליותר, שמותר לדרוש איכות חיים, גם עם מחלה כרונית, גם עם מעי כל-כך מקוצר. שלא צריך לוותר על זה. ושאף אחד לא יגיד לי אחרת. איפה הייתי אז ואיפה אני היום, אה?

לפני ארבע שנים וקצת יותר, חגי תשרי. הבטחתי לעצמי ולכולם שאהיה בבית לראש השנה. כשהתעוררתי ביחידה לטיפול נמרץ לא ידעתי כמה זמן עבר. לא ידעתי מה התאריך. השעון שהיה תלוי גבוה על הקיר שמול העיניים שלי ידע לומר רק את השעה. לא ידעתי איפה הגוף שלי מתחיל ואיפה הוא נגמר. לקח הרבה זמן עד שההכרה הזאת חזרה. תקופה ארוכה נאבקתי בנתק שנוצר אז ביני לבין הגוף שלי. אחרי יומיים של ערות בטיפול נמרץ, שאלתי את אחת האחיות לתאריך. היא השיבה ואני הבנתי שנותרו עוד יומיים עד ראש השנה ושאני כבר לא אגיע הביתה לחג. לא השנה.

ראש השנה הגיע וחלף. נציגי תא חב"ד בבית החולים הגיעו ותקעו בשופר. מצווה לשמוע תקיעה. כמה ימים לפני יום כיפור העבירו את השעון שעה אחורה, והלילה שלי, אחד מיני לילות רבים שנמשכו ונמשכו, לילות של שינה מופרעת, של כאבים ושיכוכם, של חלומות רעים – אותו לילה התארך בשעה אחת נוספת. ואז גם הוא נגמר. וכמו בכל בוקר, יצאתי למרפסת החיצונית במחלקה שבקומה שלישית והשקפתי החוצה על צמרות העצים. שמעתי את מכסחת הדשא של העובד במחלקת הגינון והנוי, את הטרקטור שמוביל את ארוחת הבוקר למחלקות השונות, הארוחה ממנה לא אטעם עד יום שחרורי מבית החולים. הרחתי את האוויר הטרי, השקוף של הבוקר, ולרגע לא חדלתי מהתגעגע הביתה.

את סוכות כבר חגגתי בבית, עדיין מחוברת לצינורות, עדיין לא אוכלת ולא שותה. באותה שנה, סוכות היה ראש השנה שלי.

שנה ושנתיים אחר-כך, ציינתי ביני לביני את רצף התאריכים שנקשרו באירועים של אותה תקופה. ברגשות הולכים ודהים, אבל עם קיומה של איזו מידה של מודעות. בא ועבר והנה עדיין אני כאן. ועם הזמן כל ציוני התאריכים פסקו. למדתי להתעסק בהווה, לחיות אותו, לחוות אותו, ליהנות ממנו. ופתאום השנה הוא הפתיע אותי. והלילה הישראלי המתארך בשעה הפתיע אותי גם הוא, שלושה ימים אחרי ראש השנה הראשון שלי לא בבית, מאז. ארבע שנים אחרי הזזת השעון ההיא, שגזרה עליי שעה נוספת של גיהינום בחיים, שעברתי דרכו בגאון. וחייתי כדי לספר. אני עדיין חיה.

..חיים...

עוד פוסט על לחם

עם כותרת כל-כך אינדיקטיבית לגביי התוכן של הפוסט, שאף אחד לא יבוא אליי בטענות אחר-כך. חוצמזה, כל הפוסטים שאני כותבת על אוכל הם שירה צרופה, אז שווה לכם :)


ביום ראשון אפיתי את הלחם האמיתי הראשון שלי.

התחלתי לגדל את המחמצת לפני שבוע, כשכוונתי המקורית הייתה לאפות את הלחם הראשון ביום שבת. בסוף אפיתי בראשון. בחרתי במתכון של לחם שאור בהיר עם גרעיני חמנייה מאתר "הנחתום". זה היה המתכון היחיד שנראה לי פשוט יחסית ולא דרש קמח שיפון, שהוא מצרך לא נפוץ בשווקים הרגילים של א"א. בסופו של דבר, מצאתי קמח שיפון בקו-אופ, וגם דוחן וגרעיני חמנייה טבעיים וסובין חיטה, מה שיאפשר לי בהמשך להתנסות במבחר גדול יותר של מתכונים. המתכון אמנם ביקש "קמח כפרי", מוצר שגם אם היה נמכר פה, לא הייתי יודעת איך לקרוא לו בשביל לשאול עליו. שיחה מזדמנת עם אבא שלי איששה את השערתי - מדובר בהמצאה ישראלית של חברת הקמחים "שטיבל", קמח שהוא באמצע הדרך בין קמח לבן לקמח מלא. אפיתי את הלחם כולו מקמח מלא בלבד ולא הייתה שום בעיה.

נהניתי מאוד מכל התהליך, מכל שלב ושלב בו. ההאכלה היומית הסבה לי אושר צרוף. כל יום, בשעה כמעט קבועה, ניגשתי לכלי הגבוה בהילוך זהיר ובנשימה מעט עצורה. כל יום, חצי שעה אחרי ההאכלה, פצחתי בריקוד ניצחון אינדיאני למראה התסיסה המתחדשת במיכל. כל יום מחדש אמרתי לאלון – תראה איזה יופי! אני לא מאמינה שזה מצליח! זה כזה מגניב!

ובאמת – בשבילי, העבודה עם השמרים היא נס. השמרים בעיני הם פלא. העובדה שהם תמיד לצידי ולעולם לא מאכזבים. שאפשר לסמוך עליהם. הביולוגיה של כל התהליך מקסימה אותי. מדובר ביצורים חיים, בעצם, ובמנגנון מאוד פשוט הם עוזרים לי לייצר אוכל שראוי למאכל אדם. אבל גם הרעיון המורכב, הרוחני יותר, שמאחוריי כל העסק. היכולת להשתמש באמצעים מאוד בסיסיים, כמעט דלים, כדי לייצר אוכל כל-כך בסיסי וראשוני וטוב. אולי האוכל העתיק ביותר בעולם. לחם. חיים.

הכנת הבצק עצמו ביום ראשון הייתה גם היא מרגשת. שאור ידוע כבצק שמגיב לאט. אחד כזה שעיתותיו בידיו, שדרוש לו זמן. לא אחד שמתמסר בקלות. לשאור יש את הזמן שלו והאופה צריך להתאים את עצמו לבצק ולא להיפך. בבצק עם שמרים תעשייתיים האופה הוא זה שקובע את לוח הזמנים. השמרים המודרניים הם אלימים. כפית של שמרים יבשים תקפיץ בצק עד התקרה ולפעמים יהיה אפשר להכניס את המאפה לתנור תוך חצי שעה מרגע העריכה. לעומת זאת, סוגים מסוימים של שאור דורשים התפחה של 12 שעות.

המתכון שבחרתי להשתמש בו ללחם הראשון ביקש שעתיים להתפחה ראשונה, או עד הכפלת הנפח. מאחר ונסעתי למסע קניות בגדים בקניון עם עמירם בין הלישה ובין העריכה, ההתפחה הראשונה של הלחם ארכה ארבע שעות. כשחזרתי הביתה חיכה לי בצק שנפחו פי ארבעה מהכדור הצנוע שהשארתי להתפחה. לא ידעתי את נפשי מרוב שמחה.

גם ההתפחה השנייה, בתבנית, התרחשה מהר מהמצופה ובתוך שעה וחצי הלחם היה מוכן להיכנס לתנור. במתכון מומלץ להכניס את הלחם לתנור עם אדים, שהם מה שמעניק למאפה את הקרום הקשה והמתפצח. ממליצים שם לחמם את התנור עם תבנית ריקה בתחתיתו וממש לפני הכנסת הלחם לשפוך עליה כוס מים ולסגור את התנור מיד. על תחתית התנור שלי היו קצת פירורים, וכשפתחתי את הדלת כדי לשפוך את המים התאבך במטבח ענן מעורבב של אדים ועשן. כל גלאי העשן בבית התחילו לצפצף בבת אחת. פתחנו את כל החלונות והבאנו מאוורר מהשכן מלמעלה. הגלאים חדלו מצפצופם, אבל אני לא בטוחה עד רגע זה כמה מהשמיעה שלי נפגעה לעד. לפחות נאכל לחם.

הכיכר שיצאה מהתנור 35 דקות מאוחר יותר הייתה פשוט מושלמת. בגוון, בריח, במרקם ובטעם. התקבלה כיכר עבת-גוף, עם גוון חום עמוק, קרום קשה אבל לא קשיח, חמיצות מתונה שהפכה מעודנת ומורכבת יותר אחרי התקררותה של הכיכר. גרעיני החמנייה נתנו תוספת מעניינת לטעם ולמרקם של כל העסק. עם שכבה דקה של חמאה מלוחה מעל, יש מעט מאוד בעולם הזה שאפשר לבקש יותר.

בפעם הבאה אני מכינה כמות משולשת

 מחמצת השאור הועברה אחר כבוד למקרר, ממתינה לפעם הבאה שנרצה פה לחם. בינינו, אני ממש מתאפקת לא להוציא אותה כבר עכשיו ולהעמיד צי שלם של כיכרות פשוטות מראה ומורכבות טעם. עוד מעט אלך לקרוגר לחדש את מאגרי הקמח שלי ואז אוכל להמשיך להתנסות בסוגים רבים ומגוונים של לחם, ככל שאנחנו ושכנינו נוכל לאכול, ככל שתוכל מחמצת הפלא לספק. ותמיד אפשר להקפיא. בערב שישי אנחנו מוזמנים לארוחת ערב חג שני אצל יוני וסמדר וכבר הבטחתי כיכר לחם טרי, שתהיה ליד מרק המינסטרונה הצמחוני שאני מביאה.

חג שמח ושנה טובה לכולם.

שנה של התחלות טובות ומבטיחות והמשכים יציבים ובטוחים. שנה של אהבה, שמחה, גילויים והפתעות. שנה של בריאות בשפע. שיהיה לכם המון נעים ומצחיק, ומדגדג בכל המקומות הנכונים. אני אוהבת את כולכם.