יום חמישי, 12 ביוני 2014

חגיגות של קיץ

כמה כיף לחזור הביתה. כבר אמרתי?

אבל זה לא רק זה. לא רק החזרה הפיזית הביתה, למרות שהיא נהדרת בפני עצמה. זאת גם התרחשותם של תהליכים שהתחילו בישראל והם נמשכים כאן. זאת תחושת היציבות והחיבור ליסודות שיש לי כשאני נמצאת במקום שלי. וזה הקיץ. אחח, הקיץ. לאנשים שגרים שנים במישיגן יש יחס אמביוולנטי כלפי מזג האוויר בכלל. שונאים את השלג אבל גם לא מתים על הקיץ הלח. אתמול, לדוגמא, שטפתי כלים לפני שהלכנו לישון. בבוקר הם עדיין היו רטובים והאתר של ערוץ מזג האוויר סיפר על 97% לחות. "מעניין", חשבתי לעצמי, "אנחנו בעצם שוחים בהליכה".

אז הקיץ הוא חלום, בשבילי, כרגע. אפילו שאתמול הייתי חייבת להתקלח לפני השינה מרוב דביקות. יש לנו מרפסת סגורה בחזית הבית, כזאת מוקפת חצי קיר ורשת. ובמרפסת יש נדנדה. לפני כמה ימים שטפתי את המרפסת לראשונה, הכשרתי אותה לשימוש העונה. עכשיו רק צריך איזה שולחן קטן להניח עליו את הבירה של סוף היום.

אתמול אירחנו את אסף לארוחת ערב. בהתחלה חשבנו שנצא לאכול בחוץ וקיווינו שעדו ישתף פעולה עם התכנית. אבל כל היום ירד גשם והיה אפור ורטוב, אז החלפנו לטייק אווי. ואז בדרך מבדיקת הדם לקרוגר אמרתי לאלון - למה שלא נכין ארוחת ערב בעצמנו? התלבטתי בין לזניה לסטייקים ובחרנו בסטייקים, עם תוספת של פירה ואספרגוס בצד. קניתי גם שישייה של מבחר בירות (יש בקרוגר עניין כזה, "בנה לעצמך שישייה") והכנתי סלט משקית מיקס של חסה, גזר וכרוב אדום להם הוספתי פלפלים קלויים, גרעיני דלעת ופירורי פטה. עם רוטב התחמיץ של הפלפלים יצא סלט מעולה. ולקינוח הכנתי קובלר אפרסקים אותו אכלנו בליווי גלידת וניל מעולה. זאת עוגה קלה כל-כך להכנה, עד כדי גיחוך. באמת רק רבע שעה התעסקות ולתנור. ובצק שעשוי משלושה מרכיבים, ללא ביצים ומניב תוצאה כזאת טעימה? בחייכם, לא תנסו?!

אלי הצטרף אלינו לקינוח וכשהצעתי לו שתייה הוא ביקש משהו קר והציע שאכין תה קר. מזגתי מעט מים רותחים לצנצנת מייסון בנפח 750 מ"ל (כי אני הו-כה מגניבה והיפית! לא, סתם, פשוט כי אין לנו קנקן לשתייה קרה בבית, וכל-כך קל למזוג מצנצנת שזה מטופש לא להשתמש בזה!) והוספתי ארבע כפיות סוכר ושני תיונים פשוטים של ליפטון. ארבע קוביות קרח ענקיות, מים קרים וערבוב וקיבלנו תה מתוק, משקה קיץ קל ומרענן. היה לי כל-כך טעים שנראה לי שזה הולך להיות המשקה של הקיץ, בוריאציות שונות. המוח שלי כבר רץ קדימה במחשבות על חליטות צמחים ופירות, תוספת של פירות קיץ חתוכים לתה שחור פשוט ועוד ועוד, השמיים הם הגבול. וזה קר ומרווה וקל להכנה, כל עוד יש קרח במקפיא.

זאת הפעם הראשונה מאז השחרור מביה"ח שאני חורגת מהדיאטה המאוד שמרנית שלי, למעט האוכל במטוס. צחקתי ואמרתי לאלון שאולי מרוב חמאה הבטן שלי תתבלבל וסופסוף אפסיק לשלשל. באופן מפתיע, היום לראשונה חלה איזו תמורה בגזרת הבטן, אבל אני די משוכנעת שזה צירוף מקרים ולא קשור למה שאכלנו אתמול, שהיה אמור אם כבר להרגיז ולא להרגיע. כנראה שהשינוי נעוץ בעיקר בכך שאני מפציצה בימים האחרונים עם מינונים אדירים של פרוביוטיקה בכדורים, יוגורט, קפיר ומה לא. וגם לוקחת קצת יותר אימודיום, שעד עכשיו הייתה תחושה שהוא עוזר בעיקר ליצרנים ופחות לבטן שלי, אבל אני כבר יודעת שלאימודיום יש השפעה מצטברת, ואולי עכשיו סופסוף הבטן שלי מתחילה להתרשם.

כל ההכנות לקחו שעה וחצי ובסופן הייתה לנו ארוחת ערב למופת, כל-כך קלה להכנה אבל כל-כך מפנקת. ואחרי שעה וחצי במטבח של קרקוש בסירים ובמחבתות עצרתי לרגע וחשבתי - אה, אני זוכרת את זה מאיפשהו, את תחושת העשייה הזאת, הזמזום הנעים הזה של היצירה. אני חושבת שמאז ראש השנה לא הפקתי ארוחה וכבר התבאסתי לחשוב שכל עוד יש לנו תינוק קטן חיינו הקולניריים נדונו לתבשילים בסיר לבישול ארוך. הייתה לי השראה ונתתי לה להוביל אותי והיה לי כל-כך כיף. עדו, אגב, ישן כל הזמן הזה, התעורר באמצע הסטייק, אכל וחזר לישון אחרי פחות משעה, אחרי שפיזר שלל חיוכים לכאן ולכאן והשתתף באופן ער בשיחה שמסביב לשולחן. אסף אמר בתגובה לכל זה שקיבלנו "תינוק למתחילים". יש את התיאוריה הזאת, שכל אחד מקבל מה שהוא יכול להתמודד איתו. לפיה, אני הייתי אמורה "לקבל" תינוק מהגיהינום, כזה שלא ישן ורק בוכה ועוד כל מיני אתגרים. אבל קיבלנו דובשן. הסברה שלי היא שבגלל שגם קארמה מתנהלת לפי כללי משחק סכום אפס, יש לי אחלה ילד, אבל הבריאות שלי בקנטים. יכול להיות שאם הוא היה תינוק קשה יותר לניהול הייתי בריאה. לחילופין, מישהו אמר לי שזה גם עניין של מסגור ושל הגישה שלנו כהורים שמשפיעה על ההתנהגות שלו. אני מניחה שהאמת נמצאת איפשהו באמצע, כי תינוקות לא נולדים לגמרי לוח חלק ואפילו להורים הכי רגועים בעולם יכול להתפלק פתאום תינוק עצבני.

אתמול בערב שתיתי בירה, לראשונה מאז תחילת ההריון שלי. שתיתי קצת בהריון, לגימה פה ושם, טעימה מיין או בירה של אלון, אבל אתמול כיבדתי את עצמי בבקבוק בירה שלם, כולו שלי. היה נעים ומהנה. התגעגעתי לטעם. בירה היא משקה הקיץ המושלם מבחינתי ושמחתי לחדש את ימינו כקדם. אולי ככה אעלה מחדש את המשקל האבוד?

הרבה מאתמול בערב התאפשר בזכות השינוי הגדול שהתרחש בחיים של שלושתנו סביב החודש בישראל. בעיקר, השינוי בשיטת ופילוסופיית ההזנה של עדו. כשעזבנו את אן ארבור לישראל שאבתי בכל פעם שעדו אכל, הצלחתי לספק את כל הצרכים התזונתיים שלו ועוד הייתה לי שארית שהקפאתי לשימוש עתידי. סביב המחלה לאט-לאט ויתרתי, כשהשיא היה באשפוז בהעמק, שם עברתי בהתחלה לשתי שאיבות ביום ובהמשך ירדתי לפעם אחת ביום. עד אותו רגע עוד התעקשתי ואפילו שההגיון לפעמים אמר אחרת, לא הצלחתי לוותר ולהציב את הצרכים שלי לפני אלה של עדו. אבל באשפוז בהעמק היה ברור שכבר לגמרי אין לי רזרבות. לא הייתה בכלל שאלה והבחירה כבר לא הייתה בידיים שלי.

יצאתי מהעמק מפוכחת. עדו כבר אכל פורמולה במשך למעלה משבוע והיה ברור שידרשו מאמצים גדולים כדי לאושש את תפוקת החלב שלי, מאמצים שמסתמכים על משאבים שלא היו לי באותו זמן. מאז התחזקתי, אני לוקחת סטרואידים כבר שלושה שבועות בערך, אני אוכלת ושותה ונחה המון והמצב התזונתי שלי השתפר פלאים, גם אם אני רחוקה מהחלמה או התאוששות מלאה מההתקף האלים שעברתי. אבל אנחנו בהחלט כבר לא בשפל הנמוך ביותר.

במקור הכוונה שלי הייתה לנסות לחזור לתפוקה מלאה. ואז התאמתי את הציפיות שלי למציאות, ליכולותיי כרגע ובעיקר לצרכים הבריאותיים שלי. הרבה אנשים אמרו לי, שנתתי לו שלושה חודשים וזה המון, שכל יום בו הוא קיבל חלב אם הוא מתנה אדירה בשבילו. אמרו לי שעדו צריך את אמא שלו בריאה יותר ממה שהוא צריך חלב אם. אמרו שהרבה ילדים גדלים עם פורמולה והם חכמים ומוכשרים לא פחות מאלה היונקים. אני יודעת את כל זה. בראש אני יודעת, אבל הבטן משכה לכיוון האחר. עד שלא הייתה לי ברירה.

חשבתי הרבה על בחירות בימים האחרונים. החיים המבוגרים שלנו, היומיומיים, מורכבים מרצף של החלטות ובחירות, שוליות יותר ופחות. מדי פעם מגיעה בחירה ממש גורלית. אבל ממני ניטלה זכות הבחירה ופתאום הדברים נעשו קלים יותר. הוסר ממני איזה משקל. אין לי ברירה, החליטו בשבילי. גיליתי שלפעמים זה מאוד משחרר.

ואז הייתי צריכה לבחור בכיוון ההפוך - האם אני מתמסרת חזרה, משעבדת את עצמי, אם תרצו, לרוטינה שהשארתי מאחור לפני חודש? האם אני חוזרת לנהל את החיים שלי משאיבה לשאיבה, כל שעתיים-שלוש, בכל פעם שעדו נרדם? האם יש דרך אמצע, או שזה הכל או כלום?

וכמו עם הפסקת ההנקה, אליה לא הצלחתי להביא את עצמי ברגע האמת, גם כאן, לא הצלחתי להתחייב. ידעתי רק דבר אחד - אני רוצה להצליח לספק לעדו בקבוק אחד של חלב שאוב ביום (אני מצליחה להשיג את זה עם שתי שאיבות ביום) ואני רוצה להניק אותו. פיזית, להחזיק אותו בידיים ושהוא ייקח את הציצי לפה שלו ויינק. אבל אז הבנתי דבר חשוב - אני מעוניינת בהנקה, עבורי ועבורו, לא בשביל למלא את כל הצרכים התזונתיים שלו, אלא כדי לספק לו ולי צרכים פסיכולוגיים, של נחמה וקרבה. ואני רוצה שהוא יבחר מתי הוא רוצה להפסיק ויגמול את עצמו.

ביום שבת גיליתי שבכלל לא הייתי צריכה להפסיק להניק בגלל האנטיביוטיקה שנתנו לי באשפוז. אני עדיין חושבת שטוב שהפסקתי והפחתתי את תדירות השאיבות כי זה נתן לי הזדמנות להתאושש, לא רק מבחינת אנרגיה ומבחינה תזונתית, אלא גם לראשונה מזה שבועות רבים הפטמות שלי הגלידו והחלימו לחלוטין. מה גם שקראתי שהאנטיביוטיקה בחלב האם עלולה לגרום לשלשול ביונק, ובשביל מה זה טוב.

אז בערב, כשעדו היה קצת עייף וחסר שקט, הצעתי לו ציצי - והוא לקח. בלי מגן פטמה (פטמת סיליקון), בלי בכי ובלי מלחמות או שכנועים. פשוט כך. לא יודעת אם הוא הצליח ממש לינוק, זאת אומרת, להפיק חלב מהשד, אבל הוא נרגע ונרדם והעברתי אותו למיטה והוא המשיך לישון. הייתי מאושרת. זה כל מה שרציתי. מאז אני מניקה אותו לשינה לכל אורך היום, לפי רצונו. הוא נרדם תוך רגעים ספורים ואנחנו נשארים קרובים עד שהוא שוקע בשינה עמוקה. זה מה שרציתי. באופן טבעי ופשוט התגלגלנו לסידור שמתאים לשנינו. אני שומרת על הבריאות שלי אבל לא מוותרת על הקרבה לתינוק שלי. כשהוא נרדם, אני לא צריכה למהר ולהתחבר למשאבה. אני יכולה לאכול, ללכת לשירותים. אני יכולה להישאר איתו במיטה ולנמנם לידו. אני יכולה ללכת לקניון, ללכת לקרוגר, לעמוד במטבח שעה וחצי ולהכין ארוחת ערב לחברים. אני לא צריכה להילחץ אם פספסתי שאיבה, או אם רק התחלתי ועדו בדיוק התעורר. ואני יכולה להיות עם הילד שלי. במקום להיות מקור התזונה שלו, מפעל חליבה, אני יכולה להיות איתו. יש לי זמן, יש לי אורח רוח, אני לא לחוצה.

זה ש פ ו י

בעוד חודש אני חוזרת לעבודה. יש לי רק עוד חודש להיות עם הילד שלי בבית 24/7, בלי הפרעות, בלי מחוייבויות אחרות. ובמקום לבלות את הזמן הזה בשאיבות מסביב לשעון, בחרתי להעביר את הזמן הזה בהנאה ונחת, בהפחתת סטרס, בדגדוגים וצחוקים מתגלגלים, בהתכרבלות במיטה ושכשוך באמבטיה וטיולים במנשא וקרוב-קרוב-קרוב. בלי התיווך של משאבה כפולה בדרג בית-חולים.

כי בשביל מה בחרתי להביא ילד לעולם, אם לא בשביל הדברים האלה? אם לא כדי ליהנות ממנו ולראות אותו גדל ומתפתח. בהקשר של הזנת תינוקות, עם כל המחנות והמחלוקות שישנן בנושא, קל מאוד לבלבל בין אמצעי למטרה. ובאמת שניסיתי. נתתי את כל כולי.

אני חייבת להוסיף כאן דיסקליימר - אני לא שופטת אף אחד שעושה את הדברים אחרת ממני. הנסיבות שלנו כל-כך ספציפיות. כל מערכת יחסים בין הורה וילד, במיוחד אם וילדה היא כל-כך שונה ואינדיבידואלית וייחודית. הנסיבות שלנו היו שונות לגמרי לפני חודש ומהמקום ההוא בכלל לא הייתי יכולה לדמיין איפה נהיה היום. המציאות תמיד עולה על כל דמיון.

אני רק כותבת כאן על החוויה שלי ועל איך שלראשונה מזה הרבה זמן הצלחתי להגיע למקום רגוע ושלם, מקום של שלום עם עצמי ועם הבחירות שלי שמשפיעות על הילד שלי, ועם החלקים שלא בחרתי אבל הם המציאות שלי. ועכשיו, מהמקום הזה, בבית שלי, עם הקיץ מחוץ לחלונות הפתוחים, עם ההתאוששות ההדרגתית במצבי הבריאותי, אני מרגישה רגועה ובוטחת ושלמה עם עצמי. וזה נעים לי. קצת פחות דרמה, קונפליקט ודילמה. קצת יותר פשטות. כמה קל ונעים.

אלון אמר בהקשר של חווית הלידה שהייתה לי, שהרבה פעמים אני הולכת בדרך הארוכה והמפותלת, אבל בסוף מגיעה למקום הנכון. אני מרגישה שגם עכשיו קרה משהו כזה. אני שמחה מאוד שכבר מתחילים לראות את סוף הדרך, או לפחות את יעד הביניים. ואני שמחה שבחניית הביניים שלנו יש צל ומי באר.

לחיי הקיץ וארוחות ספונטניות עם אוכל טוב ואנשים טובים.

ולחיי סלחנות ורכות כלפי עצמי.

6 תגובות:

  1. שפוי? את ממעיטה בערך הדברים שכתבת. הם פשוט משפיעים סוגסטיבית... הפוסט הזה עוד יותר אופטימי מהקודם. ולמרות שכתבת שכל סיפור הוא אינדיבידואלי, אני חושבת שאפשר ללמוד הרבה מהניסיון(וההצלחה, והתובנות ולו בדיעבד)שלך!

    השבמחק
  2. hear hear!
    :-)
    שירי

    השבמחק
  3. מעולה ! שמחה לשמוע שאת מרגישה יותר טוב (ואל תדאגי, מפה לגמרי נשמע שאת אמא מעולה)

    השבמחק
  4. אם כל האנשים ידעו לעבד חוויות קשות כמוך, העולם היה נראה אחרת.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה אחי, אני חושבת. אני בטח לא צריכה להסביר לך את המורכבות של הדברים.

      הרבה קומפרטמנטליזציה.

      והיותו של עדו עוזרת מאוד. כי חייבים להמשיך ואין זמן להשתהות ולנבור בדברים. גם זה דבר טוב, לפעמים.

      מחק