יום שני, 2 ביוני 2014

Big Bang

מן הידוע הוא שחולות קרוהן נמצאות בסיכון גבוה להתלקחות של המחלה אחרי לידה.

איפה הייתי מאז הפוסט האחרון (שגם הוא לא נטף בריאות)? בדיוק שם.

הוירוס חלף, המסטיטיס עבר, ובערב שישי שעבר פתאום שוב עלה לי החום ועודני לוקחת את האנטיביוטיקה למסטיטיס.

שעה אחרי שמדדתי 37.5 בגלל צמרמורת, נמדדו 38.4 מעלות. אופטלגין ולישון. יומיים לפני כן סבלתי מצינורית חלב סתומה בשד ימין, זה בו לא הייתה לי דלקת. לכן חשבתי שהחום אולי בכ"ז קשור לסוגיות הנקה. לילה שני ברצף הלכתי לישון עם כרוב בחזייה ותקווה לקום לבוקר שקט. לפנות בוקר החום לא ירד, אז לקחתי גם אדקס.

בשמונה בבוקר עדו סיים את הלילה ואלון התעורר אליו. מדדתי חום. 39.8. לפחות אני לא נשארת במקום, כזאת שאפתנית. כזה חום גבוה לא היה לי כבר שנים. הפעם בלי קונצים, ישר התקשרנו למוקד של קופ"ח. שבת בבוקר, הפנייה למר"מ. משם למיון. לחץ דם 70/40, דופק 130. לא, הרופא במר"מ לא חשב שאני צריכה אמבולנס. גיסתי הסיעה אותי. בהליכה הקצרה מהאוטו לתוך המיון נהיה לי שחור בעיניים, ואני לא מתכוונת באופן ציורי. כמעט התעלפתי, אבל הצלחתי שלא.

כיסא גלגלים, עירוי ולקיחת דמים, אלונקה, אק"ג, שלושה ליטר נוזלים בעירוי ולחץ הדם הסיסטולי שלי מסכים להתחיל לגרד את ה-90 מלמטה. אני, בתמורה, מרגישה שאולי אני מסוגלת לפקוח עיניים לראשונה זה מספר שעות.

שוב צמרמורת, שוב עולה החום.

תרביות דם, צואה ושתן. עוד נוזלים. אשלגן ומגנזיום דרך הוריד. אשפוז.

כעבור יממה של אנטיביוטיקה ירד החום. בראשון בבוקר הגיע רופא גסטרו שהוסיף גם סטרואידים למיקס. ביממה הראשונה רק ישנתי. אחר-כך, בלילה, לא הצלחתי. חזרתי לאכול, בזהירות ובחשש גדול. התרביות חזרו נקיות. זה התקף של הקרוהן.

אחרי שבע שנים של רמיסיה, על רקע הטריגר של הרוטה וירוס וכל השינויים שקורים במערכת החיסונית סביב ההריון והלידה, הגיע התקף במופע מאוד לא שגרתי לזה שהתרגלתי אליו לאורך השנים. ללא אובדן התיאבון הרגיל, כמעט ללא כאבי בטן. בעיקר - שלשולים וחום. וואחד התקף, כזה שלא משאיר אף אחד אדיש. כזה שעוד ידובר בו רבות, שעוד לא עבר והדרך לשיקום ממנו עוד ארוכה. כזה שמשאיר אותי מקווה שתוך חודש אוכל לחזור לעבודה, אבל בתור התחלה, יהיה נחמד להצליח לעלות במדרגות מבלי להיות חייבת לעצור פעמיים בדרך למעלה.

שבוע שכבתי בפנימית ב' בביה"ח העמק. אולי כאן המקום להפיס מוניטין ושמועות מרושעות - העמק הוא ביה"ח מעולה, עם צוות יוצא דופן שמתנהל בסטנדרטים הגבוהים ביותר. אפשר להחליף את הדימוי של בית-חולים במדינת עולם שלישית. אם הייתי יודעת, בכלל לא הייתי נוסעת לאסף הרופא בפעם הקודמת.

שבוע הייתי בנפרד לחלוטין מעדו ואלון הצליח להגיע אליי רק פעמיים.

במפגש המחודש עם הילד שלי, אחרי שבוע של ניתוק מוחלט, בהתחלה לא זיהיתי אותו. אחרי זה בכיתי נהר. זה היה השבוע הקשה בחיי ורק בסופו הבנתי עד כמה, ואני, אני עברתי איזה דבר או שניים קשים בחיים שלי.

ביום שישי הקרוב אנחנו טסים בחזרה הביתה לאן ארבור. בינתיים אני נחה ומתחזקת, אוכלת המון אוכל מבושל עד פירוק ומבלונדר, נהנית מהתיאבון בחסות הסטרואידים ולא עושה שטויות. מכינה את הגוף למאמץ של הטיסה.

לפחות המשפחה זכתה לראות את עדו, להיות איתו וליהנות ממנו. פגישות עם חברים קצת התפספסו, אבל מה אפשר לעשות. ולפחות נשאר עוד קיץ שם במישיגן ואחרי שנחזור ואתחזק וההתקף יחלוף לחלוטין, נוכל לנצל את המדינה המדהימה בה אנחנו גרים. אני מתכננת הרבה מדורות בחצר האחורית והרבה ימים עצלים בצל על שמיכה עם עדו, חלקם בבית, חלקם על שפת אגם. אולי אפילו ניסע לשיקגו לסופ"ש.

ועכשיו, באמת, בחייאת עולם - אפשר די?

4 תגובות:

  1. שולחת לך חיבוק ומקווה שתתחזקי ותבריאי במהרה!
    למה כרוב בחזייה?

    השבמחק
    תשובות
    1. בכרוב יש מגנזיום, שמסייע בהפחתת גודש ובצקת (עניין של מפל ריכוזים). זהה לקומפרס של מלח אנגלי. מומלץ גם לנקעים ופציעות ספורט, ונהדר במקרים של גודש בשד.

      מחק
  2. באסה "לבלות" ככה את הביקור בארץ...
    הרבה בריאות וחג שמח!
    נופר

    השבמחק
  3. וואו,
    (אנחנו לא מכירות, אבל הגעתי לפה פעם במקרה מבלוג אחר, ומאז אני נהנית לקרוא מדי פעם את חוויותיך מעבר לים, אז היי, אני ליאור)
    זה נשמע כל כך מתסכל ומאמלל. שולחת לך איחולי החלמה וחיבוק!

    השבמחק