יום חמישי, 26 ביוני 2014

תחייתו של השאור ועוד בישולים

בשבוע שלפני עזיבתנו את ישראל, אחת החברות הכי טובות שלי, ליון, הגיעה לבקר אותי אצל ההורים שלי. הכרנו בסוף כיתה ט', במחנה מתא"ן, מחנה לנוער מצטיין באומנויות של החברה למתנ"סים. בילינו יחד ארבעה קיצים, בסוף כל שנת לימודים. כבר בשנה הראשונה נפשותינו נקשרו ולמרות שהיא הגיעה מהקריות ואני מהשפלה ובימים האלה עוד היינו תלויות בתחבורה ציבורית, שמרנו על קשר כבר אז ובשנים שעברו מאז.

ליון הגיעה ליום שלם, בבוקר אבא שלי נסע לאסוף אותה מהרכבת ובערב, למרות שרציתי שהיא תישאר לישון ותיסע איתנו חזרה לארה"ב, היא נסעה הביתה. אכלנו יחד ארוחת בוקר נהדרת. זה היה אחרי שבועות והוצאתי מהמקרר את כל הגבינות שנשארו מארוחת הערב עם ההורים של אלון, וגם פלפלים קלויים בתחמיץ שאמא שלי הכינה, חצילים בטחינה, עגבניות שרי עם בזיליקום וצנוברים בשמן-זית. הייתה חלה והיה גם הלחם שאבא שלי אופה לאמא שלי, לחם דגנים דחוס ועשיר.

ליון נהנתה מכמה פרוסות של לחם הדגנים ודיברנו עם אבא שלי על לחם ועל אפייה (ועל עוד מיליון דברים אחרים. הגענו אולי לאות ג', יש לנו עוד א-ב שלם לדבר עליו). קצת אחרי זה חשבתי, שאולי אני מוכנה לחזור ולשקם את מערכת היחסים שלי עם השאור שלי.

לא הרבה אחרי שהתחלתי לעבוד במיון, החלטתי שאני מוציאה את השאור שלי לגמלאות. כיכר אחרי כיכר שניסיתי להוציא תחת ידיי נכשלה ואני הרגשתי שהחיים מאתגרים מספיק גם בלי פקעת שמרים שלועגת לי בכל פעם שאני באה להוציא ממנה חיים. כדי לא לוותר על התקווה, הקפאתי צנצנת בגודל פיינט לשימוש עתידי. מי יודע, אולי יבוא יום ועוד נחדש ימינו כקדם.

מאז שחזרנו הביתה השאור קפץ לי לראש כמה פעמים, אבל רק לפני כמה ימים זכרתי להוציא אותו מהמקפיא. הוא מיהר להפשיר ונהניתי להיזכר בריחו החמוץ והאלכוהולי. בסוף יום של הפשרה האכלתי אותו בקצת קמח לבן. היו לו מספיק מים משל עצמו. אחרי יומיים לא ראיתי הרבה תכונה, אז החלטתי לתת לו קצת סוכר. אתמול השאור שלי אכל סילאן והיום הוא נראה שמח והוא מביע את הרגש הזה בבועות קטנות שעולות ומתפוצצות בשקט על פני העיסה.

אני חושבת שהוא צריך עוד זמן עד שאוכל לאפות איתו, אבל בינתיים אנחנו מתרגלים מחדש אחד לשני. הפעם אני מתקרבת אליו עם ציפיות קצת יותר ריאליות וכבר החלטתי שלא אנסה לאפות לחם על טהרת השאור בלבד, אלא אשתמש במחמצת כמשביחת טעם ומוסיפת בריאות. אמשיך להוסיף לבצק שמרים תעשייתיים, כי לא מתחשק לי להיכשל שוב. חבל על הכסף, על חומרי הגלם, הזמן, המאמץ ועוגמת הנפש.

השיפור בהרגשתי מדרבן אותי לאתגר את הבטן שלי קצת יותר. אני עדיין מקפידה על דיאטה דלת שומן, אבל מנסה להכניס קצת עניין לדברים שאני אוכלת, כי לא לעד אפשר לחיות על מרק כתום, פירה ולחם עם גבינה לבנה.

בשבוע שעבר הכנתי לי תבשיל עדשים מהיר עם רסק עגבניות ואורז, כשעמדתי להשתגע מרוב שעמום. למחרת קניתי חזה עוף והכנתי מנה נהדרת של חזה עוף ואפונת גינה במיץ לימון ויין לבן על מצע של קוסקוס. אחר-כך בישלתי קציצות הודו ברוטב עגבניות שיצאו רכות כמו עננים (לאכול שמונה בבת אחת, לעומת זאת, לא עשה הכי טוב לבטן שלי, אבל לשמחתי גיליתי שזה עניין של כמויות ולא של הקציצות עצמן, ומאז אני אוכלת מהן במידה וברינה). לרוטב העגבניות של הקציצות הוספתי שקית של כרוב ירוק קצוץ, כמיטב המסורת. עכשיו יש גם ירק מבושל בחגיגה וקצת סיבים שמאתגרים את הבטן ועושים לה טוב.

עכשיו על הכיריים שלי, באופן שלגמרי אינו מותאם למזג האוויר המתחמם - קדרת עוף ועדשים מונבטות עם כל טוב מה שמצאתי במקרר ובמקפיא; שלושה גזרים עייפים, שקית עלי תרד קפואים, שלושה תפוחי-אדמה. העדשים הם עדשים צרפתיות שקניתי אתמול ונחה עליי הרוח, אז אחרי השרייה של לילה (למרות שלא חייבים) החלטתי להנביט אותן (ממש לא חייבים). לתוך החגיגה הוספתי שלוש כוסות אורז לבן עגול וזרקתי פנימה כמעט כל תבלין שיש לנו בארון - אגוז מוסקט, ג'ינג'ר טחון, ציפורן, קינמון, פפריקה, פתיתי צ'ילי, תה שחור, קצת דבש, בצל ושום וקליפת לימון. זה כבר מריח נהדר ואני לא יכולה לחכות ולטעום מזה. הבטן שלי אוהבת נזידים וקדרות ואני אוהבת כל דבר שמשמח את הבטן שלי.

אתמול הלכתי לאחד הסופרים הקרובים לחפש איזה תוסף תזונה ואמנם לא מצאתי אותו, אבל קניתי את העדשים וגם שורש ג'ינג'ר ושני לימונים. אני משתדלת לשתות יותר, לטובת הקיץ וההנקה. בצנצנת גדולה חלטתי קצת קליפת לימון, כמה טבעות ג'ינג'ר טרי, לימון שקלפתי וחתכתי לקוביות קטנות. הוספתי דבש ואחסנתי במקרר ועכשיו יש לי סירופ לימונדה-ג'ינג'ר ביתית. רק להוסיף מים וכמה קוביות קרח ו-יאם. קר ומרענן.

היום עדו ואני ביקרנו במעון שלו, פגשנו את המטפלות והתרשמנו מהאווירה. עדו, כמו תמיד, היה מבסוט. אני שמחתי לראות שכמו בפעם בה ביקרנו שם לראשונה, המקום היה שקט ורגוע, המטפלות מגיבות לתינוקות במהירות ובנועם וזה נראה כמו מקום שנעים לבלות בו כמה שעות. בהחלט מקום שאני מרגישה בנוח לשלוח את בכורי אליו.

בעוד שבועיים בדיוק יהיה היום הראשון בו הוא יילך ליום שלם במעון. בהתחלה אהיה איתו, לאט-לאט אעלם לתוך הרקע. אני בטוחה שהוא יהיה בסדר גמור. אומרים שבגיל הזה גם ככה צריך לדאוג לאמא יותר ועדו הוא כזה תינוק מסתגל שאני בטוחה שלא תהיה לו בעיה. בשבוע אחרי זה אני מתחילה לעבוד. במהלך הקיץ הוא הולך לבלות יומיים בשבוע במעון, חמישי ושישי. כשתתחיל שנת הלימודים באוניברסיטה, נעלה לשלושה ימים, שלישי עד חמישי.

אני מאוד מתרגשת ומצפה לחזור לעבודה ואני גם שמחה בשביל עדו שהוא הולך למעון. עושה רושם שהוא נהנה בחברתם של אנשים ואני שמחה שהוא ייחשף לעוד אנשים במגוון גילאים ולא רק אל אלון ואליי. בינתיים, אני מנסה להתאפק ולא להציע בעבודה שאתחיל מוקדם יותר. אמנם אני מתחילה להשתעמם (בקורלציה ישירה לכך שאני מרגישה טוב יותר), אבל אני בטוחה שעוד אתגעגע לזמן החופשי הזה. אז אני לוקחת עוד קצת זמן לחשוב על זה לפני שאני מציעה משהו שאתחרט עליו. אבל שבועיים נראים לי כמו עוד המון זמן!

מה מתבשל אצלכם?

2 comments:

  1. כמה משמח לשמוע על השיפור הבריאותי! :-)
    הכנתי עוגה השבוע ופתאום עלית לי לראש כשחשבתי מי יסכים לנסות אותה - זה עוגה "הרפתקנית" אבל מתגמלת מאוד! הנה המתכון:

    http://www.bazekalim.com/2014/06/16/robertas-parsley-cake/

    כל מי שניסה אותה התאהב על אף החששות והצבע הלא שגרתי... D-:
    מאחלת לך לעידו שבועיים נעימים ומתוקים!
    שירי

    השבמחק
    תשובות
    1. נראה מגניב מאוד.

      אני חושבת שקראתי על העוגה הזאת ב"דברים בעלמה"? כי הן עשו שיתוף פעולה פטרוזילייתי :) אבל פטרוזיליה מפחיתה ייצור חלב אם, אז אני נמנעת ממנה בכמויות גדולות בימים אלה.

      תודה שאת קוראת :)

      מחק