יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

מערב ועד בוקר, מהיום למחר

אמא שלי אמרה לי היום, שכבר הרבה זמן לא כתבתי בבלוג. היא שאלה אם זה נכון, או שמערבולת הזמן של השבתות והחגים ששטפו את ישראל בתקופה האחרונה סחפה כל חוש זמן שהיה לה. בהתחלה הייתי בטוחה שהיא צודקת מאוד, שכבר המון זמן לא כתבתי. אבל אז חשבתי לעצמי, מה - כתבתי פוסט אחרי ראש השנה! ואז הבנתי שיום כיפור בא והלך וגם את סוכות כבר השארנו מאחור. ואכן, לא כתבתי כבר שלושה שבועות.

היעדרות מהבלוג תמיד מלווה אצלי בהתנצלות והצטדקות. אני מרגישה כאילו אני עושה משהו שהוא לא בסדר. אבל האמת היא שמאז שחזרנו מישראל (לא להאמין שעבר רק חודש וחצי) אני מרגישה שהכתיבה פחות קוראת לי. עוברת עליי תקופה של התכנסות פנימה ושקיעה בשגרה. אני קמה בבוקר ונוסעת לעבודה, עובדת קשה וחוזרת הביתה, מבשלת וקוראת ונחה והולכת לישון וקמה בבוקר וחוזר חלילה.

כל זה יכול אולי להישמע קצת מדכדך, אבל ההתכנסות הזאת היא לא סימן לדיכאון, אלא דווקא בועה של שקט, שלווה ויציבות. נעים לי ככה, בלי להריץ כל הזמן ברקע את שכבת-העל של המחשבות מסדר שני שמפרשות ובוחנות ומנתחות את אירועי הסדר הראשון. ואולי, בלי להתאמץ יותר מדי למצוא הסברים וצידוקים להאטה הזאת בקצב הפרסום בבלוג, אני יכולה לומר בפשטות הכי לא מסובכת - אני עסוקה, בסוף היום אני עייפה ואין לי זמן וראש לשבת ולהקליד ולערוך ולהגיה את היומיום שלי לתוך פסקאות מנוסחות ומסודרות, משובצות בתמונות.

אבל.

דווקא יש לי על מה לספר ועל מה לכתוב. זה הכל עניין של סדרי עדיפויות. ועכשיו, בזמן שהנזיד (בערך גולאש) עוד מתבשל על הכיריים והאורז מבעבע בסיר שלידו וכוס התה שלי עוד מלאה והתה חם ונלגם בלגימות קטנות, החלטתי להשאיר את הכלים בכיור עד מחר ולשבת מול המחשב וקצת להריץ את האצבעות על המקלדת.

ההצטננות היחסית במזג האוויר ועוד כמה שינויים במזג האישי שלי איפשרו לי חזרה מהוססת אבל עקבית למטבח. לפני שבוע בישלתי קציצות בתבשיל דלעת בהשראת אחת האחיות מהעבודה, בחורה ממוצא הודי. יום אחד שמעתי אותה נותנת לאחות אחרת מתכון לתבשיל קישואים בעגבניות ואומרת שאפשר להכין אותו עם כל מיני דלועים. כשנסעתי לקרוגר ולא היו קישואים, קניתי דלורית אחת, צרור גזרים ובטטה. אידיתי את הנ"ל עם שני בצלים וכשכולם היו רכים ונכונים ושכחו את גבולותיהם צירפתי להם גרגירי חומוס מקופסת שימורים אחת. תיבלתי בכורכום וכפית הל טחון (למרות שבמתכון של פינקי היא דיברה על כוסברה טחונה, ואני עדיין צריכה לברר איתה האם הכוונה היא לעלים טריים, מיובשים או בכלל לזרעים טחונים. וכן, זה באמת השם שלה). הקציצות עצמן היו חצי-הודו-חצי-עוף עם כמות מבהילה של פטרוזיליה, כוסברה ובצל ירוק שקצצתי במעבד מזון ותיבול פשוט של מלח-פלפל, כי אחרי כל-כך הרבה ירוק, לא צריך להוסיף המון. יצאה מנה כתומה-צהובה זרחנית, בזכות הכורכום, כזאת שלגמרי אומרת "הודי", אפילו שהיא לא קארי. קבלת פנים מושלמת לסתיו הקריר שנכנס בפתח.

בהמשך השבוע הכנתי מינסטרונה של עצלנים, מפני שאלון הכריז באחד הימים שעונת המרקים בפתח ומפני שאכלתי מינסטרונה נהדר באיזו מסעדה איטלקית בעיר (די בינונית, חוצמזה) ונזכרתי כמה אני אוהבת את המרק הזה וחשבתי כמה אני רוצה לאכול אותו כל יום, ארבע פעמים ביום. בגלל שהחלטתי שאני רוצה מינסטרונה בשבע בערב, הגעתי הביתה בשמונה בערב והתחלתי לבשל רק בתשע וחצי, הייתי צריכה לעשות קצת קיצורי דרך, העיקרי שבהם הוא שהשתמשתי בשלושה סוגי שעועית מקופסא (בדרך כלל אני משרה מראש בבית, אבל מי שרוצה מינסטרונה בלי לתכנן...). כמו כן, בשלב אידוי הירקות טיגנתי מגש שלם של פרגיות (סטייק פרגית) שחתכתי לחתיכות בגודל ביס, כדי לתת למרק קצת עומק למרות שלא היה לי ציר עוף. התוצאה המשמחת היא שעכשיו בכל קערית יש גם חלבון מן החי וגם חלבון מן הצומח וזה משביע וטעים ונעים. בסוף הבישול קצת התבאסתי כי היה למרק טעם קלוש אך מורגש של קופסת שימורים, אך לשמחתי הרבה, הוא חלף ללא שוב יום למחרת הבישול.

לפני שבוע בערך הרגשתי שאני רוצה להפסיק לשבת מול המחשב בבקרים של ימי עבודה. בדרך כלל שגרת הבוקר שלי הולכת ככה - אני מתעוררת, מעמידה קומקום לתה, נכנסת להתקלח, אחרי המקלחת מכינה תה ויושבת מול המחשב עד חמש דקות מאוחר מדי ואז קמה ומארגנת את כל הדרוש ארגון לעבודה ויוצאת מהבית חמש-עשר דקות מאוחר יותר ממה שרציתי. אבל כבר כמה זמן שלא נעים לי להילחץ ככה בבוקר וגם לא נעים לי להתעורר וישר להתיישב מול המסך ולהיכנע למשחק אינסופי בקנדי-קראש (שהוא משחק נורא ואיום, מטופש ואיום ויציר-שטן, אבל הוא נורא ממכר) ואז לצאת מהבית ליום עבודה ארוך.

אז לקחתי יוזמה והפסקתי להדליק את המחשב בבוקר. במקום זה, אני פותחת את הבוקר במקלחת ואז מבצעת היפוך אחד, שיחזיר את האיזון והמרחב לאגן שלי. בפעם הראשונה שעשיתי את ההיפוך השעה הייתה חצות ואחרי זה לא הצלחתי להירדם במשך שעה וחצי. כך למדתי שדווקא נעים מאוד לבצע היפוך כחלק מטקס הבוקר. זה יותר טוב משוט של אספרסו. זה גם הזמן היחיד ביום בו אני באמת על בטן ריקה, אז זה יותר נעים.

אחרי המקלחת וההיפוך אני מכינה לי תה. ואז... גיליתי עוד משהו - כשלא נשתלים מול המחשב בבוקר יש זמן לארוחת בוקר קצת יותר אמיתית. לא רק קורנפלקס או דייסת קוואקר (שאני לא ממש מצליחה ליהנות ממנה בתקופה האחרונה). בימים האחרונים מככבים כאן פרנץ' טוסט ופנקייקים בלהקות. שיגעון הפרנץ' טוסט האחרון התחיל אחרי לילה אחד קשה במיוחד בו כאבה לי הבטן והתהפכתי במיטה בלי למצוא מנוח. התעוררתי בבוקר המומה ומצוברחת והרגשתי שאני חייבת אוכל מזין ומנחם שירומם אותי פיזית ונפשית. נו, מה אם לא לחם מטוגן.

מאז התענוג שוחזר פעמיים וגם התחלף במזון-ארוחת-הבוקר האחר - פנקייקים. בבקרים שלפני העבודה, במקום לעמוד ולטגן פנקייקים אישיים במשך דקות ארוכות, אני משתמשת במחבת הגדולה ביותר שלנו (28 ס"מ), מכינה בלילה משתי ביצים ומטגנת את כל הכמות בבת-אחת, לחביתית אחת עבה קצת יותר. מספיק סודה לשתייה ושימוש במכסה לחלק מזמן הטיגון מאפשרים להימנע מפנקייק נא. אז, חביתית הענק נחצית לשניים, חצי לרעבה-עכשיו וחצי לשותף הישן שיקום ויהיה רעב בעתיד.

ואז, לפני כמה ימים קראתי באחד הבלוגים עליהם אני מנויה על נסיונותיה של הכותבת לפשט את שגרת הבוקר שלה ולהפחית לחץ ככל האפשר בזמן הזה של היום. בין היתר, היא כתבה על ארוחות בוקר שמכינים ערב לפני כן ומסיימים את הכנתן בבוקר. ואז נשתל במוחי הרעיון, לחפש ולמצוא מתכון ל-overnight French toast ולראות מה ייצא מזה.


היום סופסוף הבשילו התנאים לכך ומחר בבוקר, בין הרתחת המים להיפוך למקלחת, אני אתניע את התנור ואכניס לתוכו תבנית אחת רבועה, שתשהה שם חצי שעה ותספק לי ארוחת בוקר חמה ומזינה, על הבוקר, באפס השקעה (בבוקר עצמו. את מעט העבודה הנדרשת השקעתי הערב). כי כמו שאותה כותבת טענה בצדק באותו פוסט שהצית את דמיוני - הרבה יותר קל להכין בערב דברים למחר (אפילו לבחור בגדים למחר קל יותר ערב לפני!), מאשר לעשות את אותם הדברים בבוקר. איכשהו נראה שאותה הפעולה לוקחת פי שלושה יותר זמן בבוקר מאשר בערב. לפחות אצלי זה ככה.

אז נראה איך הפרנץ' טוסט האפוי (סוג של פודינג לחם, אני מניחה) יהיה לי מחר בבוקר. ואם יהיה טעים, אולי הרווחתי עוד כמה דקות של ישיבה רגועה עם כוס התה שלי לפני שהשגעון של היום מתחיל.

ומה עוד לא סיפרתי?

שלראשונה מאז עברנו לא"א זכינו לביקור מבן משפחה וזה היה נהדר ומשמח ומרגש. אח שלי הגיע לניו-יורק לרגל עבודה בשבוע שעבר והוא ניצל את סוף השבוע שקדם לכך כדי לדלג אלינו ולבלות איתנו שני לילות ויומיים וחצי. לקחנו אותו לבראנץ' בקפה זולה, לנסיעה בדרך הנופית של נהר יורון ועברנו עם האוטו ליד Pumpkin patch ושמחתי לחשוב שכבר עודמ עט האלווין.


ולמחרת יצאנו לפיקניק בארבורטום עם סנדביצ'ים (ועוד שלל שחיתויות) מזינגרמנ'ס. ואחרי שאכלנו ירדנו בהליכה עד הנהר והיו שם ברווזים וגם שני דייגים שעמדו בתוך המים עם המכנסיים המצחיקים עד הפופיק והטילו חכות. היה מופלא באמת. קצר מאוד אבל כל-כך כיפי.

אם תגדילו את התמונה ממש ממש ותסתכלו טוב-טוב, אולי תצליחו לראות את הדייגים

וגם לא סיפרתי שחזרתי לעשות יוגה בקבוצה, עם מורה טובה בסטודיו נעים וקבוצה נעימה, שנותנת קצת תחושה של קהילה ועוזרת לי לשמור על השפיות בין משמרת למשמרת. וגם חזרתי לשחות יותר בקביעות מאז שחזרנו מישראל וזה כיף חיים.

וגם, שקניתי נעלי ספורט חדשות לעבודה אחרי שברך שמאל שלי התחילה לעשות לי בעיות ועכשיו אני אחת מהילדים המגניבים ביותר במחלקה :)



עדכונים נוספים (כולל מתכון לפרנץ' טוסט חוצה יממות, אם ייצא מוצלח) - בקרוב.

שמיים מוצלחים של ערב סתוי, כפי שנצפו כשיצאתי היום מהעבודה.
בדרך הביתה ראיתי גם כוכב נופל, התרגשתי מאוד והבעתי משאלה.

11 תגובות:

  1. טוב, מעורר קנאה כתמיד.
    לא הבנתי את כל הקטע של ההיפוך , לאנשים חסרי קורדינאציה כמוני זה נראה כמו מתכון לצרות :)
    הפרנץ טוסט נראה מעולה (יש לך רעיונות לארוחות בוקר מלוחות , שאינן ביצה עם לחם ?)
    ובעיקר הנעליים. (גם אני התגעגעתי)

    השבמחק
    תשובות
    1. את צודקת לגמרי בקשר להיפוך. חברה אחת שלי שסיפרתי לה על זה אמרה שהיא תנסה, אז הזהרתי אותה שלא תנסה להאשים אותי באף השבור שלה לאחר מעשה :) אבל זה נעים מאוד, באמת.

      הפרנץ' טוסט יצא מעולה ואני אכתוב עליו בקרוב. זה היה ממש תענוג. אכלתי אותו לארוחת בוקר לפני המשמרת ולקינוח של סוף היום בדרך החוצה מהעבודה. נעים מאוד בבטן ובנשמה אחרי משמרת של 12 שעות.
      אפשר להכין בלינצ'ס מלוחים, פריטטות למיניהן ופשטידות באוריינטציה של בוקר. אני יכולה להיות יותר ספציפית אם תרצי.

      והנעליים. לגמרי :)

      מחק
  2. מאוד אהבתי את כותרת הפוסט. בלי סיבה, פשוט אהבתי. התמונות יפהפיות. גם האחרונה ובמיוחד אלו מהטיול. הן גם התחברו לי טוב לכותרת.
    בא לי להכין את התבשיל ההודי שלך כשעוד יותר יתקרר פה. איך את עושה את הקציצות?
    ולסיום - תתחדשי על הנעליים. הכי של ילדים מגניבים.

    השבמחק
    תשובות
    1. תודה על כל המחמאות :)

      הקציצות, כאמור - צרור נדיב של כוסברה ופטרוזיליה, כמה מקלות של בצל ירוק, כולם קצוצים בפודפרוססור. חצי כוס-כוס סולת, עד שמתקבל המרקם הרצוי. ביצה אחת. חצי קילו עוף וחצי הודו. מלח-פלפל. לא מטגנת טיגון מקדים, רק מבשלת ברוטב.

      מחק
  3. את אחותו של אורי ברוכין? o_O
    איזה עולם קטן.

    השבמחק
    תשובות
    1. העולם קטן מאוד והרשת קטנה עוד יותר.

      סחתיין על חיבור הנקודות :)

      מחק
    2. אז אחרי שכל כך יפה זיהית אותנו, תזדהי בעצמך... (אפשר גם בפרטי)

      מחק
    3. סליחה, לא התכוונתי להיות מסתורית! אחותך פשוט לא מכירה אותי ולא חשבתי שהשם שלי יגיד לה הרבה. אני לא זוכרת איך הגעתי לבלוג הזה בכלל, בטח מתישהו לפני שעברתי, כשחיפשתי בלוגים של ישראלים שכותבים על החיים באמריקה.

      מחק
  4. אני אוהבת את הפוסטים שלך... תמיד משמחים וכיפים.. כאילו חברה טובה מספרת מה איתה
    גם אני לא כל כך הבנתי את ההיפוך.. הוא נראה לי דרך בטוחה למיגרנה...

    השבמחק
    תשובות
    1. ממש לא מיגרנה, להיפך!

      מי שמתרגל יוגה ומנוסה בעמידות ידיים, מבין. זה דווקא מביא איזו צלילות ותחושה של נקיון ושקט מנטלי. מאוד מומלץ.
      בפעם הראשונה כן יכולה להיות תחושה של פעימות הלב בראש, מכל הדם שיורד לשם, אבל בהחלט לא כאב. זה לא אמור לכאוב...
      וזה בריא לגוף שלנו, להיות מדי פעם במהופך.

      אני שמחה לקרוא שאת נהנית מהבלוג. תמשיכי לקרוא :)

      מחק