ודברים שמחים, יאפיקית?

התכתבתי היום עם אמא שלי, ואחרי שערכנו רשימת מלאי ובדיקת מצב של האסונות המשותפים, אמא שלי שאלה את זה - ודברים שמחים? משמע, מה בדבר קצת איזון, וגם קצת מאלה?

יאפיקית, אגב, הוא אחד משמות החיבה הרבים שזכיתי להם מפי אמי. גם אבא שלי הגה לא מעט, וכולם מיוחדים והרבה יותר יצירתיים מסתם "דפי". ואפילו לשם החיבה הזה, בפני עצמו, יש כבר קיצורים, שיבושים ושכלולים. אני מאוד אוהבת שמות חיבה ונחמד שזכיתי לשפע של כאלה.

אז מה עם דברים שמחים, או לפחות טובים? גם בתקופות פחות זוהרות, יש לפחות דברים קטנים שקצת מקלים.

אתמול חזרתי לעבודה ועבדתי 4 שעות. לא הייתי מתוכננת לעבוד, אבל כבר כמה ימים אני מרגישה יותר טוב, יותר מסוגלת. אז ביום שלישי התקשרתי למחלקה ושאלתי אם יש אולי איזה חור שצריך למלא ובחרתי לי את הזמן שנוח לי. אחד הסיכומים מהשיחה עם רונדה הוא שבמקום משמרות ארוכות של 12 שעות, אעבור לעבוד משמרות קצרות יותר, של 8 שעות. היה נחמד להתחיל לאט, בהדרגה, עם 4 שעות בלבד. בחצי השעה עוד הרגשתי קצת מנותקת ומבולבלת, אבל אחרי כמה אינטראקציות עם מטופלים ואנשי צוות אחרים נזכרתי למה אני שם ואיך עושים את זה.

אני מרגישה יותר טוב. כבר בסוף השבוע חל שיפור, כששעות המנוחה האיכותיות הצטברו. הרגשתי פחות עייפה, פחות מרוקנת ומותשת. בפגישה עם רופאת הגסטרו שלי שהוקדמה ליום שני, היא קבעה שלדעתה מדובר בהתקף שרובו נגרם מסטרס ומושפע ממנו. יצאנו מהפגישה בתחושת החמצה קלה, בעיקר מהאופן בו הפגישה התנהלה, אבל אחרי שדיברנו קצת בינינו ועיבדנו את הדברים הצלחנו להרגיש יותר שלמים עם הכל וגם גיבשנו תוכנית. בינתיים, התיאבון שלי השתפר משמעותית. עדיין יש חלקים ביום בהם אני לא מעוניינת באוכל כמעט בכלל ואפילו אם אני רעבה, המחשבה על אכילה גורמת לי להצטמרר, אבל אני מנסה לקבל את הרגעים האלה כמו שהם ולפצות עליהם בכך שאני אוכלת יותר כשכן יש לי תיאבון. ואם התיאבון לא מגיע, או שאני לא מצליחה להחליט מה אני רוצה לאכול - אני פשוט שותה אנשור.

גם זה - אני נושאת איזו חרדה מורכבת שקשורה לאנשור ובכלל, למשקאות שהם במהותם תוסף קלורי. עבורי, הם מסמנים איזה שפל בריאותי, מפני שתמיד נזקקתי להם כשהרגשתי לא טוב. אבל הרופאה שלי מתייחסת אליהם ככלי כמעט הכרחי, שהוא חלק מחייו של חולה קרוהן. גם המסגור השונה עוזר להפחית קצת את הדרמה, עוד קצת לנרמל.

מצאתי בקרוגר עוד כמה רעיונות לדברים קטנים שאני יכולה "לחטוף" בזמן המשמרת, בין משימות, בגיחה קצרה לחדר הצוות. אחד האתגרים המרכזיים ימשיך להיות לנהל את הזמן שלי ולמצוא את הרגעים המתאימים בהם ניתן לעזוב רגע את המחלקה ולקחת זמן לעצמי, רק לכמה רגעים, כדי שלא אשתגע ואשכח את עצמי עד כדי פגיעה בעצמי כמו שקרה לפני שבועיים וחצי.

אתמול בצהריים, לפני שיצאתי לעבודה, שאבתי את כל הבית וזה שימח אותי מאוד. מפני שכבר היה מלוכלך מאוד ואני לא הרגשתי טוב מספיק כדי לנקות בעצמי. וכבר כמעט שלקחתי מחברה את מספר הטלפון של המנקה שלה. אבל הרבה יותר שווה לנקות את הבית בעצמי, כשהמשמעות האמיתית שעומדת מאחוריי זה היא שאני מרגישה טוב יותר, אז אני יכולה.

מזג האוויר כאן משוגע ונהדר. אמנם בשלב הזה אני כבר די מוכנה שיגיע הקיץ ויהיה חמים יותר, אבל יחד עם זאת, אני נדהמת לראות את ההתחלפויות המהירות של מצבי אקלים שונים. שלשום היה חם והלכתי למרכז העיר בחולצה קצרה. אתמול ירד גשם, שהפך לקרח שהפך לשלג של ממש. בערב כבר יצאה השמש. והיום - קר ממש, יחסית לאפריל, עם 7 מעלות בשיא. בבוקר היה שמשי ואז ירד גשם ושוב יצאה השמש, ואז ירד ברד, ושוב שמש. כל התחלפות כזאת נמשכה לא יותר מעשרים דקות ובכל פעם שהגשם התקרב, השמיים השחירו ונהיה בחוץ אפור וחשוך. מחר שוב צפוי להגיע ל-19 מעלות. אמרתי משוגע?

ובנוסף לסיגליות החביבות שפורחות בחצר האחורית שלנו, גם השיחים הצהובים החליטו לפרוח (צילמתי, אבל הם היו נראים קצת עצובים, במציאות הם ממש לא!). נראה שכל הגשם והקור כבר לא יצליח לעצור את האביב מלשיר את שירתו במלוא גרון. בנוסף לאדומי-החזה שחזרו לקפץ על המדשאות, הקרדינלים חזרו אל צמרות העצים (שרובם עדיין חשופים ומחוסרי עלים, זה כן), ושירתם מופלאה כמעט כמו הצבע המדהים שלהם.

לפני כמה ימים חיפשתי משהו במגירת שולחן העבודה של אלון ומצאתי שם את קופסת הנוסטלגיה שלנו, שהבאתי איתי מישראל. מכתבי אהבה מתחילת הקשר של אלון ושלי, ברכות יומולדת מסבתא שלי ועוד כל מיני. מצאתי שם גם את זה, פתק קטן שאמא שלי הכינה לי לפני שנים, באחד האשפוזים שלי. נעים להיזכר כמה ואיך אמא שלי אוהבת אותי.

כן-כן, זהו עופר איילים. וכמובן שהיצירה הקטנה הזאת כבר נתלתה על המקרר שלנו.
ושימו לב - עוד שם חיבה! :)

והיה שם גם גזיר נייר, עם צילום של השיר הזה של נורית זרחי:

כמו הר/ נורית זרחי

איך אני אוהבת את הילדה שלי
כמו הר,
שבראשו עומדת אילה.
היא מלקקת את הלבנה,
והלבנה לא מספיקה לה,
מפני שהלשון שלה מדי קטנה.

איך אני אוהבת את הילדה שלי
כמו מגדל-זכוכית בצבע ים סוער,
שהשחף הלבן העומד בראשו כל ערב,
עף לישון במקום אחר,
כי המגדל שלי גבוה עוד יותר.

כמה אני אוהבת את הילדה שלי
כמו מקום בקצה העולם,
שהשמש לא מגיעה שמה.
אבל קרן האילה שלי נוגעת שם,
ובמקום הזה פורח נס פרח,
מפני שהוא פרח בחושך העולם.

כמה אני אוהבת את הילדה שלי
כמו סל מלא תותים,
על כל גדותיו צונחים.
מפני שהסל הזה מדי קטן לי,
וכל תאי הלב שלי זורחים.

כמו נגיעה וחיבוק שפתאום הגיעו אליי מישראל, מכמה שנים אחורה. מפתיע ומענג.

המשימה לסוף השבוע הקרוב - להמשיך להתרכז בטוב, במידתיות, באיזון.