יום חמישי, 18 באפריל 2013

The Rain Came Down

חברים טובים הם מצרך נדיר. רוב האנשים שאני מכירה רכשו את רוב החברים הטובים שלהם עד השחרור מהצבא, חלק הוסיפו עוד כמה לאוסף הקרוב-קרוב בתואר הראשון. מהשלב הזה והלאה, רובם מוסיפים עוד מכרים וידידים, אבל חברויות קרובות, אמיתיות, הן נדירות.

לאור הקביעה מעלה, אני מחשיבה את עצמי ברת-מזל ממש, מפני שבגיל 28 וחצי, גיל שבו מאגר החברים שלך הגיע לשיאו, רכשתי חברה חדשה. ולא סתם, אלא מישהי כזאת שהוכיחה לי אתמול שוב כמה היא ראויה לתואר הזה, לכל אות וכל הברה ממנו. שאתמול, ביני לביני, פסקתי שמגיע לה תואר "אחות גדולה של כבוד", עם כל כמה שהיא למדה להכיר אותי בכמעט-שנה שאנחנו מכירות, על מעלותיי וחולשותיי ושריטותיי. על זה שהיא יודעת לקרוא לי לסדר כשצריך ולא לוותר לי מול עצמי.

את המזל שנפל בחלקי וקנה לי את הזכות להכיר אותה, אני מחשיבה שבעתיים לאור העובדה שמדובר בבחורה ישראלית, מבוגרת ממני ב-14 שנה, שגרה כאן באן ארבור. כמה תנאים היו צריכים להבשיל, כמה כוכבים היו צריכים להתיישר בשמיים כדי שצירוף המקרים הזה יתרחש.

בימים אלה, כשאני מתמודדת עם התקף עקשן, מכאיב ומגביל שמסבך מאוד את האתגר התעסוקתי הנוכחי איתו אני מנסה להתמודד, אני שמחה שעדיין יש לי סיבה להרגיש מלאת-תודה, למרות הכל, על ההזדמנות שהכניסה לחיי את היולדת ובירכה אותי בחברה טובה ואמיתית, שבמרחק אוקיינוס שלם מישראל, גורמת לי להרגיש בבית ומשכנעת אותי בכל פעם מחדש שיש לי על מי להישען, לא רק דרך טלפון וסקייפ.

אתם אולי תוהים מאיפה מגיעה ההשתפכות הזאת פתאום וזכותכם.

שלשום היולדת התקשרה אליי והשאירה לי הודעה. לא נפגשנו מאז ליל הסדר, שתינו עסוקות עד מעל לאוזניים בעבודה וניסיון לאזן קריירה ומשפחה, אני עם בעל אחד וקרוהן במשרה מלאה והיא עם בעל ושלושה בנים. אתמול בנהיגה בדרך למשמרת החזרתי טלפון אבל שוב זכיתי לדבר רק עם המזכירה האלקטרונית שלה. ואז קרה הנס, היא חזרה אליי ושמעתי את הצלצול ועניתי והצלחנו לדבר. לא עוד חתול ועכבר.

אחרי שהיא שיחררה קצת קיטור, היא שאלה מה שלומי. ולמרות הרצון הרגיל לשדר "הכל בסדר", החלטתי להגיד את האמת ולשתף. כי זאת היולדת, היא חברה שלי. חברה באמת.

סיפרתי על הקשיים בעבודה ועל מה שהם עושים לבטן שלי, על כך שכבר שבוע אני תלויה לחלוטין באימודיום, שכבר כמה ימים אני אוכלת רק אנשור. שאני עייפה כל הזמן וישנה המון. בין הדברים אמרתי לה - אני בהתקף כמו שלא הייתי כבר כמה שנים, והבנתי שאני לא יכולה להמשיך ככה אז התקשרתי למרפאת גסטרו, אבל התור הקרוב ביותר לרופאה שלי הוא עוד עשרה ימים. זה לא שאני חושבת שאני צריכה ללכת למיון, אבל זה נהיה קשה יותר ויותר.

ומה יהיה על העבודה? בגלל שאני לא עובדת שם שנה עדיין אני לא זכאית לזכויות סוציאליות, כמו חופשת מחלה (תחיי מדינת האפשרויות הבלתי מוגבלות, אמן). הדרך היחידה שלי לקחת ימי מחלה היא לפדות ימי חופשה צבורים וזה שובר את ליבי לחשוב שבגלל שאני חולה עכשיו, אאלץ לשלם על כך מחיר בדמות קיצור הביקור בישראל אחר-כך. וכבר אישרו לי חופשה בת שלושה שבועות... מזל שעוד לא קנינו כרטיסים.

פלונטר.

היולדת הקשיבה ברגישות ושיקפה לי את הדברים שהשתמעו ממה שאמרתי, את הסאבטקסט ואת סדרי העדיפויות שביטאתי. בסוף השיחה אמרתי בעצמי - אני מרגישה שאני יודעת מה אני צריכה לעשות, פשוט אין לי אומץ.

אני הגעתי לעבודה והיולדת הייתה צריכה להיכנס לפגישה. סיימנו את השיחה. יצאתי מהאוטו והחלטתי - אני הולכת לבדוק אם רונדה במשרד ואם כן, אני הולכת לדבר איתה. לצאת מהארון, לספר לה שיש לי קרוהן, לבקש את עזרתה. מפני שכבר יותר מדי זמן אני מנסה להתגבר על המשבר הזה בעצמי, אבל אני מתקרבת לקצה גבול יכולתי.

לשמחתי, רונדה הייתה במשרד. נכנסתי, דמעתי, גמגמתי, אבל לאט וברגישות היא עזרה לי למצוא את המילים, לסדר את המחשבות, לחשוב על פתרון. יצאתי מהשיחה איתה עם תוכנית. החלטתי לנסות לעבוד, אבל אחרי שעות ספורות במשמרת הרגשתי שזה מעל לכוחותיי. התקשרתי למשרד ואמרתי לה שאני רוצה ללכת הביתה. בלי תחושת אשמה, בלי תחושה שאני מוותרת לעצמי ושאני מפונקת. מפני שהבוסית שלי יודעת מה קורה. והבוסית שלי היא אחות. היא יודעת מה זה אומר לחיות עם קרוהן, היא יודעת מה המשמעות של לנסות להמשיך לעבוד עם התקף. והיא נתנה לי לגיטימציה.

היום לא עבדתי. ישנתי המון בלילה ועוד המון בצהריים. ביטלתי את המשמרת של מחר, מפני שכרגע אפילו הדרך מהמיטה לשירותים נראית לי ארוכה, כמעט בלתי אפשרית. הצלחנו להקדים את התור לרופאה שלי ליום שני הקרוב. אני רק צריכה לעבור את סוף השבוע. ואז יראו אותי. יסתכלו על הסימפטומים, יקשיבו לתלונות שלי, ינסו למצוא פתרון.

בינתיים, לפחות יש לי ראש שקט מבחינת העבודה. אני יודעת שיש לי את הגיבוי המלא של המנהלת, וזה המון. זה כל מה שהייתי צריכה כדי לא להרגיש אבודה, כדי לא להרגיש לבד, כדי להרגיש שאני יכולה להרפות ולהיות חלשה מבלי לחשוש שאאבד את מקום העבודה שלי. זה לא עניין של מה בכך.

וכמו שרונדה אמרה, we just need to help you get over this bump. ואחר-כך נראה.

ובגלל ששירים ומוזיקה תמיד מרימים אותי כשאני שפופה, אשאיר אתכם עם שיר אחד, שאחותי המופלאה והאהובה שלחה לי אתמול, כשאמרתי לה שאני בדרך הביתה מהעבודה, אחרי שלראשונה הרגשתי עד כדי כך רע, שהייתי צריכה לעזוב באמצע משמרת. גם עם המים הגדולים שמפרידים בינינו, היא יודעת בדיוק מה לעשות כדי לעזור לי להרגיש את החיבוק והיד הרכה שנשלחת כל הדרך ומספקת נחמה.


(א. אני מתנצלת בפניי האלרגיים לקיטש, זה קצת מהז'אנר הנ"ל. ב. השיר הזה הופיע בפסקול של סדרה אוסטרלית נהדרת שכבר חודשים נועה מנסה לשכנע אותי לראות. מחופשת המחלה הזאת יצא משהו אחד טוב, לפחות - התחלתי. ועכשיו אני אומרת לכם, לכו גם אתם לראות את זה! לסדרה קוראים Offspring וניתן למצוא אותה בהוט VOD תחת השם "אהבה מלידה". שווה. רק אל תבואו אליי בטענות אח"כ שחיברתי אתכם לעוד סדרת טלוויזיה שצוחקים בה כמעט באותה מידה שבוכים)

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה