יש לי בחילה.
התעוררתי לפני שעתיים וחצי ומאז אני נלחמת בקערית קטנה של דייסת אורז. בהתחלה זאת הייתה דייסת קוואקר עם קצת שוקולד, אבל אחרי כמה "מלוא-הכף"ים ממנה שפכתי אותה לפח והחלטתי לנסות משהו אחר. וגם המשהו האחר הוא מאבק. מאבק עיקש וארוך ומייאש. מאבק.
אתמול בחור אחד מהתוכנית של אלון, שאני מכירה מרחוק ובעקיפין ומשום מה הוא בכל-זאת חבר שלי בפייסבוק, כתב סטטוס: קשה להיות מדען מדינה. ואני רציתי לכתוב לו בתגובה - "אהמ, אני אחות. צריך להוסיף משהו לזה?". או לכתוב לו "זה נשמע לי כמו אוי-יוי-יוי" (באנגלית, אולי הייתי כותבת Boo-Hoo). אבל אחרי כמה רגעים של בעבוע ותסיסה פנימית, של כל התגובות הכי ממורמרות שיכולתי לחשוב עליהן, החלטתי פשוט לא להגיב וגלשתי הלאה משם. סבתא שלי פעם לימדה אותי שאם אין לך משהו טוב להגיד, עדיף שלא תגיד בכלל.
לפני יומיים חזרתי הביתה גועה בבכי. אתמול בכיתי כמה שעות רצופות והיום אני עדיין מותשת ורצוצה. כבר שני לילות שלא ישנתי כמו שצריך, המוח שלי טרוד בשחזור אובססיבי של המשמרת של יום שלישי (לא הרגתי אף אחד, אל דאגה) ואני לא מצליחה להרפות. אני מנסה ואני לא מצליחה. אני מצליחה לרגעים, אבל אז זה חוזר.
יש לי ציפיות גבוהות מדי מעצמי. ציפיות גבוהות זה בסדר, אבל "המדי" הוא הבעיה. ואני יודעת שזאת בעיה, ואני יודעת שאני צריכה לעבוד על זה, אבל אני ממשיכה לנסות לעשות הכל מושלם. ואני מלקה את עצמי כשזה לא מושלם, אלא רק אנושי. ובתהליך הזה, בו אני מנסה להיות מושלמת, מאה אחוז מהזמן, חבר המושבעים תמיד פוסק נגדי, לרעתי. ואני תמיד משאירה את עצמי בסוף סדר העדיפויות. לא הרגתי אף אחד, רק את עצמי. וכנראה שזה בסדר, כי אני ממשיכה לעשות את זה.
יש ביקורת נפוצה על בלוגים, שרבים מהם מציירים תמונה ורודה ומלוטשת של המציאות. שאנשים מאדירים את הטוב ומקטינים את הרע, שולחים אותו לאחורי הקלעים. חשבתי על זה בימים האחרונים, על הביקורת הזאת והעל הנטייה הזאת של כותבי בלוגים ואני רוצה לומר שאני מבינה יותר את ההתנהגות מאשר את הביקורת. מפני שבינינו, מי רוצה להסתכל לחרא בעיניים ואז עוד לכתוב עליו? עצב וכאב הם לא סקסיים.
אז תגידו לי, רגע, מיטב היצירה האנושית - שירה, ספרות, תיאטרון, מוזיקה וקולנוע - כולם מתעסקים במלוא קשת הרגשות האנושיים. לא רק שירה וריקודים שמחים, לא רק הורה. תגידו ואתם צודקים, אבל. בלוגינג זה שונה, כי בבלוג אנחנו כותבים על עצמנו, בלי שום חיץ. אנחנו לא שמים את המילים שלנו בפה של מישהו אחר. אני חושבת שזה יותר חשוף, יותר רגיש. אולי אני טועה, אבל התחושה שלי היא שבלוג הוא יותר בלתי-אמצעי. ולא שאני אומרת שבלוג הוא צורת אומנות. בחיי שלא.
אז התלבטתי. התלבטתי המון. אם לכתוב על הקשיים שאני עוברת או פשוט להתעלם מהם כאן בבלוג, לא לתת להם מקום, להביא לכאן דברים אחרים, טובים, חיוביים, זרחניים ומנצנצים. אבל אולי הצורך לכתוב, לפרוק ולהוציא, אולי הוא חזק ממני. ואולי אני מרגישה חובה לתעד גם את הרגע הזה, יותר מהכל למען עצמי, כדי שכשאסתכל אחורה אזכור את התמונה השלמה, לא רק חלקים נבחרים ממנה.
לא יודעת.
מתוך הבכי והשיחות והחיטוט הגעתי לכמה מסקנות אתמול וכבר הרגשתי הקלה. אבל היום אני שוב כורעת תחת כובד העייפות מהלילה הטרוף שעבר עליי, מהבחילה שחוזרת בכל פעם שאני חושבת שהגיע הזמן לאכול, מתחושת אובדן השליטה וחוסר הודאות שאני כבר מרגישה כאילו הם מתפשטים ונספגים לתוך כל תחומי חיי.
זה לא טוב לי.
אחות אחת שעובדת איתי (וכבר הספיקה למעול באמוני, לאכזב אותי וללמד אותי לא לסמוך על אף אחד, אבל זה סיפור אחר) אמרה לי שכל בוגרת חדשה במיון מגלה את נקודת השבירה שלה. ואף אחד לא מכיר באמת את נקודת השבירה שלו עד שהוא מגיע לשם, לשפל התחתון ביותר, לקצה-קצהו של גבול היכולת שלו ועוד קצת מעבר לכך. אני הגעתי לשם ביום שלישי האחרון ורק כשיצאתי מהמשמרת הבנתי ששם הייתי. וביומיים שחלפו מאז אני מנסה להתאושש ועדיין נאבקת. נגמרתי.
מאז שירדתי מאוריינטציה היו לי כמה משמרות רגועות, קלות יחסית. ביום רביעי שעבר הייתה משמרת קשה, אבל יכולתי לה. ואז הגיעו יומיים של משמרות שדחפו אותי לקצה, בדקו את הגמישות שלי. ובמקום להאט קצת את הקצב ולעשות דברים קצת לאט, אבל כמו שצריך, עיגלתי פינות ובחרתי בקיצורי דרך, ועכשיו אני כועסת על עצמי. ובמקום להבין שאם הרופא מרשה לעצמו לצאת מהחדר של המטופל ולשבת ולא עומד לי על הראש כדי שאמלא את ההוראות שהוא כתב בזה הרגע, כנראה שגם מבחינתו המטופל הזה לא נמצא בסכנת חיים מיידית - במקום זה חזרתי אחורה, לחוויה מוקדמת יותר של עבודה במיון, בה אני עובדת מתוך ההנחה שכולם עומדים למות בזה הרגע. וכשכולם עומדים למות, לי אסור לקחת רגע של הפסקה לעצמי. לשבת, לנוח, לנשום. לאכול, ללכת לשירותים...
קשה לי עם אובדן השליטה במשמרות. מפחיד לי שלפעמים אני מרגישה שהכל תלוי בי וזה מתעצם עכשיו, שאין אף חונכת או מפקחת שמסתכלת על מה שאני עושה ונמצאת שם כדי לתפוס טעויות קטנות ולמנוע אותן. ויש משמרות בהן אני צריכה עזרה ובמשך דקות ארוכות אני לא מוצאת אף אחד, וזה הורג אותי. ופתאום אני שוב לא בטוחה שאני מסוגלת להתמודד עם כובדה של האחריות הזאת.
ואצלי כמו תמיד, קשה לי עם התהליך. קשה לי לקבל את הרגרסיות, קשה לי להשלים עם כך שזאת לא משימה לינארית, שברגע שכבשתי פסגה אחת אני ממשיכה לטפס הלאה. אני מתעלמת מההידרדרויות הטבעיות במדרון וכשהן מתרחשות אני שופטת את עצמי לחומרה. אני טובה כל-כך בהכלה של אחרים, במתן אמפתיה לאחרים, רובם זרים גמורים. זאת העבודה שלי. ואל עצמי אני קשה וחמורה.
בנקודת השבירה יש צומת שמתפצלת לשתי דרכים, ויש גם תמיד את האפשרות לעשות אחורה פנה, להסתובב ולברוח. אני מנסה לא לעשות את זה, אני מנסה לבחור בפנייה הנכונה, זאת שהכי מתאימה לי עכשיו, אבל אני מרגישה שבכל רגע נתון ה"נכון" מתחלף ומשתנה. אני מגיעה להבנה, להשלמה, לרגיעה, אבל אחרי כמה שעות נוספות של הרהורים אני שוב מתמלאה ספקות וחושבת שאולי טעיתי. וקשה לי להרפות, לשחרר.
והספקות האלה הופכים לחור שחור ששואב לתוכו הכל - בחיים לא ארגיש טוב יותר, בחיים לא נצליח לקנות כרטיסי טיסה לביקור בישראל, בחיים לא יאשרו לי בעבודה את החופשה שביקשתי. זה בחיים לא יסתדר, אז עדיף לא לנסות מלכתחילה.
אני צריכה חופשה.
אני כל כך רוצה לנחם אותך, להגיד לך שהכל מסתדר בסוף (אני בטוחה שארצות הברית היאוש הרבה יותר נוח) . הפוסטים שלך נותנים לי הרבה תקווה (כמו הפוסט מלפני שתי רשומות, נשמעת כל כך ב"מקום" שקיוותי שגם אני אוכל למצוא את מקומי בעולם).
השבמחקI see what you're saying, about the "despair" being easier, but for me, I feel that every time it gets harder, I really miss home and my support system. It's really hard when you're on your own, and your family and friends are an ocean away...
מחקBut you know how it is, what goes up must come down. Spinning wheel & such...
So, I'm working on getting better now. Will get there soon :)
תודה ששיתפת גם בחלק הזה.
השבמחקאני מקוה שזה עזר לך להרפות ולשחרר.