יום שלישי, 28 באוגוסט 2012

אנו מפסיקים את שידורינו כדי להביא לכם מבזק חדשות מיוחד

לונדון-לונדון, כן, אבל בזמן שאני יושבת לי בבית וכותבת את כל הפוסטים האלה החיים ממשיכים ומפה לשם עבר שבוע מאז שחזרנו והספקתי כל-כך הרבה בינתיים.

ומה כל-כך חשוב, שאני מפסיקה עבורו את סיפורי לונדון?

קיבלתי עבודה!

זוכרים שבערך יומיים לפני שנסענו לישראל התקשרו אליי מאחד מבתי-החולים אליהם שלחתי קו"ח ורצו להזמין אותי לראיון? ובכן, התפלאנו אז שהם הסכימו לחכות יותר מ-5 שבועות עד שאחזור, אבל מסתבר שעוברת עליהם עכשיו תנופת התחדשות ושיפור גדולה וכוללת, במסגרתה הרבה עובדים ותיקים עוזבים ובמקומם נכנסים עובדים חדשים. לכן, בגלל שכל תהליך ההעסקה הוא כללי וגורף, לא פספסתי את הרכבת. למעשה, בתחילת שבוע שעבר נקלטו למחלקה 6 אחיות חדשות ויחד איתי יש תקנים לעוד 9.

אבל רגע, נתחיל מההתחלה.

כשטרישיה התקשרה אליי לקבוע את הראיון, אמרתי לה שאני נוסעת לישראל וללונדון ואחזור רק עוד חמישה שבועות. להפתעתי הרבה, היא אמרה שאין בעיה וקבענו ראיון ל-22 באוגוסט, יומיים אחרי חזרתנו. זה היה משוגע קצת. נחתנו בשני בערב, יום שלישי הוקדש כולו להכנות לראיון, שכללו נסיעה לקניון כדי לשפץ את הגבות שלי, לקנות מייק-אפ כדי שאוכל להתאפר ולהיראות ייצוגית במיוחד. קניתי גם לק אדום, למרוח על הציפורניים ברגליים שהציצו דרך נעלי הפיפ-טואו השחורות שקניתי בקסטרו.

ביום רביעי קמתי מוקדם בבוקר (הג'טלג "הנכון" עזר במקרה הזה, כי בלונדון השעה כבר הייתה אחת בצהריים ואני הייתי מוכנה לזוז), התקלחתי והתגנדרתי, אלון החמוד נסע להביא עבורי את הזיפקאר ויצאתי לדרך. בהקשר של "התקלחתי" יש סיפור מעניין, כי יום לפני כן השכן מלמטה דפק על דלתנו ואמר שצריך להתקשר לצ'ארלס, ההנדימן שלנו, כי הביוב שלנו עולה בחזרה אצלו בדירה. אהמ. אז התקשרנו לצ'ארלס והוא בא והביא יחד איתו שרברבים שמתמחים ב-Rooting, כי בעיות כאלה נובעות המון פעמים משורשים ש"חונקים" את הצנרת. במשך כמה שעות היה ספק אם בכלל נוכל להשתמש במים זורמים בדירה בזמן הקרוב. נאמרו דברים על חפירה של כל החצר וכביש הגישה עד לרחוב, התקנה מחדש של צינורות חדשים ועוד זוועות וסיפורי אימה. אחרי שלוש שעות מתוחות בהן כבר חיפשתי בגוגל מספרים של חברות שמשכירות שירותים ניידים וחשבתי על פתרונות יצירתיים למקלחת שלפני ראיון העבודה, הצליחו לפתוח את הסתימה ותוך רגע הוסרה החרב המתנופפת מעל לראשנו.

אם כך, ביום רביעי, בשעה 10:30 בבוקר נכנסתי לבית החולים בהליכה זקופה ובטוחה. במחלקת משאבי-אנוש נתנו לי מיד פרוספקט מפורט עם חבילת ההטבות שבית החולים מציע לעובדיו ומשם נלקחתי לראיון עצמו, עם האח האחראי על המיון, שהוא למעשה המנהל הסיעודי של המחלקה. דיוויד שאל את כל השאלות הנכונות ואני עניתי את כל התשובות הנכונות, כנראה, כי בתגובה לכל תשובה הוא אמר, "יופי, זה טוב" ובסופו של הראיון כולו הוא סיכם, "היום הלך טוב מאוד". הוא סיפר לי קצת על מגמת השיפור שבית החולים עובר, הכוללת בין היתר שיפוץ של חדר המיון שהתאפשר בזכות תרומה של 7 מיליון דולר. הוא סיפר גם על התפיסה הארגונית של בית החולים בכלל ושלו כמנהל. לבסוף הוזמנתי לחזור לפאנל-עמיתים, מעין ראיון המשך.

קבעתי עם המנהלת האדמיניסטרטיבית של המיון את הפאנל כבר ליום המחרת והיא, שהתבררה כרכלנית של ממש, מיהרה להרגיע אותי ולומר שאם ישבתי אצל דיוויד כל-כך הרבה זמן זה סימן טוב ושזה שהוא מזמין אותי לפאנל אומר שמבחינתו התקבלתי ושלב הפאנל הוא רק עניין רשמי. הגעתי ביום חמישי בבוקר ופגשתי שתי אחיות ופאראמדיק ששאלו אותי שאלות כמו, "למה מיון?" ו"למה דווקא בית החולים שלנו?" וגם סיפרו לי קצת על תרבות העבודה במחלקה. כנראה שגם כאן עניתי נכון, מפני שביום חמישי אחה"צ קיבלתי טלפון מאשת משאבי האנוש שהתקשרה להציע לי את המשרה באופן רשמי.

עוד באותו יום נחתו בתיבת המייל שלי שני מיילים עמוסים, עטורי קבצים מצורפים, שאת כולם הייתי צריכה להדפיס, למלא ולהביא איתי בפעם הבאה שאבוא למחלקת משאבי האנוש בבית החולים המרכזי של הרשת (אני הולכת לעבוד בבית חולים קטן יותר, סמוך לשדה"ת). הייתי גם צריכה לקבוע מיד תור לבדיקה גופנית מלאה באחת מארבע מרפאות של רשת איתה בית החולים עובד. ביום רביעי אני הולכת למסור את כל הטפסים במשאבי אנוש ולמלא עוד כמה טפסי-מס שלא הצלחתי למלא בגרסתם האלקטרונית וביום שישי אני עוברת את הבדיקה הגופנית לקראת-עבודה הראשונה בחיי, דבר שדווקא די מגניב אותי.

אני מתחילה לעבוד ב-17 בספטמבר, משרה של 3 משמרות בשבוע, 12 שעות למשמרת, כל סופ"ש שני לסירוגין, כל חג שני לסירוגין (למרות שבתור הלא-נוצריה שאני, אולי דווקא אבחר להתנדב לעבודה בחגים וארוויח את השכר הדיפרנציאלי). בחרתי לעבוד את משמרת היום, מ-11 בבוקר עד 23:30 בערב (חצי שעה נוספת בגלל הפסקת צהריים). האפשרות לעבוד ימים היא גם מתנה גדולה, מפני שהרבה משרות לאחיות מתחילות הן רק לילות וזה לא כיף.

חצי השנה הראשונה לעבודה נחשבת "אוריינטציה", שלב שכולו נועד להרגיל אותי למים בעדינות ככל הניתן. בהתחלה ישנם כמה שיעורים בכיתה ולאחר מכן אני מזדנבת אחרי אחות-מדריכה ובהדרגה היא נותנת לי לעשות יותר ויותר דברים בפיקוחה ולאחר מכן עצמאית, עד שנראה שאני כבר יודעת מה אני עושה (במידה מספקת) ומשחררים לי את החבל לגמרי. תוכנית אוריינטציה שכזו היא הכרחית בשביל להכשיר אחיות לעבודה, במיוחד בימינו, כשלימודי הסיעוד נהיו יותר תיאורטיים ואקדמיים ואחיות יוצאות מאוד "בוסר" מהלימודים. רק לשם הדוגמא וההבהרה, בדור האחיות שהן היום בנות חמישים-שישים, התנסות קלינית בחדרי לידה כללה 400 שעות פרקטיות. אני הייתי בחדרי-לידה יומיים או שלושה, בכל פעם לא הרבה יותר מחמש שעות מפני שצריך היה לעבור לכיתה בביה"ס ולנהל דיון קליני על מה שראינו במחלקה. אני עדיין זוכרת איך אחות ותיקה אחת הזדעקה לעומתי, כשהייתי בשנה ג' והתוודיתי בפניה שמעולם לא הוצאתי קטטר שתן למטופלת (שלא לדבר על להכניס). אני לא אומרת שזה רע, השינוי הזה שעבר על מקצוע הסיעוד. להיפך, יש בו הרבה טוב. אני רק אומרת שללא ספק המסלול הנוכחי מניב אחיות מאוד שונות מאלה שיצאו מבתי הספר לסיעוד לפני עשרים או שלושים שנה ולכן אוריינטציה ארוכה, מקיפה ומעמיקה היא דבר נדרש בהחלט וזוהי ברכה גדולה להיקלט לעבודה בבית חולים שנותן בדיוק את זה.

אם מי ששכר אותי לעבודה, אחרי ששאל אותי "איך את מתמודדת עם מצבי לחץ" והבטחתי לו כמובן שאני שוחה בלחץ כמו דג חרב במים, היה רואה את ההתנהלות שלי בימים האחרונים מאז שקיבלתי את העבודה - הדבר היה אולי גורם לו קצת לפקפק בנכונות ההצהרות שלי לגביי דגים ומים. אני לא אומרת שאני לא טובה עם לחץ, להיפך. יש מצבים בהם האדרנלין דוחף אותי קדימה ואני חדה ופרודוקטיבית ובטוחה בעצמי ומתקתקת הכל. אבל יש כאן כמה דקויות - ראשית, אני אוהבת מתח קל, לא לחץ אטומי. אם תרשו לי לנסח את האבחנה שלי, מתח הוא מה שמניע אותנו לפעולה ואילו לחץ עלול לשתק. בנוסף, הלחץ שאולי יהיה לי בעבודה, בתחום מקצועי בו אני בטוחה יחסית ומכירה את המקרים, לעומת הלחץ של הימים האחרונים הם שני דברים שונים לחלוטין ולא ניתן להשוות ביניהם. תוהים למה אני מתכוונת?

מאז שקיבלתי את ההודעה על כך שהתקבלתי לעבודה התחיל תהליך מואץ שכולל שלל סידורים. בנוסף לפגישה למסירת הניירת ולבדיקה הגופנית, גיליתי שאני צריכה להוציא תעודת BLS, של איגוד הלב האמריקני (Basic Life Support). לשם כך אני כמובן צריכה לעשות קורס. אז זה לא כזה נורא, קורס אחד בן ארבע שעות. אבל זה צריך להיות לפני ה-17 בספטמבר וכדאי שזה יהיה פה באזור. בארץ זה מאוד פשוט - פונים למד"א ועושים את הקורס שלהם דרכם. כאן, אני לא מכירה את החברות שמציעות קורסים כאלה, אני לא יודעת לאן כדאי ללכת ובכלל את מי שואלים. אז נכון, נכנסתי לאינטרנט ומצאתי את המידע ונרשמתי לקורס, אבל כל אי-הודאות שבדרך היא מורטת עצבים. ואותו דבר לגביי טפסי המיסים המקומיים שהם מאוד שונים ממה שבישראל (למשל, הם לא בעברית! הייתם מתארים לעצמכם?!) ובשבילי ספציפית, יתכן שהתהליך כולו קצת שונה בגלל שאני לא אזרחית ארה"ב. ועוד יש גם את העניין של הוצאת רישיון נהיגה מקומי, שכרוך במבחן תיאוריה בכתב ומבחן נהיגה מעשי, כדי שנוכל להשיג הנחה בביטוח על הרכב שנקנה. רגע, לקנות אוטו? אף פעם לא קניתי אוטו. אפילו לא בישראל, שם אני יודעת איך הדברים עובדים פחות או יותר ואני מכירה קצת אנשים שמכירים אנשים ואולי אפילו מישהו מחבריי או מכריי בדיוק מוכר אוטו מעולה, בדיוק כמו שאני צריכה יד שנייה מרופא.

ואני יודעת שזה רק זמני. ב-17 בספטמבר אתחיל לעבוד והכל יהיה בסדר. וזאת הסיבה שבחרתי להיות אחות ולא מנהלת חשבונות או אשת משאבי אנוש או חשבת שכר וזאת גם אחת הסיבות בגללן אני כל-כך שמחה שהתחתנתי עם אלון ושמחה על שאמא שלי היא מלכת ביורוקרטיה - אני וטפסים זה לא זה. אני הרבה יותר בקטע של אנשים.

אבל מה אם פתאום מישהו שם בבית החולים יקלוט איזו טעות הם עשו בכך שהחליטו להעסיק אותי, כי הם לא ידעו שזה יהיה כזה כאב ראש ואז ירימו אליי טלפון ויגידו, "תשמעי, בואי נרד מזה. no hard feelings and all". אני יודעת שהכל יסתדר, כי זאת דרכם של דברים. אני גם יודעת ששכרו אותי בגלל הרקורד המקצועי שלי ולא בגלל הכישורים הביורוקרטיים שלי. לא נורא שפנקס החיסונים שלי כתוב כולו בעברית (חוץ מהחלק שמצהיר שפנקס זה אינו מסמך בינלאומי, כמובן), כי הנה, אפילו בבית חולים קטן אחד במישיגן הצליחו לסדר שירותי תרגום במיוחד בשבילי. יש פתרונות פרקטיים לכל בעיה קונקרטית. אני יודעת את כל זה, אבל בין ידיעה להרגשה יש איזה פער קטן ובשבריר השנייה הזה, שבין הופעת הבעיה לבין הצגת הפתרון, ברגע הקצרצר הזה, שם נולדת החרדה.

ולכן, אתמול כשהגברת החביבה ממשאבי-אנוש התקשרה אליי שוב, בפעם השלישית באותו יום ומאוד התנצלה שהיא מציקה לי ואמרה שמצאו מתורגמנית ושאם אנחנו כבר מדברות, שאביא גם את הדיפלומה שלי ובאותו רגע קלטתי שאין לי את התעודה כי לא הייתי בארץ בזמן טקס חלוקת התארים והחלטתי שזה לא מספיק חשוב בעת הביקור בארץ וגם ככה התעודה היא כולה בעברית, למעט שם האוניברסיטה והתואר - BSN... אז כבר נשברתי. 

I want my Mommy!

The Daily Mail, UK ©
התקשרתי להורים (והתומים) שלי לבקש את עזרתם בנושא. ופתחתי את שיחת הסקייפ במשפט "אני בכלל לא רוצה להיות אחות", שהתכוונתי לגמרי שייצא בדיחה, אבל בלי לשים לב לחץ לי בדיוק על הכפתור של הבכי. וכששמתי לב שאני בוכה עוד הספקתי לייבב, "בכלל לא התכוונתי לבכות" לפני שהבכי הפך למפולת יפחות שכבר לא הצלחתי לעצור וראיתי את שני ההורים שלי יושבים מולי ומסתכלים עליי בוידאו במבטים הכי מלאי אמפתיה שיש, כי למרות שזה סקייפ ויש תמונה והכל, אי-אפשר להושיט יד וללטף את הלחי, ללחוץ קצת על הכתף ולהגיד, "די-די, יהיה בסדר".

ולמרות המדיום המוגבל, אבא שלי אמר, "דפי, מה קרה?" שזה פתיח הניחומים המוצלח שלו ושניהם ישבו וחיכו עד שארגע קצת ואנגב את הדמעות ואז גם נתנו לי לספר על כל הפרטים הקטנים, שכל אחד בנפרד הוא לא סיפור בכלל, אבל כשמצרפים אותם יחדיו ומתבלים אותם בקצת ג'טלג ובעובדה המפתיעה שעבר רק שבוע מאז שחזרנו לארה"ב, ופחות משבוע מאז הראיון ומאז שקיבלתי את העבודה - זה הופך לנחשול לא פשוט שיכול בקלות לסחוף ולסחוט כל אחד.

אבל בואו ניקח רגע צעד אחורה וננשום עמוק וניזכר שבאמת, השלב הזה, של הקליטה לעבודה, הוא לא העבודה עצמה. וכאמור, הכל יסתדר. אני בטוחה. שיחוק!

ואיזו מתנה גדולה זו, שקיבלתי את העבודה הראשונה אליה התראיינתי, שהתחלת העבודה היא מיידית כל-כך. היינו יכולים להיקלע לתרחיש הרבה פחות חיובי - הייתי יכולה לא לקבל את העבודה ולהמשיך לשלוח קו"ח עד סופו של הנצח, בערך. או שדווקא הייתי מתקבלת, אבל היו מודיעים לי שהעבודה עצמה מתחילה רק בסוף אוקטובר, או אמצע נובמבר, או ביום הראשון של 2013. ואיזו ברכה זו, שלמרות שאני מתחילה בחדר-מיון שזה יכול להיות לחוץ ומפחיד וקצת מהמם בשביל עבודה ראשונה, העבודה היא בבית חולים קטן וקהילתי יחסית, מה שבתקווה, יפחית קצת את ההלם. וכאמור, יש לי חצי שנה שלמה של אוריינטציה, של התרגלות איטית ומדורגת למים הקרים-קרים של מחלקה לרפואה דחופה.

ובגלל שאני בחורה, אני לא יכולה להימנע מהצפוי - צבע המדים! אני הולכת ללבוש מדים כחולים כהים, Navy Blue, צבע יפה במיוחד שאני בטוחה שיחמיא לי מאוד.

ועוד רגע של רצינות, אבל חיובית - בגלל שכל המחלקה עוברת מתיחת פנים, יחד איתי נכנסות עוד כעשר אחיות לעבודה. זה אומר שאני לא הולכת להיות "החדשה" בה"א הידיעה. הולכות להיות עוד עשר כמוני, מבחינת חוסר הניסיון וחוסר ההיכרות עם הנהלים, הפרוטוקולים, המבנה הפיזי של המיון ואנשי הצוות הותיקים יותר. אני גם לא הולכת להיות יוצאת דופן בירקרקותי וגם הולכת להיות לי קבוצת תמיכה מן המוכן. כמה נחמד.

אז נראה שצפויים לי כמה שבועות מלאי-עשייה, עד שאתחיל לעבוד ממש.

כמה מרגש זה, העבודה האמיתית הראשונה שלי, כאחות בארה"ב. וואו.

Stay tuned as we bring you more of these exciting news.

10 תגובות:

  1. קטן עלייך יהיה אחלה

    השבמחק
  2. נהניתי מאוד מהקריאה.
    המון בהצלחה עם העבודה החדשה.
    בטוח שיילך לך מעולה.

    השבמחק
  3. מאוד אוהבת את הכתיבה שלך, ובגלל שאני איך שהוא קשורה לתחום אני מתעניינת באחיות (עם שורוק) גם כשזה בארהב הגדולה. בהצלחה

    השבמחק
    תשובות
    1. איך קשורה לתחום? סיקרנת אותי.

      תודה רבה :)

      מחק
  4. בשעה טובה והמון בהצלחה!

    השבמחק
  5. איזה יופי! נהנתי מאוד לקרוא (גם בכלל התיאורים היפים שלך) וגם את החדשות הנפלאות!!

    השבמחק