יום שבת, 11 באוגוסט 2012

סיכומו של ביקור

זהו, כמעט-כמעט נגמר.
אני יושבת ליד המחשב בחדר העבודה של אבא שלי וכותבת פוסט אחרון מישראל, פוסט אחרון לסיכומו של הביקור הארוך-ארוך והמאוד נהדר הזה. אני כבר די מוכנה לנסוע, מאוד רוצה כבר להגיע ללונדון המופלאה וגם מתגעגעת לבית באן ארבור. אחרי כמה זמן כבר קשה להיות כל הזמן אורחים. אמרתי היום למישהו שלמרות שהבאתי איתי 14 חולצות כדי שיהיה לי מבחר, אני כבר מתגעגעת לארון שלי.

השבוע החולף עבר עלינו בנעימים בקיבוץ. בין המזגן לבריכה, בין האבטיח לפיצוחים - היה נפלא. זאת הייתה חופשה טובה, יסודית. לא פספסנו שום פינה. בערבים חיכינו לחושך שירד, לרוח שתעלה וקצת תקל על המחנק של העמק. אז יצאנו לסיבוב בכביש המערכת, לצפות בכוכבים ולחפש תנשמות. באחד הטיולים עצרתי ואמרתי לאלון, כמה פס הקול של הספר הישראלי מיוחד. באן ארבור אין תנשמות, תנים וסיקסקים. גם הריחות שונים. אלון השיב שלאן ארבור יש את הדברים היחודיים לה. נכון. 

ביום שלישי גייסנו את אחותו של אלון ואת גיסו לפרויקט כנרת.
העמסנו על האוטו מחצלת, חטיפים, פירות, שני הורים ואחד יחידה אחיינית חמודה ביותר. נסענו להראות לליבי את הכנרת בפעם הראשונה. כבר עם יציאתנו מהקיבוץ שאלה הזאטוטה אם כבר הגענו ואחת לשלוש דקות בממוצע היא הכריזה שהיא רואה את הים ושאלה איפה החוף. ניסינו להעסיק אותה במגוון משחקים ושירים. געגועיי היוקדים לאגם הישראלי גרמו גם לי לרצות שהנסיעה בת ארבעים הדקות תתקצר, אבל בסוף הגענו. לא חיכיתי הרבה עד שפשטתי בגדים ורצתי למים. שכחתי כמה גלים יש בכנרת אחר-הצהריים. הצלחתי לשכנע את אלון להיכנס איתי ולעבור את הגלים והוא הודה שזה מאוד נחמד.

אחרי טבילה קצרה, כשניכר שליבי כבר רוצה שנצטרף אליה על החוף, יצאנו והצטרפנו ליושבים על המחצלת בצל. שאגת הגלים המונוטונית כישפה את כולנו והזמן כאילו קפא ורץ קדימה במקביל. המבוגרים גלגלו שיחה בטלה על הקיבוץ המתחדש ואני מילאתי בקבוק גדול במים ויחד עם ליבי הכנסתי אליו חלוקים. נתתי לה להוביל והלכתי אחריה, פיזית ומנטלית. זה היה מרפא.


ביום רביעי מצאנו את הזמן והאוטו ונסענו שוב לבקר אצל אחותי. פעם שלישית בביקור אחד, איזה הישג אדיר ומשמח! פגשנו אותם בבריכה של הקיבוץ. אחרי שכשוך קצר ונשנושים המשכנו אליהם הביתה, שם עלמה ואני ציירנו בגירי מדרכות צבעוניים על מרפסת הבטון האחורית ועשינו יחד יצירה בערכה הסופר-מגניבה שנועה הביאה לעלמה מ"המלי'ז" בלונדון. לארוחת ערב נסענו למסעדה בגוש-חלב.

בדרך חזרה לקיבוץ נסענו דרך צידה המזרחי של הכנרת, פשוט כי בהלוך טבריה עצבנה אותנו יותר מדי. כשחצינו את גשר אריק, הירח השתקף במים וברדיו בדיוק ניגנו את "ללב שלי אין בית" של סיון שביט. פתאום קצת נעצבתי, אני שכבר גדלתי והשתניתי מול הנוף הלילי המוכר והדומה, השתקפותו של הירח בכנרת, אורותיה של טבריה מעברה השני. בכיתי קצת ועבר לי.

קצת דרומה מחוף שיטים ראיתי שרפה על שפת המים. בחיי שלא זכרתי מה המספר של מכבי אש, אבל ניחשתי 102 וזה הסתבר כנכון. דיווחתי על שריפה לא מבוקרת וכעבור 7 דקות, אחרי שיצאנו מתחנת הדלק בכניסה לקיבוץ האון, חלפה מולנו כבאית. שמחתי מאוד. למחרת התקשרתי לספר להורים שלי, שיתגאו באזרחית הטובה שחינכו.

אתמול בערב פגשנו סופסוף את הדודים והדודות של אלון. כולם באו לקיבוץ לארוחת ערב המונית שגם ציינה את חנוכת הבית החדש של ההורים של אלון. קצת לפני שכולם הגיעו הלכנו לעוד טבילה אחרונה בבריכה הצופה אל הגלבוע. אמרנו ביי-ביי והבטחנו שנחזור שוב בעונת הרחצה הבאה. הרעב של אחרי הבריכה הפך את ההמתנה לאורחים קשה, אז אכלתי שני שניצלים וחופן של צ'יפסים בעמידה וגם קינחתי באבטיח, שחתכתי בעצמי לקוביות יפות כמו שיואב לימד אותי ביום רביעי. כשכולם הגיעו כבר הייתי שבעה אז אכלתי רק פשטידת ברוקולי נהדרת שהביאה אחת הדודות ואחר-כך עצרתי וחיכיתי לקינוח שהיה מופלא ומרנין ומאוד שוקולדי, בדיוק כמו שקינוח צריך להיות.

יצאנו מהקיבוץ היום בארבע אחר-הצהריים.
התכנון המקורי היה לצאת כבר בשתיים, אבל אכלנו עוד ארוחה אחת אחרונה עם כל המשפחה, כולל קפה ועוגה. אחרי זה, עוד נותר לארוז ולהיפרד מכולם והופ - השעה כבר הייתה ארבע ויחד איתנו עלו מהעמק למרכז כל מי שסתמו את הכנרת, נחל הקיבוצים והסחנה. אחרי שחלפנו על פני תאונת דרכים אחת בכביש הסרגל הדרך נפתחה ועברה במהירות. עצרנו בכפר סבא ונפרדנו מסבא של אלון, נכנסנו לפתח-תקווה, לתת נשיקה וחיבוק לסבתא שלי והמשכנו למושב.

כשהגענו למחלף בן שמן השמש כבר הייתה נמוכה במערב, קרובה לקו האופק. הצלחתי לצלם קצת תוך כדי נסיעה וקיללתי בשקט את כל קווי המתח הגבוה והקפיצות בכביש שהפריעו לי לתפוס בדיוק את התמונה שרציתי.



שמחתי שהספקנו להגיע למושב כשעוד היה קצת אור. רציתי להיפרד כמו שצריך.
אני אוהבת את העמק מאוד ורבים מזכרונות ילדותי ונעוריי משובצים במראותיו ונופיו, אבל כאן ביתי.



בדרך חזרה מהביקור אצל אחותי ביום רביעי חשבנו על הביקור שהיה והתחלנו קצת לסכם. דיברנו על הכפילות המובנית במגורים בחו"ל - תמיד נרצה להישאר עוד, אבל במקביל אנחנו כבר רוצים להמשיך הלאה, לחזור לשגרה שלנו, שכרגע היא בארה"ב. היינו יכולים לבוא גם לחודש וחצי או חודשיים וגם כך, היינו רוצים עוד. היינו יכולים לבלות אצל אחותי שבוע שלם, להיפגש עוד פעם עם הדודים האלה או ללכת עוד פעמיים לים או לבריכה. מהבחינה הזו, מזל שכרטיסי הטיסה ללונדון הוזמנו מראש וכך לביקור שלנו יש תאריך תפוגה. מחר בשבע בבוקר, עת גלגלי המטוס ינתקו ממסלול ההמראה בבן-גוריון, יפקע תוקפו של הביקור ואנחנו נמשיך הלאה.

היה ביקור נפלא. פגשנו המון אנשים, הספקנו המון. תמיד אפשר לפגוש יותר, להספיק עוד. אבל גם צריך לדעת להיפרד ולהישאר עם טעם של עוד. עכשיו לונדון ואחר-כך ריאיון עבודה. יש למה לצפות. לפחות הפעם אנחנו נוסעים שנינו יחד ולא אצטרך לסבול מפרידה ושהייה בנפרד.

ועוד דבר לסיום, בנימה מעט שונה:
לפני שנסענו, העברנו אל ההורים שלי כמה ספרים וחפצים שרצינו שישמרו עבורנו בארץ. היום אמא שלי ביקשה ממני לעבור שוב על מדף הבגדים שהתעקשתי לשמור ולראות אם אפשר לדלל אותו קצת. אחרי שהסכמתי לוותר על מחצית ממנו (כל הכבוד והידד לי!), אחרי שנתקלתי במכתב מחבר-לשעבר ותהיתי האם אני עדיין רוצה לשמור אותו, עכשיו שאני נשואה באושר לבחור אחר, מצאתי פנקס קטן בעל כריכה קשה שקניתי לי פעם, מזמן. פתחתי אותו וגיליתי בו שרבוטים מכיתה ח', בהם אני מתלכלכת על חברותיי הטובות, על אחי המעצבן ועל אמא שלי. קראתי וחלקתי עם הנוכחים קטעים נבחרים מתוכו, ביניהם החלק שמבטיח לעצמי שמעתה (1998) אני כותבת ביומן רשימה של כל הדברים שאמא שלי עושה ואני לא מסכימה איתם, כדי שבבגרותי, כשאהיה אמא בעצמי, אוכל לשים לב ולא לחזור על אותן טעויות. הרשימה מעולם לא נכתבה.

כמו כן, יש חלק שמתאר בפרוטרוט את התכונות להן אני מייחלת בבעל חלומותיי.


אחרי שהקראתי את הרשימה בקול לאמא שלי ולאלון וכולנו התגלגלנו מצחוק, אלון ציין, נכונה, שרוב התכונות הן חיצוניות. עניתי לו במה שאמא שלי אמרה לי אחרי שהקראתי לה חלק אחר, "דפי, את לא יכולה להמשיך להקריא לי את זה, תמיד חשבתי שהיית ילדה כזאת מיוחדת ועכשיו אני מגלה שהיית מתבגרת כל-כך רגילה וכמו כולן!".

נקרעתי מצחוק מעצמי, מכל השטיקים של יומן-נערה-מתבגרת, כולל לכתוב כמה אח שלי מעצבן אותי, שאם הוא יפסיק לא תהיה לי ברירה ואאלץ להרביץ לו כל-כך חזק עד שישכח איך קוראים לו, כולל לכתוב דברים באותיות דפוס מלוות בעשרות סימני קריאה לשם הדגשה. אין לי ספק שזה קומי בעיני בגלל שזה יומן מוקדם כל-כך, שנכתב כשעוד הייתי כל-כך ילדה. שלא ממש יודעת כלום על החיים ועל העולם אבל בטוחה שהיא יודעת כל-כך הרבה. שחווה הכל בעוצמות גבוהות ובטוחה שהיא מרכז העולם. התגלמותו של גיל ההתבגרות. זה נפלא. איכשהו, מרגיש לי שזאת הדרך המושלמת לחתום את הביקור ואת הפוסט הזה, מתוך החיוך שעלה בי לעומת פיסת האני הקדמונית שמצאתי הערב. נפלא.

2 comments:

  1. תגובה זו הוסרה על ידי המחבר.

    השבמחק
  2. כמה צחקתי מסוף הרשומה! (-:
    איזה כיף לחתום כך את סוף הביקור בארץ ולדעת שלונדון מחכה לך ולאחר מכן את חוזרת הביתה, לראיונות עבודה ותקופה חדשה בחייך.
    נהנתי איתך למרות שהיה קצר !

    השבמחק