יום חמישי, 10 ביולי 2014

יום ראשון במעון

חשבתי שאני ממש בסדר עם זה שעדו מתחיל ללכת למעון.

אז חשבתי.

עד שאתמול בערב, בעודי מערבבת בקבוקים לקראת הלילה, אלון ואני נכנסנו לויכוח על משהו קטן ומטופש (זה תמיד משהו קטן ומטופש, לא?), ואז הודיתי בפניו ובפניי עצמי - אני לחוצה.

מסתבר שהרבה מהצידוקים שהשמעתי בקול לאחרים היו רציונליזציות שהדהדתי כדי שגם אוזניי תשמענה. ולא שאין בהן שום מה, אבל מסתבר שמתחת לכל זה כן הסתתרה שכבה של חשש ומתח.

אמרתי שאני שמחה שאנחנו מכניסים אותו למעון לפני שלב חרדת הזרים וחרדת הנטישה. אני חושבת שבכך, אנחנו מקלים עליו את ההסתגלות. אמרתי גם שחשוב לי שילמד שאמנם הוא מרכז עולמם של הוריו, אבל הוא לא מרכז העולם, נקודה. שילמד את זה ברכות, בטבעיות, לא בסטירה מצלצלת לפנים. בבית שיהיה מרכז היקום, אדרבה. אבל שידע שיש גם אחרת. ומאחר ואין לנו כאן משפחה וחברים יש מעט ויעבור עוד קצת זמן עד שהוא יצטרך להתחלק בתשומת הלב של הוריו עם אחות או אח, מעון הוא פתרון אלגנטי ונפלא לעניין הזה. לבוא במגע עם ילדים אחרים ועם מטפלים אחרים, להיות גמיש בהרגלים שלך - מי מרדים אותך ואיך, מי מאכיל אותך, ריחות גוף שונים, סגנונות טיפול שונים. אני חושבת שכל אלה יתרמו לכך שהוא יגדל להיות ילד ואחר-כך מבוגר גמיש ומסתגל, בהנחה שברקע ובבסיס של הכל נמצא הביטחון בכך שההורים שלו תמיד שם. וגם, לא פחות חשוב, הביקור בישראל לימד אותנו עד כמה עדו הוא ילד שנהנה מחברתם של אחרים. בשבועות האחרונים גיליתי שהוא גם מתעניין בתינוקות אחרים, פעמיים - כשלקחתי אותו איתי לשיעור יוגה-אחרי-לידה ובשבת האחרונה, כשהלכנו לבקר חברה שילדה שלושה שבועות לפניי. בשתי הפעמים הוא התנהג לגמרי כמו עצמו והביע עניין גלוי בתינוקות האחרים. ועוד - במעון יש צעצועים אחרים, הפעלות, שירים שאני לא מכירה וספרים שאין לנו. ובכל חודש מתחלף נושא (החודש זה ספארי, בחודש הבא גרמי השמיים. הם תינוקות, אללי! כבר יש להם סילבוס).

אז חשבתי שאני בסדר ופירטתי באוזני כל מי שרצה לשמוע את הסיבות והשיקולים להכנסתו למעון עכשיו. ובאמת האמנתי, ברמה מסוימת, עד גבול מסוים. הגבול שבין הרציונל לרגש.

אז אתמול בלילה, היה לי גוש בגרון ותחושה של תקוע במפתח הלב. ובאתי להתיישב ליד אלון וקצת דמעתי. ואז אמרתי; מאז שהיינו בישראל לא האכיל אותו מישהו מלבדנו ולא הרדים אותו מישהו מלבדנו ורק אנחנו החלפנו לו חיתולים ואנחנו היינו שם בכל פעם שהתעורר. וגם כשהיינו בישראל ונתנו קצת לאחרים לעזור בטיפול בו, אלה היו בני משפחה. ועכשיו, לראשונה, אלה זרים. הסכמנו שהמטפלות הן אולי זרות כרגע, אבל תוך ימים ספורים כולנו כבר נכיר אותן. ובאמת היום לקחתי את עדו ונשארתי איתו קצת וארבעת המטפלות שפגשתי מקסימות, כל אחת בדרכה. בעיקר אמבר, שהיא המטפלת העיקרית שלו.

חששתי גם כי לא ידעתי איך אצליח לארגן אותו בבוקר וגם אותי, להאכיל אותו וגם אותי ואז להתלבש וכל זה לפני שהוא ירצה שוב ללכת לישון, כדי שלא אביא אותו למעון עייף ונרגן. ולא הייתי בטוחה מה צריכים להביא כדי שיהיה שם. וחששתי שלמרות שאמרו שאפשר להביא אותו בכל שעה (ממש לא התכוונתי להעיר אותו במיוחד), יעשו לי קצת פרצופים ויעקמו את האף אם נגיע קצת לפני 11. וחששתי שהוא לא יסתדר. שהוא יבכה, שהוא לא ישן, שהוא יהיה לא מרוצה.

וכמובן שהרגשתי אשמה, על כך שאני "עושה לו את זה". שהוא קטן, ולא מבין ולא יודע ואי אפשר להכין אותו ולהסביר לו ומחר זה פשוט יקרה והוא לא ידע מה פשר כל העניין.

והכי-הכי, ברמה הכי פשוטה - זה שינוי, זה לא ידוע, זה מפחיד.

ואז נרגעתי קצת, בעזרתו הנאמנה של אלון. והצעתי שאכין לשנינו כוס תה. מדהים עד כמה כוס של תה מתוק וחם עם קצת חלב יכולה להרגיע ולנחם. במיוחד עם צלוחית של דובשניות בצד. ישבנו וראינו קצת תמונות מצחיקות באינטרנט, ואמרנו וידענו שיהיה בסדר. והזכרנו לעצמנו את הסיבות לכך שאנחנו עושים את זה. והלכנו לישון.

בבוקר התעוררתי קצת לפני עדו והכנתי בקבוקים. בזמן שהקומקום רתח הוא התעורר ואלון היה איתו עד שסיימתי לצחצח שיניים ולהתלבש. אז עדו בא איתי למטבח להכין לי דייסה ותה, כי הוא עדיין לא היה רעב. ואז האכלתי אותו, החלפתי לו חיתול, ארגנתי את התיק שלו ויצאנו מהבית. אמנם רבע שעה מאוחר יותר ממה שתכננתי, אבל בגבולות הסביר. אלון בא איתנו, כדי להכיר את המטפלות, אבל גם כדי להחזיק את היד לאמא החוששת.

אחרי כמה דקות, אלון הלך לעבוד בבית קפה סמוך ואני נשארתי עם עדו בערך שעה. בזמן הזה הוא שיחק, התעייף ונרדם ואז התעורר כולו חיוכים וחזר לשחק עם אמבר המדהימה. היה נראה שהסביבה החדשה מעניינת אותו, אבל לא מציפה אותו. המטפלות כולן קשובות אבל לא חונקות.

בצהריים עזבתי ואלון ואני הלכנו לאכול במסעדה, דייט ראשון לבד-לבד מאז שעדו נולד. זה הרגיש מוזר ומעניין. היה טעים מאוד. 

בארבע חזרתי לעוד כמה דקות רק כדי לראות שהכל בסדר ואז נסעתי לסידורים ובחמש חזרתי לאסוף אותו. סך הכל שש שעות טובות. המטפלות התרשמו מכמה קל היה היום הראשון שלו. אני ידעתי שהוא יהיה בסדר. זאת אני שהייתה צריכה תמיכה. אמנם הוא ישן פחות ממה שהיה ישן בבית, בסביבה השקטה שהוא מורגל אליה, אבל זה הגיוני וצפוי לגמרי ביום הראשון במעון. זאת גם הסיבה שמיד עם הגעתנו הביתה נכנסתי איתו למיטה. בדרך הביתה הוא כמעט לא מצמץ והיה שקט מאוד (אבל עדיין מבסוט ומלא חיוכים). חשבתי שהוא רק ינמנם קצת. הנקתי אותו והוא נרדם תוך שנייה ומאז הוא ישן. כבר ארבע וחצי שעות. אמרתי לאלון - היה לו יום כל-כך ארוך, מלא רעש, גירויים, אנשים חדשים, צעצועים חדשים ובנוסף לזה הוא ישן ממש מעט. למידה מתרחשת בשינה ולעדו יש המון דברים חדשים לעבד. לא אתפלא אם הוא ישן עד הבוקר ורק יתעורר לאכול פעם או פעמיים במהלך הלילה. אתם יודעים עם כמה סינפסות חדשות הוא יתעורר?!

תודה לאל שזה רק פעמיים בשבוע, כי אם ככה הוא ישן אחרי כל יום במעון לא נתראה כמעט בכלל, למעט באמצע הלילה ומוקדם בבוקר.

מחר נלך שוב. הפעם לא אשאר איתו. אולי אקפוץ לכמה דקות באמצע היום, עדיין לא החלטתי.

עד עכשיו חשבתי שיהיה לי קשה יותר כשאהיה בעבודה כי לא אוכל פשוט לקפוץ ולבדוק מה איתו, אבל היום לראשונה חשבתי שאולי העבודה דווקא תקל עליי, כי אהיה עסוקה ולא אחשוב על זה. וסך-הכל, אני באמת מאוד סומכת על הצוות שם ואני בטוחה שהוא בידיים טובות, גם אם באופן טבעי, הטיפול שלהם לא זהה לזה שבבית.

בשבוע הבא אני חוזרת לעבודה ממש, לא רק משמרת פה ומשמרת שם. היום קיבלתי את הסידור לחודש קדימה. שלושה ימים בשבוע. יומיים מתוכם עדו במעון ויום אחד עם אבא שלו. ברוב השבועות אני עובדת ברצף, מחמישי עד שבת או ראשון. את החצי השני של השבוע אקדיש לעדו, בלעדית. הולכת להיות לנו שגרה חדשה. אני אתרגל, כבר היום התחלתי. ברור לי שיהיו ימים קצת קשים. ימים בהם לא יתחשק לי ללכת לעבודה, ימים בהם אתגעגע. עד אתמול קצת הדחקתי את החלק הזה, די התעלמתי ממנו. עכשיו אני מוכנה להכיר בו ולהודות, שלמרות שהפרידות הקצרות האלה הן כלום לעומת הניתוק בן השבוע כשהייתי מאושפזת בישראל, שהיה מוחלט, הן עדיין דורשות הסתגלות. לא רק מצדו של עדו, אלא גם, ואולי בעיקר, מצד אמא שלו. כאבי גדילה.

אז שרדתי את היום הראשון. אני צופה כמה רגעי משבר גם מחר, אבל אני מקווה שבמאקרו, זה יילך ויהפוך קל יותר.

4 תגובות:

  1. אני מבינה אותך מאוד. אבל בדיעבד, זה הדבר הכי טוב שיכולתי לעשות עבורי ועבור הקטנה. עוד מעט זו תהיה שגרה ויהיה בסדר :)

    השבמחק
    תשובות
    1. I'll get there, למקום שבו הרגש קצת פחות שולט והצידוקים הרציונאליים נשמעים לי שוב יותר נכונים ופחות כמו סיפורים שאני מספרת לעצמי.

      היום השני כבר היה פחות קשה, במובן שלא הייתי לגמרי שבר כלי. אבל עדיין הייתי צריכה למצוא הסחות דעת (סטייק במסעדה לצהריים? דונט מיינד איף איי דו!). ובסוף היום ממש התגעגעתי עליו, שזה דווקא נחמד...

      אני חושבת שקצת פרידה היא דבר טוב לכל מערכת יחסים ;-) ובאמת, עוד מעט זאת תהיה שגרה.

      תודה על החיזוקים!

      מחק
  2. נשמע נכון מאוד - כל החלקים, וכל הפעולות.

    השבמחק