ביש מזל וצרות אחרות

אז אנחנו בארץ.

נדמה לי שכך מתחילים כל הפוסטים שלי שנכתבו בזמן ביקור מאז שעזבנו.

אנחנו בארץ כבר שבועיים ואני חולה כבר שבועיים. או קצת יותר. כמעט ברצף וללא הפסקה.

בפוסט הקודם דיברתי על החלמה ובריאות והשגרה שמגיעה איתן. וסיפרתי גם על החיסונים של עדו לגיל חודשיים. ואז נדבקתי ממנו ברוטה וירוס. זאת אומרת, הוא לא היה חולה, כי הוא חוסן. אבל אני, מדוכאת חיסונית שכמוני, עם מערכת חיסונית בעייתית אף יותר מאז הלידה (מעניין אם עשו על כך מחקרים, על ההשפעה של הריון ולידה על חולות במחלות אוטואימוניות), נדבקתי.

חשבנו שמדובר בחיסון חי מוחלש ולכן שאלנו את רופאת הילדים ביום החיסון. האסיסטנטית שלה אמרה שהיא חושבת שאסור לעדו לקבל את החיסון בגללי. שאלנו גם את הרופאה והיא אמרה שהיא חושבת שאין בעיה, אבל היא תבדוק שוב. חזרה אחרי בדיקה ואמרה - בדקתי. כתוב במפורש שאין בעיה גם בבני משפחה מדוכאים חיסונית. אבל האם באמהות מדוכאות חיסונית? האם במטפל עיקרי מדוכא? רק תרחצי ידיים, היא אמרה.

ואני רחצתי. אבל במקביל לעדו הייתה קצת תפרחת באזור החיתול והרופאה הציעה שימוש בוזלין. קצת קשה לשטוף וזלין מהידיים. להוסיף חטא על פשע, אני מכניסה ידיים לפה ה-מון. כנראה שנתקעתי בשלב האוראלי. קטע. וכך, במסלול ההדבקה הקלאסי של רוטה, הקרקע נחרשה והופרתה. עדו קיבל את החיסון ביום רביעי ובראשון חזרתי מקרוגר עם צמרמורת. לבשתי סווטשירט ואמרתי לעצמי שכנראה סתם קר קצת בבית, למרות שמד הטמפרטורה סיפר על 22 מעלות. כשכל השערות בזרוע שלי סמרו, החלטתי למדוד חום. 37.7. לא נעים אבל לא נורא.

כעבור יום וחצי התחילו השלשולים. למזלי, נחסכו ממני ההקאות המגיעות עם הוירוס. החום עלה ועלה עד שהגיע לשיא של 39.3. חום כזה גבוה אני לא זוכרת לאחרונה. ביום שני בערב הגיעה אלינו הביתה חברה מהעבודה שלי, פראמדיקית, כדי לתת לי עירוי נוזלים ולחסוך לי נסיעה למיון. הטיסה לישראל למחרת בערב, צריך לצאת מהבית בשלוש וחצי אחה"צ.

התלבטנו אם לדחות את הטיסה או להמשיך כרגיל. החלטנו לטוס ויהי מה. זאת הייתה חוויה נוראית, שום הגזמה. בטיסה הפנימית בין דטרויט לניו-יורק חשבתי שאני הולכת להקיא, להתעלף ולמות, הכל בעת ובעונה אחת. חשבתי שאם ארגיש ככה בטיסה הטרנסאטלנטית, עוד יצטרכו להנחית את המטוס באירופה בגללי, כדי לקחת אותי למיון בארץ זרה. לא הצלחתי להבין איך אעבור עשר שעות של עינוי כזה, על כיסא לא נוח, בלי אפשרות לשכב, עם תינוק קטן על הידיים. אבל איכשהו דווקא הטיסה הארוכה הייתה סבירה יותר ושרדתי. רק כדי להמשיך לקדוח מחום עוד שבוע, הפעם בארץ.

מזל שבאנו. מפני שבמחלתי לא יכולתי לעזור לאלון וכל הטיפול בעדו נפל עליו. וכאן יש לו המון עזרה. על הנקה אין מה לדבר ואני יושבת ושואבת במעט הכוחות שעוד נותרו לי. כבר ארבע פעמים חשבתי שאולי זה הזמן לגמול וחמש פעמים חזרתי בי, פשוט כי כל-כך חשוב לי שהילד שלי יקבל חלב אם, משלל סיבות. כל-כך חשוב שאני מציבה את טובתו לפני טובתי. Is this what being a parent means? כנראה שכן. יש רגעים שאני יודעת שמה שאני עושה הוא לא רציונלי בעליל, אבל מעולם לא טענתי שאני בנאדם קר ומחושב. הרציונל שלי נדחק הצידה כשאני מתחילה לחשוב ברצינות על גמילה ויבוש.

אחרי שבוע של חום ושלשולים פניתי לרופא קופ"ח, שהפנה אותי למיון. רמות האשלגן בדם שלי היו נמוכות באופן מסוכן, אבל לא התרגשתי. רק רציתי שכל זה יעבור כדי שאוכל שוב להיות אמא לילד שלי. אשפזו אותי באסף הרופא, במסדרון. חוויה מפוקפקת בהחלט. לראשונה מאז עדו נולד, ביליתי שני לילות בנפרד ממנו. הלב שלי נקרע. החום ירד מעצמו כבר במיון, נשארתי בביה"ח לאיזון האלקטרוליטים בדם ומתן נוזלים. על הדרך השחילו לי קצת סטרואידים לוריד, כדי לעזור למתן את הדלקת שנוצרת עם כל זיהום, ויראלי או בקטריאלי. רצו לתת לי אנטיביוטיקה וסירבתי. אם באמת מדובר ברוטה, כפי שאני חושדת, למה אנטיביוטיקה? הרי זה וירוס.

אחרי יום וחצי הרופאה רצתה להשאיר אותי לעוד לילה של נוזלים ואשלגן לוריד. ביקשתי ללכת הביתה ולהמשיך את הטיפול דרך הפה. הרופאה החביבה כיבדה את רצונותיי. חזרתי הביתה והתחלתי להתאושש, לאט. הבטן מעורבבת לגמרי, שלשולים במשך כמעט שבועיים מוחקים את מעט הטוב שאני מצליחה לבסס במערכת המופרעת שלי. עוף מכובס, תפו"א מבושלים, אורז. שום דבר לא תופס. בסוף זה ייעצר באופן מסתורי ונעלה על דרך המלך. לפחות אין חום...

ואז ביום ראשון בבוקר התעוררתי עם חום וכאבים בבית שחי ושד שמאל. הידד, יש לי דלקת בשד!

איזה חרא. מה נהיה?!

תור מהיר לרופאת המשפחה של ההורים שלי, מרשם מיידי לאנטיביוטיקה, שאיבות תכופות יותר, מקלחות חמות, המון עיסוי. במהלך היום כולו הייתי שרועה במיטה עם מיגרנה נוראית כתוצאה מהחום. לא מסוגלת לחשוב או לשמוע. בערב החום התחיל לרדת וחזרתי להרגיש קצת כמו בנאדם.

שילמנו כמעט שלושת אלפים דולר כדי שאהיה חולה בארץ. ממש תיירות מרפא.

בביקור בשנה שעברה הייתי מאושפזת כמה לילות בשערי-צדק. הפעם נסעתי לאסף הרופא. מה קורה? כבר כמה אנשים רמזו שהארץ עושה אותי חולה. זאת בדיחה חביבה, אבל בשורה התחתונה, זה מבאס מאוד. כבר שבועיים שאנחנו בארץ וכל מה שאני עושה זה לקדוח מחום, פעם בבית של ההורים שלי ופעם אצל ההורים של אלון. כמובן שחלק גדול מהסיבה לביקורנו היה שכולם יכירו את עדו ויהנו ממנו ולפחות זה קורה. אבל זאת גם החופשה השנתית שלנו. החופשה היחידה של אלון. הפרק האחרון של חופשת הלידה שלי (חה! חופשה!) לפני שאנחנו חוזרים לארה"ב ואני חוזרת לעבודה. איזה בזבוז.

אתמול ירד לי החום (תודה אופטלגין) ונסענו לרמלה כדי לרשום את עדו במרשם האוכלוסין. הרגשתי כמו אשת העולם הגדול. הפעם הראשונה מאז הגענו לארץ לפני שבועיים שאני יוצאת מהבית שלא רק למטרות בריאות - נסיעה לביה"ח או לרופא. הראש הסתחרר לי מרוב חופש. קניתי פאנטה וטורטית בסופר פארם ואחרי שסיימנו הכל אמרתי, על החיים ועל המוות, ונסענו לאכול פלאפל. אכלתי חצי מנה בפלאפליה החביבה עליי, ולעזאזל ההשלכות. אני לא יכולה יותר להיות בבועה ולאכול מזון בלי טעם ומרקם. והרי אני גם ככה משלשלת, אז זה באמת משנה מה?

היה שווה כל ביס וכל שקל. היה תענוג.

אני באמת מקווה שאחרי שהמסטיטיס יעבור, אני אזכה להפוגה ארוכה יותר ואולי, מי יודע, הבריאות שלי תתחיל להתייצב חזרה. קצת קשה לי לחשוב שהמערכת החיסונית שלי תישאר פגועה לעד, שבירה עד כדי כך, למרות שהמחשבה חולפת לי בראש מדי פעם והיא מפחידה אותי מאוד. לא יודעת מה עובר עליי, שוב, זה הכשל האנושי הנפוץ, לחשוב שמחר יהיה יותר טוב, אבל אני ממשיכה לשמור על אופטימיות. כי בלי זה, בשביל מה בכלל לחיות?

מקווה שהשבועיים הנותרים לחופשה שלנו יהיו יותר מוצלחים מהשבועיים החולפים.

Here's to hoping.