יום חמישי, 1 במאי 2014

עדו בן חודשיים

היום היה לנו ביקור "טיפת חלב" של גיל חודשיים. הגוזל קיבל שלושה חיסונים בזריקה ואת החיסון האוראלי לרוטה וירוס ומאז הוא קצת קוועץ'. אני לא רגילה לראות את הילד שלי ככה, מבט מזוגג בעיניים, לא יוצר קשר עין, מתעורר משינה בבכי ונרדם בבכי, לא מוצא אף תנוחה נוחה. לא מחייך, לא עצמו. אפילו היה לו קצת חום ולראשונה בחייו נתתי לו קצת אקמול לתינוקות. אני מרחמת עליו כל-כך, עולה על גדותיי מרחמים. כנראה שאני אמא שלו.

לפני שבוע הוא עבר פרוצדורה לתיקון לשון ושפה קשורה אצל רופאת שיניים שמשתמשת בלייזר. האפשרות שהוא סובל מלשון ושפה קשורות הועלתה לראשונה בגיל שישה שבועות. יכול להיות שחלק גדול מהבעיות שיש לנו בהנקה נבעו מזה. שבוע לאחר מכן כבר היינו אצל רופאת השיניים היחידה במישיגן שמבצעת את הפרוצדורה בלייזר, עושה אותה רק בימי חמישי וההמתנה לתור פנוי אליה מתפרשת על פני חודשים. למזלנו, הגענו דרך הפנייה של יועצת הנקה נחשבת. לראשונה כמעט מאז הגענו לארה"ב, יש לנו קשרים והם עובדים עבורנו. פגשנו רופאה צנועה, מקצועית וסופר מגניבה. אני מודה, קצת נדלקתי עליה.

מאז הפרוצדורה אני צריכה למתוח את האזור ולעסות אותו לפחות כל שש שעות. עדו לא אוהב את הטקס השש-שעתי, בלשון המעטה. עד לפני שבוע לא שמעתי אותו בוכה כל-כך הרבה. כל העניין אורך חצי דקה לכל היותר והוא נרגע די מהר כשאני נותנת לו למצוץ את האצבע שלי, אבל האשמה, אללי, האשמה. בכל פעם שהוא בוכה אני מאבדת אמונה ביכולת שלי לעשות את זה שוב בעוד שש שעות. ואז אני עושה את זה, כי כמו החיסונים, אני יודעת שזה לטובתו. ואני מזכירה לעצמי את זה שוב ושוב.

וחוץ מזה? הוא תינוק אדיר. מדהים. מעולה. בן חודשיים, ארבעה קילו (וכמעט) וחצי מרוכזים של מתיקות חסרת גבולות, ממיסת לבבות. הוא מחייך מיליון ועושה רוורסים וצווח ומצפצף וצוהל. הוא כבר ישן שש שעות בלילה (טוב, יותר בערב, מתשע עד שלוש בבוקר בערך) וביתר הזמן הוא באמת נהדר. כיף איתו. אפילו כשקשה.



הילד שלי בן חודשיים, אבל אני עדיין לא מרגישה כמו אמא. זאת אומרת, יש פה תינוק אחד, ואני אמא שלו ואני אוהבת אותו אהבה ללא גבול ותנאי ואני דואגת לו ומטפלת בו ומגדלת אותו, אבל אני עדיין מרגישה אני. ממש אותו דבר. רק פלוס תינוק.

מדי פעם אנחנו מסתכלים עליו כשהוא ישן ואז מחליפים מבטים ואומרים בפליאה, אנחנו יצרנו את זה. בנאדם שלם, מאפס. כל האיברים, במספרים הנכונים, מתפקדים כמו שצריך (בלי עינהרע), תאי מוח ועצם ועור ודם שמתחלקים ומתחלקים ומאפשרים את הגדילה האדירה שמתרחשת בראשית החיים, אותה גדילה שהתחילה ברחם בקצב מסחרר... זה הכל אנחנו עשינו. ובעצם לא עשינו כלום. רק התחלנו את כדור השלג ומכאן הוא מתגלגל מעצמו. איזה פלא.

לפני שבוע אמרתי לאלון שאני חושבת שאני מתחילה להיות מוכנה לחזור לעבודה. עכשיו, אחרי שרוב הסוגיות הרפואיות שלי נפתרו, חמסה חמסה בלי עין הרע, אני נהנית קצת מהשקט שאחרי הסערה ולאט-לאט מגיחה ומתבססת לה איזו שגרה. יש רוטינה - האכלה, חיתול, הרדמה, שינה וחוזר חלילה. כל הסוגיות כרגע נוגעות להאכלתו של עדו, אבל כשאני בריאה, יש לי משאבים רגשיים ופיזיים להתמודד עם הכל. אני לא מרגישה סחוטה כל הזמן ויותר מזה - אני מרגישה שסופסוף הצלחתי ליהנות מעדו באמת, לא דרך מסך של משככי כאבים או אנטיהיסטמינים או סתם כאב משתק. כשהייתי בתוך כל הצרות הבריאותיות נחרדתי מהמחשבה על החזרה לעבודה, כי חששתי שלא אזכה לחוות את עדו מספיק, שאתלש ממנו בטרם עת וכל זמן איתו אחרי חזרתי לעבודה יהיה זמן גנוב, קצוב ובלתי מספק. חשבתי על העתיד מתוך החוויה של ההווה.

אבל מתוך השגרה והרגיעה אני מתחילה להתגעגע לחברת מבוגרים ולאתגר האינטלקטואלי שהעבודה שלי מספקת. אני מתגעגעת לקצב המהיר, לאדרנלין, לחיוניות שמגיעה עם העבודה שלי, התפקיד הייחודי של אחות בחדר מיון. לתחושה שאני חיה, חדה ומדויקת, מבעבעת. אני מתגעגעת למשמעות שהעבודה נותנת, לקבלה שמגיעה מתוך הנתינה. ואני מתגעגעת לחיבה והאהבה של חבריי לעבודה, לתחושה שאנשים שמחים לראות אותי מגיעה לעבודה בלילה, שמחים לחלוק איתי אזור במחלקה, מתבאסים כשאני הולכת ומישהו אחר בא. לצחוקים, להקנטות, לקונצים שאנחנו עושים אחד לשני. גם לימים האיטיים והמשעממים.

פעם חשבתי שארצה להישאר שנה בבית עם התינוק שלי. חשבתי שארצה להיות stay at home mom, אילו רק מצבנו הכספי היה מאפשר. אבל גיליתי שלא. אני זקוקה לעבודה במקצוע שלי יותר ממה שחשבתי, על כל מה שאני מקבלת ממנה. זה גילוי מעניין לגביי עצמי. מעניין לגלות כמה תפיסות שיש לי לגביי עצמי הן לא מדויקות. ואני נהנית לגלות באיזו גמישות אני מקבלת את השינוי התפיסתי- מחשבתי הזה. ואולי זה לא כל-כך גילוי, כמו תזכורת. תזכורת לתשוקה ולאהבה שיש לי למקצוע בו בחרתי לפני כמה שנים. הבערה הזאת, ההנעה הפנימית, כמו שהיה לפני שהתחלתי לעבוד. זאת תזכורת חשובה אחרי שנה וחצי של עבודה, בה יש ימים טובים, אבל גם ימים לא-כל-כך-טובים, בהם קצת שוכחים ולא לגמרי בטוחים למה בכלל בחרנו בזה ואיך הגענו לכאן.

אני מתוכננת לחזור לעבודה בתחילת-אמצע יולי, כשעדו יהיה בערך בן ארבעה וחצי חודשים. ביום רביעי הבא ננחת בישראל ונשהה בארץ חודש. אני משתדלת מאוד לא לתת למחשבות שלי לרוץ קדימה ולדלג מעבר לחופשה הארוכה הזאת, הישר אל החזרה לעבודה. יש עוד זמן.

בינתיים אני משעשעת את עצמי פה ושם בצפייה בתוכניות הטלוויזיה אחריהן אני עוקבת בקביעות, אבל בעיקר, בשבועות החולפים אני מאזינה לתוכניות מהארכיון של This American Life, תוכנית הרדיו של איירה גלאס. התוודעתי לתוכנית ממש לאחרונה ולגמרי במקרה ולשמחתי בשבועות האחרונות היא מספקת לי בידור ועניין. מומלץ לחובבי הז'אנר, מעולה באוזניות לשוטפי כלים או רצים או מיניקות. הפרק האחרון מוקדש למוות ומסים, שני דברים שלא ניתן לחמוק מהם בחיים האלה. הקטע שעוסק במוות מציג את הנושא דרך הזווית של אחות שעובדת בהוספיס והוא מאלף, גם אם לא קל להאזנה. אני ממליצה מאוד.

אני חושבת מדי פעם על הדברים שההורות לעדו כבר מלמדת אותי, דברים שהתחלתי ללמוד כבר בהריון ובלידה שלו, על גמישות, על פשרות, על הסתגלות ומעל הכל, על איך להיות רכה וסלחנית יותר כלפי עצמי. על איך לחזק את עצמי על מה שכן ולא להלקות את עצמי על מה שלא. על איך להיות בטוחה שאני האמא הכי טובה שהוא היה יכול לקבל. עמוק בפנים אני יודעת שזה נכון. ושהכל קורה בדיוק כמו שהוא אמור לקרות. זה אולי יוצא רוחניקי כזה, אבל זאת באמת לא הכוונה. אני מתכוונת לזה באופן הכי פשוטו-כמשמעו. עכשיו אני רק צריכה ללמוד לחיות את המה-שיש ולהרפות ממה ואיך חשבתי שהדברים יהיו. אלון אומר שאני עושה את זה הוא צודק. אני משתדלת לא להשוות הכל ל"what if". אבל לפעמים אני עדיין תופסת את עצמי נופלת לבור הלולא, אילולא ואלמלא.

לפני כמה זמן קראתי באחד הבלוגים שאני עוקבת אחריהם התחלה של פוסט. מעבר לכך לא היו לי סבלנות וזמן. אבל קראתי שם על חברה של הכותבת ששאלה אותה מתי בפעם האחרונה היא שתתה קפה עם שתי ידיים. זאת אומרת, החזיקה את הספל בשתי ידיים. היא כתבה קצת על שתייה בשתי ידיים.

מאז, אני משתדלת לפחות פעם ביום לשתות קפה או תה בשתי ידיים. זאת סוג של מדיטציה. זה מחייב את השותה לא לשתות "על הדרך". זה מחייב כבוד מסוים לאקט היומיומי הזה, התבוננות בו. זה מכריח ליחד לזה זמן, לעצור רגע. להתרכז במגע של הספל בשתי כפות הידיים, במשקל שלו, בחום שהוא מפיץ. ללגום לאט. תמיד כשמחזיקים ספל בשתי ידיים, כששותים בישיבה, שותים לאט יותר. לשים לב לנשימה, לתיאום בינה ובין הלגימות, בינה ובין תנועת הגשת הספל אל השפתיים. להתבונן בתחושה של הנוזל החם המתפשט בפה, נבלע, יורד במורד הגרון. לקחת עוד נשימה.

רגע של עצירה בתוך היום.

שקט. שלווה. שפיות.

עוד שבוע נטוס מעבר לאוקיינוס. הפעם, לראשונה, עם תינוק. איזו התרגשות! אולי הקיץ הישראלי יפצה קצת על החורף הנוראי שהיה לנו כאן.

לסיום, אני אשאיר אתכם עם זה. מזהירה, סכנת דמע לנוטים לכך.


ומה אצלכם?

5 תגובות:

  1. אני כל פעם מתפעלת מחדש מהיכולת שלך לנסח מחשבות ותובנות בבהירות רבה כל כך.
    בחרתם זמן מצוין להגיע, מזג האויר נפלא עכשיו. מאחלת לכם שהייה נעימה עם המשפחה והחברים!
    שירי

    השבמחק
  2. את פשוט מקסימה.
    ועדו גם. והוא דומה לך!
    הרבה טוב.
    תמר

    השבמחק
  3. תבלו בכיף ! תחזרי לעבודה כפי שאת רוצה ! הכי חשוב להרגיש טוב עם עצמך. אמא מאושרת מגדלת ילדים מאושרים וזה מה שחשוב !

    השבמחק
  4. אוי, גם אני קראתי את הפוסט על הקפה עם שתי הידיים ואני לא מאמינה שאני לא זוכרת איפה 0:
    ולחשוב יותר - מזל טוב ליומולדת חודשיים. אין כמו חיוכים של תינוק! הוא מקסים!

    השבמחק