יום שישי, 24 בינואר 2014

Turning Back Time

זוכרים שאמרתי שב-29 בינואר אהיה בשבוע 38? אהמ.

אז חשבנו שתאריך הלידה המשוער של הצ'יפמנק הוא ה-12 בפברואר. חשבנו.

היום היינו בבית החולים לביקורת שגרתית וסופסוף ירדנו עם אחד הרופאים הבכירים לסופו של הפער שליווה אותנו מתחילת ההריון - האם גיל ההריון מחושב לפי תאריך הוסת האחרונה שלי או לפי תאריך ההפריה המשוער אותו אנחנו יודעים כמעט בודאות, עם מרווח טעות של יום אחד לכאן או לשם. בין השניים ישנו הפרש של חמישה ימים. הרופא שפגשנו היום פסק סופית שהתאריך הקובע לפיו אנחנו עובדים הוא תאריך ההפריה. לפיכך, הגעתו המשוערת של הצאצא נדחתה בחמישה ימים.

עכשיו אולי תגידו, ובצדק - מה זה כבר חמישה ימים? בלאו הכי התל"מ הוא תאריך מומצא שהקשר בינו לבין תאריך הלידה האמיתי הוא, ובכן, משוער. אבל זה משנה קצת. זה משנה לתזמון תחילת חופשת הלידה שלי, למשל. זה ישנה מאוד אם אעבור את שבוע 40 ואגיע לשבוע 41 ויחליטו שהגיע הזמן לזרז. חמישה ימים הם המון זמן במהלכו עובר אחד מסוים יכול להחליט שהוא מתחיל את המסע המופלא אל העולם שמחוץ לרחם.

אז בשורה התחתונה, זה טוב שסוף כל סוף העמדנו את הדברים על דיוקם וכולם מיושרים. אבל כשרק נגענו בסוגיה ונכנסנו לעובי הקורה קצת התבאסתי. הרגשתי כמו רצת מרתון שהזיזו לה את קו הסיום... אז מה, אני בעצם רק בשבוע 36+3, לא 37+1? תנו לי רגע לבדוק ביומן שלי.

בכל אופן, התאוששתי והתעשתתי די מהר. ומבחינת העבודה, המשמעות היא סך הכל עוד שלוש משמרות. ואחרי שביקשתי היום מהרופאים מכתב שמצהיר שעליי להגביל את אורכן של המשמרות ל-8 שעות, מה אכפת לי. גם ככה כבר הרהרתי באפשרות להמשיך ולעבוד לתוך שבוע 39, או עד שאמא שלי מגיעה הנה.

ומעניין לעניין באותו עניין - האם זה כזה נדיר שנשים עובדות ממש עד שהן יולדות? הרבה אנשים שואלים אותי איך זה שאני עדיין עובדת, מרימים גבה על כך שאני "כל הזמן על הרגליים", מייעצים לי "לא לעבוד כל-כך קשה" או תוהים מדוע אני עובדת כל-כך קשה. זה קצת מבלבל אותי. אהמ. דבר ראשון, אני אחות, לא פקידה. זאת הסיבה שאני עובדת קשה, בלי קשר להיותי בהריון או לא.

האם אני חריגה בנוף? נראה לי לגמרי הגיוני וטבעי שאמשיך לעבוד בעבודה שאני אוהבת עד שארגיש שאני לא יכולה יותר. נראה לי שהעבודה שלי אפילו עוזרת, מפני שאני פעילה וזזה. ככה לא עליתי יותר מדי במשקל (אנדרסטייטמנט) ואני שומרת על כושר טוב שיעזור לי בלידה, בתקווה. אני יודעת שהעבודה שלי היא עבודה קשה. אבל זאת העבודה שבחרתי, במקצוע שבחרתי. ומה עם מורות, גננות, כוחות עזר? אני בטוחה שכולן עובדות עד שבוע 36-38 ואפילו מעבר, כל עוד אין מגבלה רפואית. אולי זה עניין דורי? לא יודעת. כאמור, מבולבלת.

ומה עוד?
היום הלכתי לשיעור יוגה לראשונה מזה חמישה שבועות. אמנם עדיין כואב לי הגב, אבל חזרתי הביתה מלאת אנרגיה, עם שיר בלב. הרגשתי שצעדי קלים יותר. ממש ככה. התרגול מציע מרחב נקי, חף משיפוטיות, אליו אפשר להגיע, לחלוק תלונות בדבר מיחושים ומכאובים, קצת להתמתח ולנשום עמוק ולצאת קצת פחות כבדים ומסורבלים. מימד קבוצת התמיכה הוא חשוב ביותר, ואומרת את זה מישהי שהיא ממש לא מחובבי ז'אנר קבוצות התמיכה. אני כל-כך שמחה שחזרתי!

וגם - לצהריים, אחרי הדיקור, הזמנתי את עצמי למרק מינסטרונה במסעדה האיטלקית בקארי טאון. הדבר היחיד שמוצלח בעיני במסעדה הזאת הוא המרק ולכן כבר למדתי לא להזמין שם שום דבר אחר. הקליניקה בה אני מקבלת דיקור היא ממש מעבר לרחוב וביום קפוא שכזה, קערית מרק שמישהו אחר בישל עבורי היא דבר מושלם. אחרי ששאבתי לקרבי את הקערית הראשונה, הזמנתי מיד אחת נוספת. גם הצ'יפמנק נהנה מאוד.

בז'אנר האיטלקי, לפני יומיים בישלתי רוטב בולונז ועכשיו הוא משמח אותי. אני משתדלת לאכול מנה כפולה גם מזה. למרבה ההפתעה, נראה שהרחם הגדל שלי לא גוזל ולו גרגר מנפחה של הקיבה. עיקר הקנס הוא בנפח ריאות מופחת, אבל מה אכפת לי להיות קצרת נשימה אם אני עושה את זה עם קערית גדושה של אוכל ביד.

ועוד על אוכל, כי באמת, מה עוד מעניין אותי בחיים האלה, ובמיוחד בחודש התשיעי להריוני - לפני יומיים אווה, חברתי האחות, אכלה את אלה. הריח דגדג לי את האף והסקרנות, אווה הציעה לי לטעום ונתפסתי. היום כשעברתי בקרוגר זכרתי וקניתי ישר שתי קופסאות. אלה קרקרים נטולי גלוטן, מבוססי אורז ושקדים (יש בהם גם קמח תפו"א). הם פריכים במיוחד, במליחות עדינה והם פשוט ממכרים. בדרך הביתה מקרוגר, פחות מעשר דקות נסיעה, חיסלתי חצי קופסא. נפלא.

ולסיום, אנקדוטה - כשמזג האוויר רק התחיל להתקרר שמתי לב לתופעה מעניינת, בימים שיצאתי מהעבודה בשעות הערב המאוחרות - על הכביש הצדדי המוביל לאוטוסטרדה היו ערפילים מסתוריים שחצו מכאן לשם. עכשיו, כשקר הרבה יותר, הבנתי מה אני רואה; אלה פתחי ניקוז המים העירוניים. המים שזורמים בתעלות התת-קרקעיות חמים יותר מהחוץ הקפוא והאדים עולים מעלה ומשתחררים. אני קוראת לתופעה "גייזרים עירוניים" והיא משעשעת אותי מאוד.

יאללה, מחר משמרת אחרונה של 12 שעות. הגיע זמן לישון.

תגובה 1:

  1. אצלנו בעבודה (דוורות) הייתה תקופה שבה שלוש נשים היו בהיריון באותו זמן, ושתיים מהן היו בעבודה בבוקר ובצהריים ילדו... :-) העיקר זה איך הגוף שלך מסוגל לעבוד ולהמשיך, ונראה שאת יודעת מה טוב לך!
    שירי

    השבמחק