יום שבת, 7 בדצמבר 2013

This & That

חנוכה היה ונגמר.

הדלקנו השנה נרות באופן ספורדי ובלתי מחייב; נר ראשון, נר שלישי ורביעי ונר שביעי, שהסתבר שבכלל היה אמור להיות שמיני (ותודה לגוגל קלנדר שלי וליכולתי הפגומה לספור מאחד עד שמונה), אבל הטעות תוקנה. נרות שלוש וארבע קרו הרבה בזכות תומר ואורלי, או הנסיעה שלנו לבוסטון.

בשישי בערב, הוא יום הגעתנו, המארחים שלנו הינדסו ארוחה מרובת מנות לרגל חג ההודיה וחנוכה ובעיקר, לציון שבת-אחים-גם-יחד. היו שם גם תומר (האחר) וטורי אשתו שעכשיו גרים גם הם בקיימברידג' וגם אבא של תומר. היה שמח.

לכבוד הנר הראשון של חנוכה הכנתי לביבות. השתמשתי ב-4 תפוחי אדמה, אכלתי ארבע לביבות ואלון אכל את כל היתר. אני אוהבת מאוד לביבות תפוחי-אדמה, במיוחד בסגנון שהיה נהוג בבית ילדותי - תפוחי אדמה מגוררים עם בצל, מלח ופלפל ומעל החגיגה המטוגנת שמנת חמוצה וסוכר. שילוב של מלוח, מתוק חמצמץ ומפולפל. מי אמר פולנים ולא קיבל?

"דיברתי" בפייסבוק עם אח שלי על כך שאנחנו משתייכים לשני חוגים שונים, אני מעולם לא הייתי אדם של סופגניות, בעוד הוא מוכן לאכול בכל יום את משקל גופו באלה. אני, תנו לי לביבה ושמחה אנוכי. על אף אהבתי האדירה ללביבות, אני יודעת שהן, או אוכל מטוגן באשר הוא, לא חברים של הבטן שלי ולכן הגבלתי את עצמי לארבע - ודי. כנראה שאפילו המשטר הזה לא היה שמרני מספיק ויום למחרת הבטן שלי קצת כאבה. לשמחתי, היה זה יום חג ההודו ורוב המטופלים בחרו להישאר בבית ולא לבוא לבקר אותי במיון. היה יום איטי מאוד. אפילו נבואות הזעם שלנו, שכולם יתחילו להגיע בסביבות שבע בערב, לא התגשמו. אכלנו הרבה, צחקנו ונהנינו מהיום הרגוע. היה כיף מסוג אחר באותו יום במיון.

בשישי בערב אכלנו אצל תומר ואורלי ארוחה שלעולם לא אוכל לכנות "דלה בשומן" ולמחרת בבוקר השבעתי את תיאבון הבוקר ההריוני שלי בכריך סלט ביצים ואבוקדו ב"דארווין". הבטן שלי התחילה להתמרמר כבר לפני ארוחת הבוקר, אבל אני לא שעיתי לאזהרותיה. וכך, חזרתי הביתה עם בטן דואבת ורגוזה.

אתמול הייתי אמורה ללכת לעבודה, אבל בצעד מאוד יוצא דופן ובלתי אופייני לי, ביטלתי. הרגשתי שיותר מדי דברים קורים לי בגוף בבת אחת - הבטן הגועשת, סינוסיטיס שהתחיל מיד עם חזרתנו מהסופ"ש, הרפס שליווה אותי לנסיעה ועוד לא חלף לגמרי ובנוסף על כל אלה, אהמ... אני גם בהריון. אז סידרתי לעצמי שלושה ימי חופשה רצופים ושלשום העליתי את עצמי על "דיאטת הדבק" הידועה שלי. הרבה עמילנים, פחמימות וחלבונים דלי-שומן. תוך פחות מיום החלו להיראות סימני שיפור ובינתיים אני מתמידה ולא מאתגרת את הבטן שלי. קודם נחזור לעבודה ואז נראה מה היא מסוגלת לסבול. בתור צ'ופר, יצא לי מזה פודינג אורז ומרק כתום נהדר שאכלתי בשיטת "הטבע את הלחם".

היינו אמורים לעבור דירה ביום חמישי הבא, אבל נראה שהמעבר ידחה לשבוע שלאחר מכן. כשחתמנו על החוזה שאלתי אם יש סיכוי שישפצו את רצפת העץ בדירה, מה שנקרא בשפה המקומית finishing. לא דיברנו בכך עוד, אבל היום הסוכנת התקשרה ואמרה שבעל הדירה הסכים וזה ייעשה בשבוע הבא ואנחנו לא יכולים לעבור בחמישי, כי הרצפה עוד לא תהיה יבשה.

מצד אחד, אני שמחה, מפני שאנחנו יורשים דירה שגרו בה כלב וחתול ועשו שמות ברצפת העץ. זאת ועוד, אני אשמח הרבה יותר שהתינוק שלי יזחל על רצפה משופצת ולא אחת עם פוליש מתקלף (שרק נהיה בריאים, טפוטפוטפו, בליעינרע). אבל... כבר קבענו עם המובילים ליום חמישי, כבר קבעתי עם חברת הניקיון שיגיעו לדירה הישנה בשישי למחרת, כבר התחלתי לארוז, סידור העבודה שלי חושב בזהירות סביב כל זה וגם - כבר ממש רציתי לעבור!

אז מיד אחרי סוף השבוע אני צריכה להתקשר למובילים ולחברת הניקיון ולנסות לדחות הכל לשבוע שלאחר מכן. אני מקווה שכולם יהיו פנויים ולא נצטרך לבטל את העסקה ולחפש לנו מובילים אחרים.

בינתיים, אני שמחה שלא ארזתי את המטבח, מפני שאחרת לא הייתי יכולה להכין היום עוגת שיש.
בכלל לא תכננתי לאפות היום, אבל כבר כמה ימים שאני מסתובבת את חשק לעוגת שיש שפשוט לא עובר. כן, אני לא בחורה עם טעם מתוחכם. רובכם כבר יודעים שאני אוהבת עוגות ביתיות בחושות. לא צריכה קרם ולא מיליון שכבות. רק טעם של בית.

ניסיתי להבין מאיפה הגיע החשק הספציפי הזה. אני בטוחה שמשהו גרם לו להופיע, כי חשקים אצלי לא נולדים מעצמם, יש להם טריגרים סביבתיים, רק שלא תמיד אני מצליחה לזהות אותם. בכלל לא רציתי לאפות בעצמי, אבל אני בכל זאת בנאדם ריאלי. אין לי חברים שאופים לפי בקשה ולא רציתי עוגה קנויה. המסקנה הבלתי נמנעת היא, שלא הייתה ברירה. נותרתי אני עם עצמי. נראה שכל עוגות השיש שלי נולדות מתוך "אם אין אני לי מי לי".

כשנסעתי לקרוגר כדי לקנות שוקולד וקמח לעוגה, קניתי גם עלי מרווה טריים. הסינוסים שלי כבר בסדר, אבל עכשיו הגרון מציק ומחר אני צריכה ללכת לעבודה, הפעם בלי תירוצים והיעדרויות. רק עם בקבוק ענק של תה צמחים עם לימון ודבש והמון-המון סוכריות מציצה. נקווה שגם עוגת השיש שהתאוויתי לה כל-כך תעזור להחלמתי המהירה.

ומה שלומכם?

7 תגובות:

  1. אצלנו היה גם חנוכגיבינג, הרבה לביבות (כולל כאלה עם בטטה וחילול הקודש, לביבות ירקות של פטריות ושעועית) סופגניות "אמיתיות " שנכשלו סופגניות מהירות שהצליחות בגדול פאי דלעת ופאי פקאן מתוק בטירוף. חוץ מזה מזג האוויר השתגע לגמרי ואחרי שבוע של חמסין הוריד את כל הגשם בסופ"ש אחד. תמיד תמיד שמחה לשמוע על חייך, אבל דיאטת דבק? פרטי נמקי והביאי דוגמאות

    השבמחק
    תשובות
    1. דיאטה שכוללת המון עמילן ודברים "דביקים" שיעזרו לבטן שלי לרדת מרכבת השיגעון שהיא עלתה עליה - דייסת אורז ומרק מלא ירקות עמילניים וקלים לעיכול. וזה בהחלט עזר - תוך יום וחצי הבטן שלי חזרה לעצמה. אני ממשיכה לאכול אותו דבר מפני שאני עדיין מצוננת מאוד ונעים לי (לפחות) השקט בגזרת הבטן.

      מחק
  2. סופגניה אחת מרולדין ונגלה אחת של לביבות בשבילי :-) וחוץ מזה סופסוף התחיל כאן החורף!
    מאוד התחברתי למה שכתבת על חשקים. מזכיר לי שיחה עם מישהי שאמרה לי שכל פעם שאנחנו מרגישים שאנחנו רוצים לפנק את עצמנו במשהו או ש"מגיע" לנו משהו טעים, הסיבה לכך בד"כ נובעת מרגש לא מטופל. אבל זה יותר לאכלנים רגשיים מאשר לנשים בהיריון כמובן :-)
    שירי

    השבמחק
    תשובות
    1. הממ. מאחר ואני לא מי-יודע-מה אכלנית רגשית, אני תומכת יותר בתיאוריה של "אכלנים ביולוגיים". אם אני חושקת בזה כנראה שמשהו חסר לגוף שלי. מלוח? כנראה לחץ הדם שלי נמוך. שוקולד? כנראה שאפור בחוץ והמוח שלי צריך עזרה בייצור הורמוני מצברוח טוב...
      לא נותנת לאף תיאוריה לקלקל לי את ההנאה מאוכל ואת הזרימה אחרי הרצונות שלי, כמו שהם באים.

      מחק
    2. כמו שכתבתי, זה כנראה נכון רק לאכלנים רגשיים :-) לאנשים נורמליים זה באמת אמור לעבוד כמו שכתבת - אם רוצים משהו, כנראה שחסר אותו באותו רגע...

      מחק
  3. חנוגיבינג שמח! בדיוק ראיתי עם הבת שלי את הפרק באנטומיה של גריי על חג ההודיה (בעונה השניה). למעשה זה הפרק היחיד בסדרה שראיתי, במקרה לגמרי. נשמע שהיה רגוע יותר אצלך. שימשיך רגוע וקל.
    אה, ואני בנאדם של סופגניות דווקא, אבל גם לביבות עוברות אצלי בהחלט....

    השבמחק
    תשובות
    1. כבר לא זוכרת כל-כך מוקדם אחורה לתוך האנטומיה. את העונה העשירית ששודרה כאן לאחרונה כבר לא ראיתי, מתוך בחירה. הלכו והידרדרו, אלה.

      תודה על האיחולים, בדיוק כאלה אני צריכה :)

      מחק