יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

פוסט על עוף מטוגן

עכשיו, כשכל הקלפים כבר פתוחים ומונחים על השולחן, אפשר להודות - ההתרחקות שלי מהמטבח ומהבלוג כמעט כולה נעוצה בהריון והשפעותיו עליי. נכון, קיימת גם העובדה שמאז שחזרנו מהביקור בישראל אני עובדת כל-כך הרבה (לדוגמא, היום הוא היום החופשי הראשון שלי מזה עשרה ימים), עד קוצר נשימה ואובדן חושים וזיכרון של ימים שלמים, בחיי, אבל... בעיקר ההריון.

הסיבה להתרחקות מהבלוג מתחלקת לשניים; ראשית, החירפון של תחילת ההריון הפך ישיבה ממושכת לאתגר מנטלי ופיזי אדיר, והשקעה של כמה שעות בכתיבת פוסט גרמה לי לסבל פיזי של ממש. אני לא צוחקת. שנית, כשאני שומרת סוד אני מתחילה להתנהג מוזר, מתרחקת ומתכנסת ומתנהגת באופן מתחמק וחסר סבלנות ומדברת מוזר. אז זה קרה גם עם הבלוג, מפני שרציתי לחכות עד שההריון יגיע לנקודה בטוחה יותר לפני שאני חושפת אותו כאן (גם עם החשיפה בעבודה חיכיתי די הרבה ואני עדיין מופתעת כשיש מישהו שלא יודע ומגיע אליי עם החדשות, מבולבל ומופתע).

הסיבה להתרחקות מהמטבח די פשוטה - היה חם ורוב הזמן הרגשתי מחורבן, כפי שהיטיבה לכתוב עדי מהבלוג "עדי בעולם"; ההגדרה "בחילות" אגב אינה מדויקת, המינוח המדויק צריך להיות "תחושת רצון למות מרוב שמרגישים רע, הטומנת בחובה גם בחילה".

היה חם והרגשתי מחורבן ולא הצלחתי להעלות על דעתי שום מאכל שנדמה לי ראוי לאכילה. אפילו לא קצת. עד שבוקר אחד, בדרך לעבודה, הבזיקה במוחי (או בחלק אחר של הגוף שלי) המחשבה, "אני יודעת מה אני צריכה! מקנאגטס!". מזל (בעיני אנשים מסוימים) שעל הדרך לעבודה יש מקדונלדס עם דרייב ת'רו, ושבאותו בוקר היו לי שלוש דקות אקסטרה. עשר דקות אחרי שהמחשבה חלפה בראשי הייתי בעליה המאושרים של קופסת מקנאגטס בת 10 חתיכות של הדבר הזה, שהוא לא בדיוק עוף. כי עוף, אגב, לא הצלחתי להכניס לפה החל בשלושה ימים לפני שבכלל גיליתי שאני בהריון. בשלוש דקות של נסיעה בין סניף המקדונלדס המדובר לבין בית החולים הצלחתי לכלות כבר 6 מתוך עשר היחידות, באכילה ביד אחת. ברוך בורא הפינגר-פודס.

גילוי המקנאגטס היה מרגש, אבל יש לי גבולות ומעצורים ואני ממש לא מאסכולת "אני בהריון ומתחשק לי לאכול את זה, אז אני אקרא לזה קרייבינג ואף אחד לא יוכל להגיד לי כלום, כי אני בהריון...". טיעון קצת מעגלי, אה? לפיכך, מאז ועד היום, אכלתי מקנאגטס בדיוק פעמיים נוספות ובשתיהן קניתי את הקופסא הקטנה יותר, רק ארבע או שש יחידות. אבל החשק לעוף מטוגן לא חלף.

פרט למקנאגטס, לא היו לי הרבה קרייבינגס. בשלב מוקדם יחסית של ההריון, כשהמחשבה על אוכל עוד הייתה הרבה יותר מאתגרת, אלון ואני נסענו מאיזה פה אחד לאיזה שם אחר ועברנו ליד סניף של Ahmo's. "אוי, איך הייתי רוצה עכשיו שווארמה בלאפה", ריירתי ואלון שאל אם אני רצינית. עניתי שכן, אבל אני יודעת שבשום מקום (חוץ מישראל) זה לא יהיה בדיוק מה שאני מתכוונת, אז מה זה יעזור. אבל המחשבה לא הרפתה ממני. בדרך הביתה נכנסנו לקרוגר, קניתי מגש של חזה הודו וכשחזרנו הביתה חתכתי את הנתחים לרצועות ותיבלתי כראוי. במקביל להקפצת רצועות ההודו בישלתי גם מג'דרה, קרמלתי בצל והכנתי טחינה. אכלתי את היצירה במשך כמה ימים ולא הייתה מאושרת ממני. אלון העיר, שאם לכל אורך ההריון החשקים שלי יהיו כאלה בריאים ויניבו אוכל ביתי מזין וטעים, הוא ממש לא יתנגד.

מאז הכנתי מרק מינסטרונה, תבשיל בקר עם גריסים ואפונה וכן, חלק ניכר מבישולי ראש השנה היה תחת ההשפעה של דייר הבטן הצעיר. כמו שאמרתי לחברים כשישבנו במסעדה והתעקשתי להזמין קינוח - I'm controlled by higher forces (נו, כנראה שאני בכל זאת מכלכלת איזשהו טיעון "מה אני יכולה לעשות, אני בהריון". אבל זה היה בצחוק.).

אתמול אכלתי פנקייק לארוחת בוקר וגולאש בעבודה וידעתי שאין שום דבר מרגש שמחכה לי בבית לארוחת ערב. עוד ידעתי, שאגיע הביתה ואתבאס מהעדר הבחירה ובסוף אוכל קוסקוס עם קטשופ, או סתם אוכל את הלב. וכבר מהבוקר התחשק לי מקנאגטס. בסוף המשמרת ההתלבטות היחידה היא האם ללכת למקדונלדס או ל-KFC. ואז התנגדתי לדחף, אבל מצאתי לי תחליף - שניצלונים ביתיים בציפוי קמח (ולא פירורי לחם), או בשמם האחר, עוף מטוגן ביתי.

בדרך הביתה עצרתי בהול-פודס וקניתי מגש של חזה עוף. בבית חתכתי את החזה לרצועות וקימחתי בתערובת קמח וקורנפלור, שתיבלתי במלח, פלפל, פפריקה חריפה ומתוקה וממש קצת אגוז מוסקט, בשביל הטוויסט. אחרי הקימוח עיסיתי את העוף בביצה טרופה ואז - קימוח נוסף. טיגנתי את השחיתות במחבת טפלון, בטיגון חצי-עמוק (לא בסיר, אבל בכל-זאת, איזה שני ס"מ שמן). לצד התענוג הוגשו קלחי תירס חם וקטשופ, מיונז וחרדל. את הקערה הגדושה בשניצלונים (כמו הדלי של KFC) הנחנו על מגש בינינו ואכלנו מול הטלוויזיה, כי ככה זה עם אוכל שלא מצריך צלחת וסכו"ם. פיקניק בסלון!


הכיף היה כפול כי בשונה מכל אותם משוקצים הנרכשים ב"מסעדות" פאסט-פוד, כאן אנחנו יודעים בדיוק מה יש באוכל; עוף, קמח, ביצה, תבלינים ושמן. זהו.

זאת הייתה מן ארוחת שירת-ברבור לקיץ, מהיר וקל להכנה וכל-כך טעים וכולנו היינו מאושרים, אלון, אני והעובר. ללקק את האצבעות.

3 תגובות:

  1. הזכרת לי את קטעי הבישולים ב"העזרה" (קראתי אותו שוב בחגים ונהניתי כל כך). אני עצמי לא חובבת טיגונים, אבל שומרת לי את המתכון ליום סגריר בו אצטרך לנחם מישהו (או את עצמי) במזון.

    השבמחק
  2. נתת לי רעיון לארוחת ערב מהירה, ומכיוון שאני בחודש תשיעי עכשיו, אני מזדהה עם עוד אספקטים של הפוסט :-) תודה, היה מאוד טעים ^_^

    השבמחק
    תשובות
    1. מגניב, שמחה שהיה טעים.

      לידה קלה, ואם איחרתי את המועד, שתגדלי אותו/אותה בנחת!

      מחק