יום שלישי, 18 ביוני 2013

הכל התחיל בנענע

לפני חודש בערך, נפגשתי עם אלי לצהריים אחרי הדיקור. אלי כבר אכל אבל אני הייתי רעבה והוא לקח אותי לאחד המקומות הפלצניים-ללא-כיסוי שיש באן ארבור, שכמוהם לא חסרים. אכלתי רק חצי מהסנדביץ' שקניתי לי, פושטי, חריף מדי ויקר מדי בהשוואה לתמורה שהוא נותן ולקחתי את החצי השני הביתה, לאלון. הקינוח היה מוצלח מאוד - עוגת 7 שכבות איטלקית, שהיא קינוח קלאסי של הקהילה האיטלקית בחוף המערבי, כך אלי סיפר לי (ועכשיו היא בתוכנית למרתון האפייה הבא שלנו).

בדרך ממרכז העיר לבית של אלי, הלכנו ברחובות הצדדיים ונהנינו מהפריחה הריחנית של תחילת האביב. בערוגה שמעבר למדרכה של אחד הבתים היה מרבד פרוע של נענע. אלי זיהה אותה וציין שהוא רוצה לשתול קצת נענע בחצר שלו ואני מיד קטפתי חמישה ענפים, אחד עם השורשים והחלטתי לנסות להשריש אותם. כשהגענו אל אלי הביתה הוא נתן לי צנצנת קטנה עם מים. הכנסתי את הנענע למים והיא, כבר מעט סמרטוטית למראה, הודתה לי בהתאוששות כמעט מיידית.

עשרה ימים עמדה הצנצנת על אדן החלון במטבח שלי. אחרי כמה ימים שניים מהענפים התייאשו וויתרו, אבל השלושה הנותרים צימחו שורשים והיה נראה שהם בוחרים בחיים. כעבור עשרה ימים החלטתי להעביר את הענפים המושרשים לאדמה. ההעברה התעכבה מעט פני שחשבתי שאני צריכה תערובת לעציצים או תערובת אדמה או משהו בסגנון, אבל אבא שלי הבטיח לי שנענע היא כמו יבלית - איפה ששמים אותה היא גדלה ומתפשטת ולא צריך לדאוג. שמחתי, מפני שתערובת מגיעה לרוב בשקים גדולים (כך חשבתי, מאוחר יותר גיליתי שיש גם שקיות קטנות), והתבאסתי לקנות 5 קילו כשכל מה שאני צריכה זה שתי כוסות.

ב-1 ביוני עבדתי רק ארבע שעות, משלוש בצהריים. אחרי שהתעוררתי והתייעצתי עם אבא שלי יצאתי לחצר עם כף, מזלג וצנצנת המים ובה הנענע. האדמה הייתה רוויה ורכה מהגשם שירד כמעט ברצף ביומיים שקדמו לכך. חפרתי בור קטן, עמוק מספיק כדי שהשורשים יהיו בתוך האדמה ושתלתי את שלושת הענפים ששרדו. נהניתי כל-כך מריח האדמה הרטובה, ממגע הבוץ בידיים, מהמלאכה הפשוטה שפעם הייתה חלק מחיי וכבר שנים שאני לא עוסקת בה (בכל זאת, בשורשיי אני עכברית-כפר). השקיתי את הנענע אחרי השתילה ונכנסתי הביתה, להתארגן לעבודה.

בסוף ארבע השעות במחלקה יצאתי הביתה והתקשרתי להודיע לאלון שקצת אתעכב - אני הולכת להום דיפו לקנות קצת שתילים וזרעים. ההתעסקות עם הנענע הייתה לי כל-כך נעימה והכניסה אותי לאמביציות עד שהחלטתי שהגיע הזמן לעשות לי גינה קטנה.

השיטוט במשתלה של הום דיפו היה מופלא ונהדר. השעה הייתה קצת אחרי שמונה והאור הלך והתמעט. כבר סגרו את הקופה הייעודית של המשתלה. שוטטתי בין שתילים צעירים וקטנים לבין צמחים בוגרים, כאלה שמתאים לשתילה בשמש וכאלה בצל, עונתיים ושנתיים. התחיל לרדת גשם קל וחלק מהטיפות הצליחו לעבור את רשת הצל שמכסה על סככת המשתלה. זה היה מושלם. שכחתי כמה אני אוהבת משתלות, אולי בגלל שבילדותי זה היה בילוי קבוע בבוקר שבת, לנסוע למשתלת סלונר במושב סתריה ולעזור לאמא שלי לבחור את השתילים שנראים הכי בריאים ובסוף לקנות ארטיקרח או פרוטי ולחזור הביתה, לחכות לאחר-הצהריים, שיהיה קצת פחות חם ונלך למקם את השתילים ולשתול אותם.

קניתי עציץ בינוני של לבנדר (אותו כבר גזמתי היום ותליתי את הזר הראשון הפוך לייבוש במטבח), שני שתילים צעירים של פרחים שנקראים Impatiens וחשבתי שהם מתאימים לי בול, כי לפעמים אני קצת חסרת סבלנות, למשל - הייתי יכולה לקנות את הזרעים שלהם, אבל העדפתי שתיל שכבר נותן פריחה. אגב, שמם מגיע מנטייתם של תרמילי הזרעים שלהם להתפוצץ בתגובה למגע קל ולהפיץ את זרעיהם לכל עבר.


קניתי גם זרעים של כובע נזיר ו-Foxglove, שהיום גיליתי שהוא בעצם דיגיטליס וזה שימח אותי עד כדי צפצוף, כי איזה יופי שבלי להתכוון יש לי גינה מדיצינאלית בחלקה. רק יום אחרי שזרעתי את הדיגיטליס, כשדיברתי עם אבא שלי בסקייפ וסיפרתי לו על מעלליי, ראיתי שכתוב שהם צומחים לגובה מטר וחצי בממוצע. אולי כאן המקום להעיר שגודל הערוגה האחת שאני מטפחת הוא כמטר ועשרים על שבעים סנטימטר, או אפילו פחות. תהיה זאת עדינות יתר אם אומר שזה הולך להיות צפוף ואין זה ניחוש - אצטרך לדלל.

נבט צעיר של כובע נזיר ולידו, אולי כפפת-שועלים?
עוד זרעתי תערובת של צמחי תבלין וגם בנפרד, שומר וכוסברה שאלי זרע בגינתו ואת הקצת אקסטרה שנשארו לו הוא החליט להעביר אליי, בתזמון ממש מושלם. התאפקתי ולא קניתי שיחי עגבניות ומלפפונים, ורדים ובזיליקום ובערך כל מה שהיה למשתלה להציע לי. גם אפונה ריחנית שמאוד רציתי החלטתי שלא, מפני שהיא חוזרת שנה אחרי שנה ובתום העונה היא מזריעה את עצמה ומתייבשת וצריך לכסח אותה ומאחר ואנחנו גרים בדירה שכורה וכנראה נעזוב אותה בשנה הבאה, לא נעים לי להשאיר אחרי עונש לשוכרים הבאים, שיקללו אותי עד לכדי קארמה רעה.

לפי המיקום, אני מנחשת - נבטים של שומר
מאותם טעמים, עוד לפני שנכנסתי למשתלה הגבלתי את עצמי לתקציב של 60 דולר בערך, כי לא מוצדק לפוצף מאות דולרים על גינה שתשמח אותי רק שנה אחת, או אפילו רק עונה, עד סוף הקיץ הזה. על שתיל הלבנדר שילמתי הכי הרבה - 10 דולר ועל כל היתר, פרוטות. קניתי גם שלושה כלי יד - שתי כפות ומקלטרת יד, הרבה יותר נוח ושימושי מכף ומזלג. כמה ימים לאחר מכן חזרתי וקניתי משפך קטן ותכול, מזמרה ודשן רב תכליתי. בשלושת השבועות מאז היום בו שתלתי וזרעתי ירד הרבה מאוד גשם ולמעט השבוע הראשון כמעט ולא הייתי צריכה להשקות את הגינה. הגשם טוב לחקלאים ואותם הוא ישמח.

הערוגה כולה - מימין, מדרגות הכניסה האחורית לדירתנו ומשמאל הכניסה למרתף, דירתו של השכן.
אני עובדת לאחרונה כמו משוגעת. ארבע משמרות של שמונה שעות ועוד משמרת אחת של ארבע, משמעותן שאני מבלה חמישה ימים בשבוע בעבודה, כל שבוע. לרוב אני עובדת ארבעה ימים ברצף ואז יש לי יום או שניים חופשיים ועוד רצף רצחני שכזה. היום ומחר יש לי יומיים חופשיים ובנוסף לכך שסופסוף הצלחתי למצוא זמן וכוח להתיישב ולכתוב, יש לי גם זמן לעבוד קצת בגינה, לעשב ולסלק עלים שנשרו מהעצים הסמוכים וגם ללטף בעדינות את נבטי כובע הנזיר שלי, שפרצו אחרי יומיים רצופים של סופות רעמים וברקים ומאז בכל פעם שאני מביטה לעבר ערוגתי הלב שלי עושה שני דילוגים וקפיצה. בעוד חמישה שבועות אנחנו נוסעים לישראל ואני מקווה שאזכה לראות אותם בפריחתם עוד לפני כן. גוגל גם סיפר לי שאפשר לעזור לכובע הנזיר לטפס וזרעתי אותם ממש ליד המעקה והשבכה של המדרגות האחוריות שלנו, אז... מאוד משמח!

אחד האתגרים שגיליתי בערוגה צעירה שמבוססת על לא מעט זרעים (ולא רק שתילים), הוא שקשה לדעת מה מהנבטים הם עשבים שוטים ומה נבטוטים צעירים של הצמחים שזרעתי. אחת השיטות שעוזרות לי היא להסתכל מחוץ לערוגה - אם זה נמצא גם שם, כנראה שזה עשב שוטה. ומה עם עשבונים קטנים שאני לא בטוחה לגביהם? כנראה שאצטרך לחכות שיתבגרו קצת יותר כדי להבין האם בעדנו הם או נגדנו.

הערוגה הקטנה שלי משמחת אותי מאוד. היום עבדתי כמעט עשרים דקות בגינה. אחד הדברים הנהדרים בעישוב הוא שאני נועלת את כפכפי הדנסקו שלי (שמזמן הפסקתי לנעול לעבודה כי הם גורמים לי לכאבי ברכיים, אבל לגינון הם מעולים) ואני כורעת, תנוחה שהיא בריאה ונהדרת לגמישות ושמירה על טווח תנועה של מפרקי האגן והברכיים. עשר-עשרים דקות של כריעה ותיקנתי, לפחות במקצת, את הנזק המצטבר של 4 ימי עבודה רצופים.

הדבר האחרון החסר כדי להפוך את הגינה למושלמת היא גדר קטנה שתתחום ותפריד בינה לבין מה שאינו היא. זה השלב הבא בתוכנית.

. . .

ועכשיו, למשהו קצת שונה-
כבר כמה שבועות שאני שומעת מדי פעם בדרך לעבודה את הדיסק של "העיקר זה הרומנטיקה". אני אוהבת במיוחד את חלקו הראשון של הדיסק, עם "תיבת הזמרה נפרדת" (ומילותיו המופלאות של אלתרמן, כמובן), "נמה יפו", אך יותר מכולם אני אוהבת לאחרונה את "דג הזהב". בהתחלה לא ידעתי שכתבה אותו לאה גולדברג. אחרי שבדקתי וגיליתי חשבתי לעצמי - אלא מה. המילים המופלאות נהנות מאוד מהלחן המתאים כל-כך (והגאוני כתמיד) של יוני רכטר שממש מקים אותן לתחייה והשירה של מזי כהן בליווי יובל זמיר וחיים צינוביץ' נהדרת. תקשיבו למשל לרגע בו מגיע השחף ודופק על חלונה של האם. ביטוי מוסיקלי אדיר למילים. זה כזה שיר לאה גולדברגי, עם ההתעסקות שבקשר אם-בן, הבן שעוזב ולא שב.



ב"ערב עירוני" אני בדרך כלל מגיעה לעבודה, או כבר קרוב מספיק לבית החולים ומזדהה מאוד עם פסיקתו של השיר - מי שיגיע עד הסוף ירצה לבכות מרוב תוחלת.

ובהקשר זה, אחד המשימות שלי לביקור המתקרב בישראל, היא לקנות לי כמה דיסקים של קלאסיקות מוסיקה עברית, אולי האוסף של "ארבע אחר הצהריים" ועוד כמה שכאלה, שיהיה לי עוד קצת אוכל-נשמה, קצת מנת-נגד לכל האמריקניזציה הלועזית שאני טובלת בה יום-יום.

בפוסט הבא:


(ומסתבר שמכל זה, בגלל המקסימה הזאת מטה, בסוף בכלל לא צילמתי את הנענע. אני סומכת עליכם שאתם יודעים איך נראית נענע ומבטיחה תמונות עתידיות של מרבד נענע ירוק ומשגשג)

פטרייה-אחרי-הגשם

2 comments:

  1. אין על גינת תבלין קטנה וכייפית, שיהיה בהצלחה

    השבמחק
  2. הכי כיף גינה! ולא צריך רבה יותר מ 1.2*.7, זה בדיוק הגודל!
    אני מחכה לתמונות והתפתחויות :~)

    השבמחק