יום שבת, 9 במרץ 2013

שתי אהבות באחת: עוגת שיש וקוקוס ועוד

לפעמים מצחיק אותי לקלוט למה אנחנו, כבני אדם, יכולים להתרגל ואפילו לפתח חיבה. הבוקר התעוררתי לפני השעון המעורר, אירוע מאוד נדיר בזמן האחרון. טכנית, אני אמורה לעבוד השבת, אבל קיבלתי אישור להחליף משמרות כדי להשתתף בחלק הראשון של קורס הדולות, חמש שעות של חלק א' הנוגע להדרכת הנקה. בזמן האחרון דפוס ההתעוררות שלי לובש שתי צורות - ההלם של השעון המעורר המצלצל ב-5:20 בבוקרם של ימי עבודה, או ההלם של השעון המעורר של אלון המצלצל ב-11:00 בבוקרם של הימים החופשיים שלי (הוא בד"כ קם מוקדם יותר, אבל השבוע יש לו חופשה לרגל בחינות האמצע), אחרי שישנתי כבר 11 או 12 שעות ואני עדיין רצוצה, כי רק אמש עוד רצתי ברחבי המיון.

בכל אופן, התעוררתי לפני השעון המעורר, דבר שכבר ביססנו את עובדת היותו יוצא דופן. שכבתי במיטה וניסיתי להירדם בחזרה, מפני שהצצה בשעון גילתה לי שיש לי עוד חצי שעה, אך ללא הועיל. אני חושבת שנשטפתי גל חום, פינוק שחזר אליי לאחרונה, היות ואני מורידה בהדרגה את מינון הסטרואידים והגוף שלי מתרגל מחדש לייצור עצמאי של ההורמונים הנ"ל. אז שכבתי במיטה והטיתי אוזן לקולות העמומים שהגיעו מבחוץ. איזו ילדה צורחת בשיטיון של סוף-ליל-בילויים, מכוניות עוברות ברחוב. וקריאות של נץ.

הרבה זמן לא שמעתי נץ קורא והמוח שלי אוטומטית אמר: אביב! אני בכלל לא יודעת אם זה נכון, יכול להיות שהנצים פעילים בחורף ובשלג באותה מידה וסתם עשיתי כאן היקש בלתי מחויב, אבל בכל זאת. רגע... בדקתי בגוגל והאינטרנט סיפר לי שנצים אכן נודדים באביב ובסתיו. אז יכול להיות שאני צודקת. אולי.

אבל אני סוטה... רציתי לדבר על התרגלות. אז אחרי ששמעתי את הנץ וקצת שמחתי שהאביב מתקרב (הלילה אנחנו עוברים פה ולשעון קיץ ואני אוכלת סרטים שלא אקום בזמן למשמרת מחר בבוקר), ויתרתי על עוד כמה דקות במיטה וקמתי. התקלחתי והתלבשתי והחלטתי סופסוף להוציא את הפח, דבר שנדחה כבר שבוע בערך, כתוצאה משילוב של עצלנותם של דרי הבית והיותם עסוקים בעת ובעונה אחת. כשיצאתי אל הפחים שמתי לב שיש באוויר ריח של בואש. הממ, אמרתי לעצמי, בואש. כמה נחמד.

נחמד? בואש זה נחמד?! נו, כנראה שזה לא כזה נורא, וזה ריח שהוא ייחודי לאן ארבור, מבחינתי. פה הרחתי את זה לראשונה. ויחד עם היציאה לפח בבוקר, כשכבר אור בחוץ והשמש קצת זורחת, ולא קר מדי אז אפשר לצאת בלי מעיל, הריח נקשר לי לתחושה נעימה עד שגם הוא עצמו לא היה אך ורק בלתי נעים.

מצחיק.

***
זוכרים את הפוסט שכתבתי לא מזמן על סדרות טלוויזיה רפואיות? נכון שתמיד בחדרי מיון טלוויזיוניים כולם רצים כל הזמן, כולם צועקים ונראים מאוד לחוצים?! אתמול במהלך המשמרת הייתה לנו החייאה אחת (רק אחת! איזה מזל!). הפראמדיקים הביאו אלינו בחור אחד, בלי דופק. לא ברור אם סבל מדום לב או תסחיף ריאתי, אבל התוצאה הייתה שהוא הגיע אלינו בזמן שנעשים בו נסיונות החייאה. העברנו אותו מהאלונקה של האמבולנס לאלונקה שלנו והמשכנו בנסיונות ההחייאה, שילוב של עיסויי-לב ותרופות ובדיקות דופק חוזרות אחת לשתי דקות, לפי הפרוטוקול. עמדתי שם ובאיזה רגע עברה לי מחשבה אגבית בראש - כמה הכל רגוע פה, איזה מזל. עמדתי בחדר ההחייאה עם רופאה אחת, שתי מטפלות נשימתיות, שתי פראמדיקיות מהמחלקה, ארבע אחיות מנוסות. כולן עושות את זה כבר שנים. הרופאה מבקשת משהו, האדם האחראי על אותו דבר עושה את זה. בלי דרמה. איזה מזל שזה ככה! מפני שהתפקיד שלנו הוא להיות מאופסים כשמשהו קורה, כדי שנוכל לנסות ולהציל את האדם שחייו נמצאים בסכנה. אנחנו צריכים להתרכז, לבצע משימות...

אבל מאוחר יותר במהלך היום, ממש לפני סוף המשמרת, קרה משהו שגרם לי לרוץ, ממש, לראשונה בחיי המקצועיים. עמדתי באחד החדרים שלי כששמעתי מישהי אומרת, "הצילו! אני צריכה עזרה!". הוילון מאחוריי היה מוסט וחששתי שזוהי המטופלת מהחדר הסמוך. מאחר וכל מה שעשיתי באותו רגע הוא לתעד משהו בגיליון הממוחשב, יצאתי מיד מהחדר וקלטתי שמשהו קורה באחד החדרים המרוחקים יותר. רצתי לשם מהר ושמעתי מישהו אומר, "הוא מפרכס!". הראש שלי אמר - מפרכס, מפרכס, מפרכס, צריך פה ואליום!

רצתי לתחנת האחיות, לארון התרופות הממוחשב, שלפתי ואליום ורצתי חזרה לאותו חדר. מסרתי את הואליום לאחות ואמרתי לה, "ואליום! הבאתי ואליום! את צריכה עוד משהו?". שרשרת האירועים כולה, מהרגע ששמעתי את הקריאה לעזרה ועד שמסרתי את התרופה לידיה של האחות ארכה אולי שלוש דקות. כל זה קרה ממש רבע שעה לפני סוף המשמרת. כשיצאתי מבית החולים, חזרתי על רצף האירועים בראש ואמרתי לעצמי, "יא-אלוהים, ממש הוליווד!". הספרינט המהיר, התגובה המהירה. רגע אחרי זה חשבתי לעצמי, וואלה. עשיתי את זה. רוב המקרים במיון הם לא באמת דחופים, ברמה של חיים ומוות. אבל אדם שכרגע מפרכס באופן פעיל, הוא לא נושם. זה אחד מהמצבים הנדירים שאכן, מדובר בעניין של חיים ומוות. מצב מסכן חיים מיידית. וברגע האמת, הגבתי נכון. והגבתי! לא קפאתי, רצתי. ולא סתם, רצתי למקום הנכון, חשבתי על התרופה נכונה, עשיתי את הדבר הנכון. וואו.

אני מתחילה להבין איך אפשר להתמכר לפרץ האדרנלין שמגיע עם אירועים כאלה.

***

בתגובה לפוסט הקודם שלי, בו התוודיתי על אהבתי הגדולה לקוקוס, אסתר המליצה לי לנסות את עוגת הספירלה קוקוס ושוקולד של קרין גורן. אולי אתם כבר יודעים שאני לא מתה על קרין גורן, אבל אני מוכרחה להודות שלפעמים המתכונים שלה מוצלחים. ביום שלישי היה לי יום חופשי ובדרך חזרה מהבריכה קפצתי להול-פודס וקניתי את המצרכים החסרים: שבבי קוקוס, חלב קוקוס ושוקולד מריר מעולה. בערב התנערתי מהרצון להמשיך לשבת מול המחשב וניגשתי למטבח. מאחר ואין לי תבנית קפיץ 26, השתמשתי בתבנית 24 ועוד תבנית קטנטונת. לא האמנתי שהעוגה באמת תצטרך אפייה של שעה ורבע, אך התבדיתי. העוגה הקטנטנה נאפתה כמעט שעה וה-24, שעה ורבע. כמו במתכון.

בין עוונותיי הרבים, אני טועמת עוגות מיד אחרי יציאתן מהתנור. עם העוגה הזו מדובר בטעות, כך גיליתי בבוקר יום המחרת. כשטעמתי אותה בערך רבע שעה אחרי האפייה, כשעוד הייתה חמה, התרשמתי שהיא יבשה ושהחלק הלבן, עוגת הוניל, קצת חסרת טעם. התאכזבתי מאוד. אבל למחרת בבוקר גיליתי עוגה אחרת, רכה, לחה ועשירה בטעם. אני עדיין חושבת שהשוקולד טעים יותר מהוניל ואפילו חשבתי שאולי בפעם הבאה שווה לנסות להכין את העוגה כולה בטעם שוקולד ולוותר על אפקט השיש, אבל עדיין - היא טעימה גם כך.

מהבחינה הויזואלית-אסתטית, לא הצלחתי בכלל ליצור את אפקט הספירלה ואני בכלל לא יודעת אם זה היה אפשרי עם המרקם של שתי הבלילות שהתקבלו, במיוחד בלילת השוקולד שהייתה די סמיכה. אולי האשם הוא בחומרים איתם עבדתי - שבבי הקוקוס היו קצת גסים, הקמח פה קצת יותר יבש מהקמח בארץ. חוץ מזה, לא השתמשתי בשתי מצקות כפי שגורן מציעה, פשוט מפני שיש לי בבית רק מצקת אחת. ושוב, המרקם של בלילת השוקולד לא אפשר עבודה עם מצקת.

בגלל שאלון לא חובב קוקוס, לקחתי את העוגה הגדולה יותר לעבודה והשארתי את העוגה הקטנטנה בבית, לעצמי. עמיתיי האמריקנים התייחסו לעוגה כאל "לחם" (נו, הם גם קוראים לעוגת בננות לחם וגם לכזאת מדלעת, למרות שזה מתוק), אך בלי שום קשר, עדיין שיבחו והיללו אותה. לוּאנה, המזכירה שלנו, הגדילה ואמרה לי שמעולם לא טעמה עוגה כה רכה ועשירה. מגניב.

לסיום, אלה:

תמונה בינונית של עוגיות אדירות
עוגיות נוטלה מהבלוג המצוין "בישול בזול". קראתי את המתכון אתמול בבוקר לפני העבודה והחלטתי שאני חייבת-חייבת-חייבת לנסותן מיד. אתמול נגמרו העוגיות בצנצנת, כך שהייתה זו שעת כושר. קפצתי הערב לקרוגר וקניתי צנצנת של ממרח אגוזים ממותג הבית של החנות.

אלה העוגיות הקלות ביותר בתבל: שלוש דקות ערבוב, חמש דקות קריצה וסידור בתבנית ו-10 דקות אפייה. נסו ולא תצטערו! עכשיו אני כבר מתחילה לחשוב מה אפשר להוסיף להן - שבבי שוקולד, קוקוס, אגוזים, חמוציות... השמיים הם הגבול! חששתי שהן יהיו מתוקות מדי, אבל מתקבלות עוגיות במתיקות מתונה וטעם מעודן. המלח חשוב מאוד בשביל האיזון ומניעת מתיקות יתר. התקבלו 48 עוגיות בינוניות מצנצנת נוטלה אחת. מעולה!

שיהיה לכולם שבוע מתוק ומוצלח ואביב שמח :)

5 תגובות:

  1. "היא גדולה! היא גדולה היא גדולה היא גדולה!!!!"
    דפנה המתוקה !
    כל הכבוד - סחתיין על המקצוענות - את באמת תותחית על והמקצוע הזה כנראה תפור עליך! כל הכבוד!!!
    ולגבי מקצוענות-עוגיות.... טוב, אם לואנה אומרת- לואנ כנראה יודעת... וכמו שאני מדמיין מישהי בשם לואנה- היא בטח טעמה עוגיה אחת או שתיים בחייה.... :-) בכל מקרה אני ממליץ לך לאור לקות-הקוקוס החמורה מאוד של אלון- לארוז את כל העוגיות הללו (מיד כשהן יוצאות מהתנור) לשגר אותן יחד עם FEDEX (הם יסכימו לשלם לך בעד ביצוע המשלוח אם תפרישי להם 3-4 עוגיות) כך שהן יגיעו אליי בדיוק ביום המחרת כשהן נימוחות וטעימות.
    לדעתי זו יכולה להיות תחילתה של מסורת- בכל ראשית האביב או הסתיו- ממש כמו עונת הנדידה של ניצים, בואשים וכיוצא באלו.
    מה דעתך????
    וחוצמזה- לא יודע למה הפוסטים שלך לא קופצים לי יותר בפייסבוק אבל כן קפצה לי הודעה על יום ההולדת שלך- אז FULL מזל טוב!!! והמון המון אושר בריאות צחוקים ספרים מעולים וכמובן- קרין גורן...
    :-)
    באהבה ובחיבוק לך ולאלון!

    השבמחק
    תשובות
    1. אתה משוגע, אני מתה עליך! :)

      מחק