יום חמישי, 28 במרץ 2013

הופ-הופ-טרללה

לפני עשרה ימים חגגתי את יום הולדתי ה-29. יום הולדת שני בניכר.

לפני שהתחלתי לכתוב את הפוסט הזה חזרתי לפוסט יום ההולדת משנה שעברה וראיתי שבפתיחתו כתבתי שלא הרגשתי חגיגית לקראת יום הולדתי המתקרב. התחושה חזרה על עצמה גם השנה ולכן אותו פתיח היה מתבקש, אבל אני לא רוצה לחזור על עצמי.

השבועות האחרונים בחיי היו בסימן מאבק. זה נשמע כל-כך דרמטי ורציני... בעבודה ובחיי האישיים, בחזית הבריאות ובממשק שבין השניים. מפני שהתחלתי לחשוש (או לחשוד) שיתכן שהעבודה קצת מרגיזה את הבטן שלי. ליתר דיוק, סדר היום בעבודה, מידת הלחץ וחוסר הניסיון שלי, שמקשה עליי לזהות רגעים בהם אני יכולה לקחת כמה דקות לעצמי, ללכת לשירותים ולאכול משהו.

לפני שבועיים השתתפתי בסדנת דולות פוסט-פרטום שהייתה קצת מאכזבת. ואולי לא היה בה שום פסול, אובייקטיבית, אבל הגעתי אליה בשיא המשבר הבריאותי הנוכחי והעברתי חלק גדול מהזמן בתחושה-רקע של באסה, שעטפה את הכל, גם כשנהניתי. הניסיון להיגמל מהסטרואידים נכשל ונאלצתי להעלות את המינון בחזרה למינון ההתחלתי עד להודעה חדשה.

ואז ביום שני עבדתי וביום שלישי היה לי יום חופשי - ויום הולדת.

ולמרות שחשבתי שאני חושבת שזה סתם עוד יום, זכרתי מה שאחד המטופלים שלי אמר לי ביום שני - דווקא בגלל שאת לא מרגישה חגיגית, תחגגי! כי את חיה, וזאת כבר סיבה לחגיגה. התחושה תבוא מתוך המעשה.

והוא צדק.

יום שלישי הגיע ובבוקר התעוררתי לכיור מלא כלים. הסתכלתי לכלים בעיניים ואמרתי - לא! אני לא שוטפת היום כלים, כי זה יום ההולדת שלי. בגלל שלא הייתה לי קערית נקייה לאכול בה דייסה, הכנתי לי דייסה בצנצנת (כמה היפסטרי מצדי. ולא סתם צנצנת, זאת הייתה Mason jar, ה-צנצנת ה-אולטימטיבית). מתוך אותה החלטה לפרגן לעצמי ביום הולדתי, המתקתי את התה של הבוקר בשתי כפיות סוכר לא רק באחת. יום ההולדת התחיל טוב.

המשך היום הוקדש כולו לשיחות משמחות עם משפחה וחברים בסקייפ ובטלפון. העברתי שבע שעות בשיחות כמעט רצופות. בחמש וחצי אחה"צ, אחרי שכולם בישראל הלכו לישון, שרפו לי העיניים וגרוני היה ניחר. הרגשתי שאני רוצה לישון והחלטתי לוותר על המסאז' שתכננתי להמשך היום. נכנסתי למיטה ונחתי קצת ואחרי שהתאוששתי, נסעתי לאוניברסיטה ואספתי את אלון.

יום שלישי לפני 10 ימים היה יום קר מאוד. כשקמתי בבוקר, מצאתי שלג יורד מחוץ לחלוני. כל היום התערבלו להם פתיתים אקראיים בחוץ והרוח נשבה ואני חייכתי לעצמי - לראשונה בחיי, יש לי יום הולדת מושלג.

אלון ואני נסענו לדאון-טאון, לבית המאפה של זינגרמן. שם התפנקנו בשלל מתוקים ושתי כוסות של שוקו חם, אני עם מרשמלו ואלון בלי.


סופסוף - אוזני המן
Palmier, שהיא אחת מהעוגיות החביבות עליי בתבל
ו-Mississippi mud pie

לכמה רגעים, יושבת עם אהובי בבית קפה-מאפה חמים ומואר ברכות, עם מוזיקה טובה ברקע, כשקר בחוץ אבל נעים בפנים ורמות הסוכר בדם עולות עוד ועוד, היה לי טוב באמת. טוב-טוב. יום הולדת שמח.

זאת הייתה החגיגה הפרטית-זוגית שלנו במועד המדויק. יומיים לאחר מכן, ביום חמישי, יצאנו לסעוד ולסבוא עם קומץ מובחר של חברים. גם זאת הייתה יוזמה שנולדה עקב שכנועיו של המטופל שלי. הייתה אוירה נהדרת ומאוד נהניתי. יום ההולדת היה הזדמנות טובה ומתוזמנת היטב להתנתק קצת מהיומיום וליהנות מחברתם של חברים טובים בלי לחשוב יותר מדי.

יום לפני יום ההולדת שלי הייתה משמרת לא פשוטה בעבודה, עם החייאה ארוכה ומאוד מבלבלת ומפחידה. למחרת יום ההולדת שלי זומנתי לשיחה בעבודה, להערכת מוכנותי לצאת מאוריינטציה ולעבוד לבדי. מסתבר שמישהו לחשש להנהלה במחלקה שאמרתי שאני לא מוכנה לרדת מאוריינטציה. לפיכך, הוצגה בפניי הבחירה - לעבור למחלקה אחרת בעזרתם, או להישאר במחלקה. הכחשתי את השמועה הלא מדויקת וסייגתי - הדברים נאמרו אחרי מקרה מאוד קשה שהשאיר אותי די המומה, אבל רוב הזמן אני מרגישה בשליטה.

מיד אחרי השיחה המבלבלת, עליתי למשמרת. לשמחתי הייתה משמרת איטית ולא תובענית מדי. כשחזרתי הביתה אלון ואני דיברנו על הדברים. למחרת בבוקר התעוררתי בידיעה שתהיה החלטתי אשר תהיה, אם אני מחליטה להישאר במיון, אני מחליטה - וזהו. אני מפסיקה להפוך בשאלה, האם זהו המקום הנכון בשבילי. אני מתחייבת ובוחרת, לפני הכל, ביני לביני. אחרי שיחה עם ההורים שלי ועוד שיחה עם אלון הגעתי להחלטה. אני נשארת, בלב שלם.

ואתמול היה היום האחרון באוריינטציה שלי. אני באמת מרגישה מוכנה ולאחרונה גם קיבלתי עוד ועוד פידבקים חיוביים מהאחיות שליוו אותי במשמרות. לשמחתי, כבר שבוע שאני עובדת במשמרת "שלי", מ-11 עד 11. משמרת שהרבה יותר מסתדרת עם השעון הביולוגי שלי. אני כבר רואה שיפור בהרגשה שלי. אני ישנה יותר, מתעוררת כשאור בחוץ גם בימי עבודה, אני אוכלת יותר מסודר.

יש לי תחושה שמכאן זה רק יילך וישתפר.

4 תגובות:

  1. אני מודה שזה שטחי, אבל הצנצנות האלו מגניבות!
    והמטופל שלך צדק, לפעמםי צריך לעשות בשביל להרגיש חגיגה. אני לקחת את עצמי לחמות ספרי בישול והכרחתי את עצמי לבחור מתנה...

    והפסקה האחרונה שלך אופטימית מאוד! שימשיך ככה

    השבמחק
    תשובות
    1. לא שטחי בכלל, אלה צנצנות מעולות!

      מחק
  2. מזל טוב ליום הולדתך :)
    שיהיו עוד המון ימי הולדת בסימן התרגשות!

    השבמחק