שבוע וחצי עבר מאז שחזרנו ואני מרגישה שעדיין לא נחתתי.
אמנם חזרנו היישר אל תוך ארגוני החתונה האחרונים, בחזרה ללימודים ולסטאז', אבל אני עדיין מרגישה כאילו שאני הולכת מתוך שינה. חלק מהתחושה הזאת קשור בכך שכל שבוע שעבר לא למדתי או עשיתי משמרות במחלקה וכך הלכתי לישון מאוחר וקמתי מאוחר ויכולתי להעביר את כל היום בבטלה גמורה בלי שום הפרעות חיצוניות (למעט הצורך הפעוט לצאת לקניות, כי הבית ריק ואין אוכל). וביום ראשון חזרתי ללימודים. ואתמול חזרתי למחלקה. והיום שוב לימודים. עכשיו לעייפות שלי יש סיבה.
ובתוך כל זה הספקנו לבחור צבעים למפות ומפיות, להקטין את טבעת הנישואין של אלון, לקנות לי נעליים, ליצור שוב קשר עם המסעדה ולבחור שירים לרשימת ההשמעה ופרחים למרכזי השולחן. זה באמת קורה, זה ממש מתקרב. ובמקביל - אן ארבור. התבשיל שכל הזמן מבעבע על האש הקטנה שדולקת בחדר הסמוך. התחלנו להיכנס לאתרים של דירות להשכרה. אחת העצות הטובות שקיבלנו מהחבר'ה הישראלים שלומדים שם היא שצריך להתחיל את חיפושי הדירה כמה שיותר מוקדם ולסגור ברגע שמחליטים שבאים. הדירות של ספטמבר נחטפות כבר באפריל-מאי.
זה נחמד לראות תמונות של בתים ישנים ויפים באינטרנט. מחופים בקורות עץ צבעוניות, עם מטבח משופץ ורצפת עץ מלא. זה קצת פחות נחמד שעל סמך תמונות ברשת ושרטוטים של מתאר הדירה ומידותיה אני צריכה להחליט אם שם ארצה לגור או שאולי עדיף להמשיך ולחפש הלאה. קצת מפחיד לחפש ככה, בשלט רחוק, אבל אין לנו ברירה. מפחיד אבל גם מרגש. איזה כיף יהיה לרהט בית מאפס. לקנות כורסאות וכיסאות, לתלות וילונות על החלונות. למלא את הארונות במגבות ומצעים, כלי אוכל ואביזרי מטבח. חלומה הרטוב של כל עקרת בית מתחילה.
מאז שחזרנו אני מרגישה כאילו באנו לישראל רק לביקור וכבר ניסע שוב. זה בעצם נכון, במידה. עוד חמישה חודשים וקצת נארוז את חיינו בשתי מזוודות וניסע אל מעבר לים הגדול. כל-כך הרבה יקרה עד אז ובעצם כל-כך מעט. הזמן שצריך לעבור יעבור, כדרכו של הזמן, מתוך שגרת היומיום והעומס ושפע העיסוקים. ופתאום נתעורר בבוקר ונראה שזהו זה. עוד חודש, עוד שבועיים, שבוע, יום. שוב טיסה ארוכה, שוב ג'ט-לג. ואז התרגלות לסביבה חדשה. וחיים.
בינתיים נשארו לי בארנק כמה מטבעות של רבע דולר. אולי כשנגיע הם יהיו שימושיים להפעלת מכונת הכביסה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה