יום שישי, 21 בפברואר 2014

Home Stretch

כן, אני עדיין בהריון. ולא שזה כזה מפתיע. אמנם הרפואה המודרנית מנסה לגרום לנו להאמין שההריונות שלנו ארוכים מדי, אבל הרבה נשים, בעיקר בהריון ראשון אבל גם בהריונות עוקבים, סוחבות הרחק אל תוך השבוע ה-42. הנה עוד מימד בו עושים פתולוגיזציה להריונות וללידות שלנו.

אני רוצה לפתוח בתלונה - נורא קשה לי להתחיל ולסיים פוסט שלם בשלב הזה של ההריון שלי. המוח שלי כל-כך רפוי ומפוזר. באמצע הכתיבה אני קמה והולכת וחוזרת אחרי כמה שעות ואז בכלל אני רוצה כבר להגיד דברים אחרים ומה שכתבתי נראה לי לא רלוונטי ואני מוחקת ומתקנת ובסוף סוגרת את הדפדפן והולכת מהמחשב.

שבוע 40+3 להריוני. יש צירים שמתגברים ומצטופפים, אפילו סדירים, אבל לידה - נישט. אני באמת חושבת שלידה לפני שבוע 41++ היא לא משהו שכלול בקוד הגנטי שלי. אצלנו כולם מתבשלים היטב וחלקם זקוקים לעידוד בפתחו של השבוע ה-42, אפילו. ובינינו, מה יש לו לצ'יפמנק לחפש בחוץ? טמפרטורות ששואפות לאפס (למרות שאתמול נרשמו כאן 7 מעלות צלזיוס והרגשנו מה-זה מפונקים... אביב!), אפור ומושלג. הרבה יותר נעים להישאר בתנור של אמא שלך, מסיבה מבוקר ועד ערב.

נראה שככל שההריון מתקדם, העובר שלי גוזל יותר ויותר מהדם והחמצן שיש ללב ולריאות שלי להציע. כתוצאה מכך, כנראה שפחות משני המצרכים הבסיסיים מגיעים אל המוח שלי, מה שמוליד סיטואציות משעשעות ביותר. כמו לפני יומיים, כשנסענו כולנו לאסוף את אבא שלי משדה התעופה, וניסיתי לחבר את צרור המפתחות שלי לכבל ה-AUX של המערכת באוטו. הכוונה, כמובן, הייתה לחבר את הנגן שלי לאותו כבל, אבל המפתחות שהו איתו באותו כיס ואותם הגרלתי קודם.

או הבוקר, במקלחת, כשניסיתי להסתבן עם מרכך השיער שלי. ואתמול, כשהפלאפון שלי כבה על דעת עצמו, הסתכלתי על אלון ואמרתי לו, "זה מה זה שגוי!". בחיי שאין לי מושג מה רציתי להגיד במקור. ועל הפעם בה זרקתי את הגרביים שלי לאסלה במקום לסל הכביסה, כבר סיפרתי לכם? בקיצור, מצחיק כאן בבית. כל משפט שלישי כמעט שיוצא לי מהפה יוצא משובש וברוב המקרים באמת שאין לי מושג מה התכוונתי לומר.

עכשיו, כשאבא שלי הגיע ושכרנו להורים שלי אוטו וחדר במלון ועשינו לשניהם מנוי למרכז הספורט החביב אליו נהגתי ללכת גם אני לפני שהמים בבריכה הפכו לי לא נעימים, באמת שלא נותרו עוד סידורים לפני הלידה. הפריזר כבר מלא שקיות זיפלוק - צלי בקר בבישול איטי, המון בולונז, שלושים שוקי עוף בעגבניות. כבר הורדתי שערות מהרגליים. התיק לבית החולים כבר חצי ארוז... אבל הצ'יפמנק נאחז בציפורניים. לא שאכפת לי, באמת. השלב היחיד בו השתלט עליי התסכול היה ביום שלישי, אחרי יומיים וחצי של צירים אמיתיים וסדירים שבמקום להצטופף הלכו ודעכו.

יום נוסף לכאן או לשם, בינינו, מה זה משנה? נראה שהצ'ימפנק מרוצה וטוב לו ברחם. הוא זז כמו שצריך, ביום ובלילה. הוא רוקד כשאנחנו מנגנים מוזיקה קצבית. הוא דוחף אותי כשאני מניחה יד על הבטן ולפעמים גם בועט. וזה כיף. אני נהנית מהתקופה הזאת, בה אנחנו עדיין קשורים בקשר המיוחד הזה. בקרוב מאוד היחסים שלנו ישתנו קצת, יעברו לספרה אחרת. אני ישנה ואוכלת וישנה עוד ונחה ועושה בעיקר, אם לא רק, מה שאני רוצה.

אבל, אני כבר כל-כך רוצה לפגוש אותו. לשמוע אותו. לגלות איך הוא נשמע כשהוא בוכה. לשמוע אותו מגרגר. להכיר אותו, להפסיק לנחש. לדעת איזה מן תינוק הוא, לא רק לדמיין. כנראה שאם לא אתחיל ללדת בעצמי עד יום שלישי, יזרזו. אז לפחות יש תאריך יעד, קו סיום למרתון שלנו.

הרי אף תינוק לא נשאר בבטן לעד. נכון?

מקווה לחלוק איתכם בקרוב הודעה על לידתו של השובב ואולי אפילו איזו תמונה של קטקט מכווצ'ץ' ואפוי-היטב.

Stay tuned.

7 תגובות:

  1. אצבעות מוחזקות! :-)

    השבמחק
  2. חשבתי עליך השבוע והנחתי שהסיבה לכך שהבלוג שקט היא שילדת ומאד התרגשתי מהשקט. עוד כמה ימים (או שעות) ואת שם. בשעה טובה ומזל טוב!

    השבמחק
    תשובות
    1. הלוואי, ענבל!
      אני חייבת להודות שעם כל יום שעובר אני הולכת ומאבדת אמונה בכך שהלידה שלי תתחיל באופן ספונטני. הגוף שלי כל פעם מתחיל ועוצר ויום שלישי הולך ומתקרב. זה מעייף פיזית ומנטלית, מתסכל ומתיש. אבל היי, לפחות יש פרס בסוף!

      תודה, מבטיחה לעדכן!

      מחק
    2. פרס ענק! אני קוראת את הפוסטים שלך ודומעת (אולי אלו ההורמונים של שבוע 33)

      בהצלחה!

      מחק
    3. אוי, חמודה :(

      אז בקרוב אצלך! בעיתו ובזמנו, בבריאות ושמחה.

      מחק
  3. אוי, יקירה, איך אני מבינה אותך, הסוף כל כך ארוך וכל יום כמו שנה.
    זה יקרה בקרוב, המון המון בהצלחה ומחכה לבשורות טובות

    השבמחק
    תשובות
    1. מחר בערב... :)

      תודה על ההזדהות והחיזוקים, זה עוזר. מאוד!

      מחק