לילה

השעה אחת וחצי בלילה ואני תולה כביסה.

כיבסתי ביד שתי חולצות ושני זוגות תחתונים של אלון, השארית האחרונה של הבגדים שעדיין לא נארזו, שיכנסו מחר למזוודה ויטוסו אל מעבר לים הגדול.

ירדתי במדרגות האחוריות אל חבלי הכביסה. זה הבית שלי. כאן גדלתי. דלת הרשת שנטרקת מאחוריי, שצריך להחזיק אותה כדי שבטריקתה לא תעיר את הישנים. השער הקטן על המדרגות שנועד להרחיק כלבים וחתולים. שרשרת הפנסים של כביש מספר 1. הדקל הגבוה בחצר האחורית, עץ הפקאן הענק. האבנים הגדולות שזורחות לאור הירח. הבית עדיין סגור והמזגן דולק. בחוץ כבר נעים, אבל שריפת קיץ רחוקה שולחת את הריח שלה אלינו והוא צובע את האוויר בניחוח חריף שלא מאפשר לקחת נשימה עמוקה. חבל שסתם יסריח.

מטוס חולף בשמיים. הרבה מטוסים עוברים מעל המושב, לפני נחיתה או אחרי המראה, חולפים בפיסת השמיים בה אלון יהיה מחר בלילה, בה אהיה אני בעוד שבועיים וחצי.

שבועיים וחצי. זה הזמן שנותר עד הבחינה הגדולה. אני קוראת את המילים האלה ונחרדת. בשבוע האחרון עשיתי הכל חוץ מללמוד. מעבר הדירה וטקסי הפרידה הקטנים לא השאירו זמן ללימודים.

מוזר לי לחזור אל הבית הזה כדיירת קבועה, גם אם זמנית. הזמניות הזאת ארוכה ואני כבר לא רגילה בה. התרגלתי לחלוק את היומיום שלי עם אלון בלבד. התרגלתי לסדר יום אחר. התרגלתי לדבר עם אמא שלי בעיקר בטלפון ובמייל. ופה, זה פינוק אדיר שיש מי שמכבס ועורך קניות ומבשל ומנקה ומסדר. שיש עם מי לדבר כשאלון עסוק בכתיבת התזה או לא נמצא. אבל זה כבר לא מה שאני רגילה, וזה מוזר לי. אני יודעת להיות ילדה בבית הזה. ובתור מבוגרת, אני יודעת להיות מבקרת. אבל לא דיירת. לא גרתי כאן כבר יותר משלוש שנים. וזה מוזר.

פתאום חשבתי על זה שגרנו שנתיים בבית בירושלים.

זה הזמן הארוך ביותר שגרתי במקום אחד שהוא לא בית ההורים. גרתי פחות משנה בת"א, פחות משנה בפ"ת. ובירושלים – פחות משנתיים בדירה הראשונה ובשנייה חצי שנה בלבד, לפני שההזדמנות המופלאה של הבית האחרון נקרתה בדרכנו.

כשנולדתי סיימו ההורים שלי לבנות את הבית הזה, בו אני יושבת עכשיו, בו הם גרים עד היום. כשהייתי בת חודשים ספורים עברנו לקיבוץ בצפון וחזרנו אחרי שנים ספורות. הייתי בת שנתיים וחצי או שלוש. ומאז ההורים שלי גרים כאן. ואני גרתי כאן מאז ועד גיל 18. בזיכרונותיי, מעולם לא גרתי במקום אחר. אני מכירה את הבית הזה ואת המושב שסובב אותו כמו את כף ידי. הלכתי בשדות האלה בבוקר ובערב, קטפתי פירות מהעצים והסתתרתי במטעים. יצאתי להרפתקאות ומצאתי אוצרות חבויים. את הדרך מהכניסה למושב עד הבית אני מכירה בעיניים עצומות, כמו את הדרך מחדר השינה שלי לשירותים באמצע הלילה.

וחשבתי על זה, על ההבדל ביני ובין ההורים שלי. על כך שהם גרים כבר כמעט 27 שנים באותו הבית בעוד שאני, בת 27, הספקתי לעבור שמונה דירות בתשע שנים. כל פעם אחרי שאני עוברת לדירה חדשה ומתמקמת אני חושבת לעצמי, כמה אני שונאת לעבור דירה. וכל פעם אני נשבעת שזאת הפעם האחרונה. ואז עוברת שנה והחיים שוב מזמנים מעבר. והפעם זה מעבר כפול. או פי אחד וחצי. כי המעבר בחזרה למושב הוא רק תחנת ביניים בדרך לאן-ארבור. כל הבגדים שלי עדיין נמצאים בארגז קרטון ענק שמשמש כארון.

ולא סתם אני נשבעת תמיד שלא אעבור שוב דירה. אני לא שואבת מהאקט הנאה. כן, ברור שנהניתי לעבור על ארון הבגדים והנעליים שלי ולמסור פריטים שאני כבר לא לובשת. אבל העקירה, התנועה. אני חושבת על ההורים שלי וקולטת איזה מזל יש להם, בעיני. כי הם עשו את הדבר הזה שקוראים לו "להשתקע". הם שלחו שורשים לתוך האדמה שהבית הזה עומד עליה. למעשה, אני אחד מהשורשים הללו. הם התבססו פה, שלחו שלוחות עמוק אל תוך הרגבים. המושב הזה, הבית הזה, החצר שמקיפה אותו והנופים שנשקפים מחלונותיו, הם תבנית נוף חייהם. הרחש החרישי של כביש ירושלים-תל-אביב באמצע הלילה, כשהרוח משנה כיוון ועולה מהשדות אל הבית. הכלבים הנובחים לעומת התנים המייללים מתוך החשיכה. צווחות הסיקסקים הנבהלים העולות מתוך עובי הלילה הנח על השדות. הגבעות הצרובות שמעבר לכביש הגדול. המכולת הישנה ומגדל השמירה הישן, חורשות האורנים שבמרכז המושב. המרפאה הישנה, בית העם, המזכירות.

לאורך השנים הנוף שינה פניו. הוא דינאמי וחי. כבישים חדשים נסללו, עצים עתיקים נכרתו או הועתקו. אבל העין והלב זוכרים הכל. הם זוכרים את התמונה הקבועה שנוחתת על הרשתית, את זווית השמש, את המראה שלובשות עונות השנה המתחלפות בשדות ובעצי השדרה. וזה הביטחון הזה, שגם מחר יהיה כאן מה שהיה כאן אתמול. ההווה המתמשך של המוכר והבטוח, המובטח. ולפעמים, כשהעין משדרת ללב את התמונות מעוררות הביטחון הללו, גם הנשמה יכולה קצת לנוח.

עד עכשיו, החיים המשותפים של אלון ושלי לא היו קשורים למקום מסוים. רוב הדברים שקרו במקום זה, היו יכולים לקרות גם במקום אחר. ירושלים הייתה יכולה להיות תל-אביב. ואולי גם אן-ארבור הייתה יכולה להיות ניו-יורק או בוסטון או פרינסטון. וזה אולי קצת דטרמיניסטי לחשוב כך, אבל אני מאמינה שבתוך כל אינסוף התרחישים האפשריים, גם אם הדברים שקרו לנו היו קורים פה או שם, כך או אחרת - התוצאה הייתה אותה תוצאה. ולמרות זאת, משהו בי אומר לי שמעבר לאיזו מסה קריטית, כשנמצאים באותו המקום למשך רצף זמן ארוך, גם המקום עצמו כבר מקבל משקל בעיצוב הזיכרונות והחוויות. שפת המראות שלו מתחילה להיחקק בראי הנשמה. כי בכל שנה כשמזג האוויר מתקרר, דווקא אז קורה הדבר המסוים הזה שכבר התרגלת אליו. דווקא אז מגיעים החגים ושנת לימודים חדשה נפתחת. דווקא אז הרימונים מבשילים על העץ. ואתה לומד לחכות לו, לדבר הזה. אתה לומד לצפות להופעתו. ומתוך ההתנסויות הקבועות הללו, החוזרות על עצמן, הנפש שלך מתחילה לבנות צירופי מילים ומהם נבנים משפטים. הכל הופך לרשת סבוכה וצפופה של הקשרים שלא ניתן לנתק אותם זה מזה. לא ניתן לנתק אותם מהמקום ומהאנשים שבו, מהקולות, הריחות והמראות המוכרים, הקבועים. אולי גם זאת המשמעות של בית. מקום שבו הכל מוכר וצפוי, יציב ועקבי וידוע מראש. ואז אפשר להירגע באמת.

דווקא זמן כל כך קצר לפני שאלון ואני יוצאים למה שאולי יהיה מסע חיינו, אני מאחלת לעצמי ולו שיגיע היום בו נמצא את המקום שבו נעצור ונשהה. ולא רק המקום הרוחני, המנטאלי. כי את זה אולי כבר יש לנו, בעצם. אני מתכוונת למקום פיזי ממש, כמו זה שחלמנו עליו יחד בשיחות שניהלנו פעם. בית עם חצר ובה עצי פרי. ובתוכו החפצים שלנו שנאספו אליו לאורך השנים. הכף המעוקמת שאני תמיד מתעקשת לאכול דווקא איתה את הדייסה, הצלחת הסדוקה שהכי כיף לאכול מתוכה פירה. הסיר הקבוע של האינהלציה. הסדק בתקרה בחדר השינה שנראה אותו דבר כבר עשר שנים והמדרגה המשופשפת מרוב זוגות רגליים שעברו עליה. מקום עם נוף שאפשר למזוג לתוכו חוויות, זיכרונות ומשמעות. בית.

אבל בינתיים, עד שזה יהיה, בשנים הקרובות שודאי עוד יזמנו לנו הרבה מעברים ועזיבות, אני מאחלת לנו נסיעה טובה. שתמיד נהיה יחד, גם כשנהיה בנפרד. ושבכל מקום בו נהיה, נצליח לייצר לעצמנו פיסה של בית.

יציבות, ביטחון ושלווה.

לקראת מעבר

בסוף השבוע שעבר נסענו בפעם האחרונה בקו 961 של אגד, המחבר בין ירושלים ובית שאן דרך כביש הבקעה. זה הקו ששירת את אלון עוד בתקופת הצבא. זה קו ששירת אותי במשך יותר מארבע שנים, בכל פעם שנסעתי עם אלון לביקור אצל הוריו בקיבוץ. הפעם הראשונה שעשיתי את הדרך הזאת הייתה כשנסענו לחתונה של אחותו של אלון, בערך שלושה שבועות אחרי שהתחלנו לצאת. אז גם פגשתי לראשונה את כל המשפחה שלו.

לפעמים היינו נוסעים את הדרך הלוך באור, יורדים מירושלים ורואים את ים המלח מלמעלה. עזים בצד הדרך מחפשות פיסה של צל להצטנן בה. החנויות של צומת אלמוג, בכניסה למועצה אזורית מגילות ים המלח – כדורי זכוכית כחולים, כדי חרס ופסלים גדולים בצורת חיות. שלושה גמלים עומדים בצד הדרך, אטרקציה לתיירים. ושלט שמודיע, "הצ'אנס האחרון". מסעדה.

והדרך חזרה, כמעט תמיד בחושך, במוצאי שבת. פעמים בודדות נסענו בראשון בבוקר, או אפילו באמצע השבוע בחופשות הקיץ, אחרי שנגמרה שנת הלימודים, לפני שהבאה התחילה. כשרצינו למשוך את הביקור עוד קצת, להתפנק בבית ובהורים.

בדרך הלוך אוזניות באוזניים וכל אחד בוחר לו את פס הקול של הנסיעה. בחזרה כמעט תמיד מדברים על אירועי סוף השבוע. מסכמים, מנתחים, מתייקים. לפעמים יש ירח מלא ולפעמים הוא חסר לגמרי. מעברו השני של הכביש עובר קו הגבול עם ירדן. באור רואים כפרים קטנים והמון ירוק, גם בקיץ. החושך זרוע נקודות אור שמציירות איזו תמונת דרך של לילה.

כל כך הרבה פעמים עשינו את הדרך הזו, הלוך ושוב. לפעמים עם תיק ענק של בגדים לכביסה על הגב, לאחרונה עם כובד המחשב הנישא שרובץ על הכתפיים. עם מטלות לסוף השבוע שתמיד מתגשמות פחות ממה שקיווינו, מתחלפות ברביצה, בזמן עם המשפחה, במשחק, בפתירת תשבצים וצפייה בטלוויזיה. מנוחה, חופשה. הנאה פשוטה ונעימה.

הפעם הבאה שניסע לקיבוץ תהיה ברכב ואפשר להניח שכך יהיו כל הפעמים מכאן והלאה.

ביום שלישי השבוע מכרתי את הקטנוע שלי.

זאת הפעם הראשונה בחיים שלי שאני מתעסקת עם מכירת רכב ומקווה שזו גם האחרונה. אני לא רוצה לעשות את זה שוב אי-פעם. התהליך כולו נמשך כשבועיים שבהם פרסמתי מודעה וקיבלתי טלפונים. בעיקר מבחורים. בעיקר בחורים צעירים. בעיקר בחורים צעירים שרוצים לשלם פחות מהמחיר שאני דורשת ובטוחים שבגלל שאני בחורה ובגלל שהם מה-זה מעולים במיקוח, אני אגיד מיד, "כן, קדימה! בוא ותן לי אלף שקלים פחות ממה שביקשתי ונדלג לנו יחד לסניף הדואר הקרוב להעברת בעלות. למה אתה מחכה?".

בסופו של דבר הגיע בחור הגון שהכיר בכך שאני בעלת ניסיון רב ממנו בכל הנוגע לדו-גלגליים. ואולי הוא גם זיהה את ביטויי האסרטיביות שלי והבין שהם לא סתם חזות חיצונית. נתן לי את סכום הכסף שביקשתי (מינוס טיפה) ונסע עם הקטנוע שלי אל האופק.

הקטנוע שלי.

היינו יחד כמעט שבע שנים. קניתי אותו מהיצרן בספטמבר 2004, כשעוד עבדתי בתמיכה הטכנית של אינטרנט זהב. גרתי אז בפתח תקווה אצל סבתא שלי ומאסתי בנסיעות באוטובוסים מפ"ת לרמת גן בשעות השיא. ציר ז'בוטינסקי לכיוון מערב בין ארבע לשש אחר הצהריים – לא חוויה מלבבת.

כשחזרתי לגור במושב, הקטנוע לקח אותי לעבודה בת"א יום-יום. הייתי עולה על כביש מספר אחד ונוסעת 100 קמ"ש עם כולם. הייתי מזגזגת בין הנתיבים אבל נזהרת. פעם אחת אפילו נקרעה לי רצועה והייתי צריכה להזמין גרר שיחלץ אותי מלב הכביש הסואן בשמונה בבוקר. הוא המשיך לשרת אותי גם כשמילצרתי במסעדה תל-אביבית שפתוחה 24/7. רכבתי לת"א וחזרה בכל שעה של היממה, בכל מזג אוויר. עם מעיל הקיץ בשיא השרב או בגשם שוטף, בחרמונית שמעליה חליפת סערה, הטיפות דופקות לי על הקסדה. אחרי משמרות מעייפות, עם אוזנייה אחת שמנגנת מוזיקה ועוזרת לקצר את הנסיעה. הייתי מפעילה טייס אוטומטי ובפנייה לכביש של המושבים, אחרי מפעל "נשר", הייתי פתאום מתעוררת בהפתעה – מה, כבר הגעתי עד כאן? פעם, בחורף, בשעה שש בבוקר, כשהייתי היחידה על הכביש בדרך חזרה ממשמרת לילה של יום שישי, ראיתי קשת. היא הייתה רק שלי, עם כל הירוק והטבע שבשולי הכביש. והייתי מאושרת באמת.

פעם אחת אפילו נסעתי על הקטנוע כל הדרך מהמושב עד לכנרת על כביש שש. עם אוהל קשור בגומייה בין המושב לארגז, עם גזיה מתחת למושב ושק שינה על המשטח עליו מניחים את הרגליים. וארגז מלא ציוד ואוכל, כיכר לחם וריבה, ופלים לימון, אורז ותפו"א, מלח בצנצנת ופינג'ן. שלושה ימים על החוף לבד, רק אני והקטנוע.

הוא היה העצמאות שלי, הגמישות שלי, החופש. היכולת להגיע לכל מקום בכל שעה. רק לדלג עם הקטנוע והנה אני שם.

אחרי הניתוח הגדול האחרון, כשהתחילו הלימודים, ויתרתי על הקטנוע ועל הסכנות הכרוכות ברכיבה וחזרתי לנסיעה באוטובוסים. ההסתגלות מחדש לכלי רכב שכפוף לחוקי התנועה, שמושפע מרמזורים, שחייב לעמוד בפקקים – הייתה קשה מנשוא. ועכשיו, אחרי שהקטנוע כבר לא אצלי ואפילו ביטלתי את הביטוח, אני יכולה סופסוף להכריז מבלי להתגרות בגורל – מעולם לא עשיתי איתו תאונה, מעולם לא נפלתי או החלקתי. היו כמה פעמים שכמעט ואת כולן מנעתי. מכולן הצלחתי לחמוק בזריזות ואלגנטיות של רוכבת מיומנת. למרות שברור לי שברוב המקרים פשוט שיחק לי המזל.

ביום שלישי בערב יצאנו לאכול המבורגר. ההיצע הקולינרי בבית שיעמם אותנו וגם היה לנו סכום גדול של כסף מזומן ממכירת הקטנוע. בדרך חזרה דיברנו על ירושלים ושאלנו את עצמנו אם נתגעגע אליה. אני יכולה לומר כמעט בודאות שלא.

הייתה תקופה שאהבתי את העיר הזאת ואהבתי לגור בה. עכשיו כבר לא אכפת לי ממנה. למען האמת, היא קצת נמאסה עליי. היא שחקה את אהבתי אליה. יותר מדי שיפוצים "לרווחת התושבים" שגרמו לנסיעות אוטובוס להתארך מעשרים דקות לשעה וחצי. יותר מדי ביקורי דיפלומטים שכפו עליי עצירות ארוכות בכביש מספר אחד, רגע לפני שמגיעים הביתה אחרי יום לימודים ארוך. יותר מדי אנשים שנדחפים בתור לאוטובוס. די, הספיק לי. ואולי הגיע הזמן שקצת נתרחק. אולי אז אלמד לאהוב אותה מחדש.

יש תקופות או אירועים שעברו עליי בזמן המגורים שלי כאן ואני חושבת עליהם לפעמים בחיבה. טיולים רגליים אחרי הארוחה בשישי בערב, בדירה בפלמ"ח. נביחות רחוקות של כלב שנמזגו אל תוך השקט של נחלאות בדירה בישראל'ס. המרפסת הקטנה של הדירה בפלמ"ח, עם האדנית של הלואיזה שקניתי במדרחוב כמעט מתה והחייתי אותה וצימחתי אותה לתפארת. אבל להתגעגע לעיר עצמה? למקומות, למראות, לריחות? לא. כמעט בטוח שלא.

ירושלים מעולם לא הייתה באמת הבית שלי. לא התגעגעתי אליה ממש. לפעמים התגעגעתי אל המיטה שלי שבמקרה חיכתה בחדר בדירה בירושלים. לפעמים התגעגעתי לשקט שלי, בדירה בעיר אחרת. אבל זאת הייתה יכולה להיות גם תל-אביב, פתח-תקווה או רמת-גן. לא היה בזה שום דבר מהותי, אינהרנטי, שנגזר מהיותה של ירושלים – ירושלים.

בסופו של דבר, אני ממשיכה להחזיק בדעתי ש- Home is where your heart is. ובחיים שלי היום כל מקום שבו אלון נמצא, הוא הבית. כל מקום שבו עומד לרשותי מטבח בו אני יכולה לבשל ויש לי אסלה ומקלחת ובה הסבון והשמפו שלי. שם אני יכולה לחבק את הבחור שאני אוהבת, להכין לי אוכל כמו שאני אוהבת, להתקלח. להרגיש בנוח. בחור, אוכל, אסלה, מקלחת. פשוט, לא מסובך. אין לי יומרות.

כל רגע בחיים, כל יום, כל אירוע או פעולה שאנחנו עושים יכול לסמל משהו והתקופה האחרונה של חיינו הייתה רצופה וגדושה באירועים שכל אחד מהם יכול לקבל משמעות סמלית עמוקה, רחבה וכבדה. כל דבר יכול להיות "הפעם האחרונה ש...". אבל לפעמים דברים שקורים הם פשוט הם עצמם. בלי תחושה של סיום או של קץ. בלי תחושה שמכאן והלאה החיים שלנו הולכים להיראות אחרת לגמרי. כן, דברים ישתנו, אבל אנחנו אותם אנחנו. אפשר להסתכל אחורה בחיבה על דברים שהיו ולא יהיו שוב, אבל לא צריך להרגיש במקביל שהלב שלך יוצא אל התקופה ההיא ונקרע מגעגועים אליה. כי אם כל דבר שקורה יקבל את הפרשנות הזאת, די מהר נימחץ תחת כובד הרגשות. או שנהפוך משותקים מגודל המשמעות של הדבר שקורה. לפעמים צריך דווקא את הפשטות שתבוא ותקל על הדברים.

כשנסגור את דלת הבית מאחורינו, לא ארגיש כאילו אני סוגרת אותה על כל מה שהיה ועבר. אסגור אותה וארים עיניים אל כל מה שעוד עתיד להיות. את הדברים החשובים לי אני לא משאירה מאחור.

. . .

כבר כמעט שבועיים שלא רצתי.

ביום שני לפני שבוע פלוס עברתי עקירה כירורגית וביום שני האחרון הוציאו לי את התפרים. בין לבין מצב העקירה דווקא השתפר במהירות, אבל הבטן שלי הלכה והידרדרה כתוצאה מהטיפול האנטיביוטי הנלווה. קחו חולת קרוהן אחת, עם 180 ס"מ של מעי דק, תנו לה אנטיביוטיקה, גם אם העדינה ביותר, למשך חמישה ימים וראו איך היא הולכת ואוזלת לנגד עיניכם. ואני לא מדברת רק על הריצות התכופות לשירותים. העייפות, הבחילה, הרגישות לריחות. נשמע כאילו אני מתארת טרימסטר ראשון של היריון? אם ככה ההריונות שלי הולכים להיראות, אני מקווה שמה שאומרים לגביי השכחה אחרי הלידה נכון, כי אני הולכת לסבול.

ודווקא ביום שני, כשהבטן שלי התחילה קצת להשתפר, התלבש עליי איזה צינון נוראי. עם שלוש אינהלציות ביום של אדים חמים, מלח ואיקליפטוס, עם מגוון כדורים ממשפחת דקסמול קולד/פאראמול אף ושיעול, עם מניין עיטושים של שלושה בשעה לפחות, שינה עם מכשיר אדים ושמן איקליפטוס על הכרית ומה לא, סינוסים גדושים וקול שנשמע יותר ויותר כמו ג'וני קאש בתקופה המאוחרת שלו – נראה לי שעדיף שאחכה עם הריצה. וזה מבאס אותי נורא. אני מתגעגעת לריצה, לתכנון היום סביבה, לתחושה שהיא מייצרת בגוף שלי. אבל צריך להתאפק.

בתקופה החולפת גם כמעט ולא בישלתי. אחרי שתי עקירות ברצף, הבלגאן של הבטן, האריזות והצורך להגביר קצב בלימודים לקראת הבחינה המתקרבת (עוד פחות מחודש!), הדבר היחידי שבישלתי לאחרונה ועולה במורכבותו על ביצת עין עם קצת ירקות חתוכים הוא מרק עוף, שבהתחלה נועד להרגיע את הבטן ופתאום, צחוק הגורל, הפך לתרופה לצינון.

אני מתגעגעת לשגרה שלי ולהרגלים. ללכת לקניות פעם בשבוע, לתכנן, לבשל. לצאת לריצה כל ערב. להיות עם עצמי בתוך הטקסים של היומיום שלי. זה יצטרך לחכות עוד קצת, כי התהפוכות שמתרחשות עכשיו הן רק הקדמה למה שעוד עתיד לבוא.

את סוף השבוע הקרוב אנחנו מבלים בירושלים. אחרי רצף של סופ"שים משפחתיים, שנועד למלא את המאגרים של כולם ב"זמן אלון" לפני שהוא נוסע, אנחנו נשארים כאן, לבד, רק שנינו.

ביום שני אנחנו מובילים את כל רכושנו מהעיר למושב ולכן תכננו להקדיש את סוף השבוע לאריזה. למעשה, אני אורזת כבר למעלה משבוע. התחלתי עם הספרים והדיסקים, המשכתי למיון בגדי החורף שלי. ביום רביעי שעבר כבר לא הצלחתי להתאפק ומיינתי ארגז שלם של בגדים למסירה. ואתמול בערב העברתי את רוב הארון שלי, הבגדים שאני מתכננת לקחת איתי, לארגז. כך שלא נותר לנו עוד הרבה לארוז.

כבר רוקנתי חלק גדול מהמגירות שבמקלחת, מיינתי לשני ארגזים – "קוסמטיקה" ו"תרופות". וזרקתי המון תרופות שפג תוקפן. המגבות כבר נארזו, גם המצעים, שרובם עוברים לתרומה. נשאר מדף ספרי הלימוד והקלסרים של אלון ושלי, המטבח ואולי עוד כמה דברים קטנים. ובין לבין אני עוד מתכננת ללמוד.

לפחות החל מיום שני, עם המעבר אל ההורים שלי, צפויות לרדת ממני חובות עקרת הבית. בלי כביסות, בלי ניקיונות, בלי בישולים ובלי קניות. ואז אני אצטרך לקום כל בוקר וללמוד-ללמוד-ללמוד. קייטנת לימודים. כנראה שאז הזמן יתחיל לרוץ אפילו יותר מהר. ופתאום, אני אנשק את ההורים שלי לפרידה בטרמינל. יותר מכל דבר אחר, זה הרגע שאני הכי מחכה לו. לעלות על המטוס, להגיע לדטרויט, לפתוח את דלת הדירה באן-ארבור. להתחיל כבר עם כל מה שמחכה מעבר לסיבוב, מעבר למבחן הממשלתי.

קדימה!

אה, ו...

שבת שלום :)