יום שני, 4 ביולי 2011

Only Love Can Break Your Heart

ערב מאוחר.
אני עומדת ליד הכיור ושוטפת כלים. וחושבת וחושבת וחושבת.

השעות הכמעט-קטנות של הלילה מזכירות לי את ימי החופש הגדול בתיכון. ההורים נסעו לחברים או לחו"ל ואני נשארתי לבד בבית, מחסלת את המטבח בשתיים בלילה, אחרי עוד משחק במחשב ועוד קצת טלוויזיה. מושכת את עצמי עד השעות הקטנות, קוראת וכותבת, חושבת, מדברת עם עצמי בקול רם, מתהלכת ברחבי הבית ומשחקת בלהיות גדולה. גם היום, עדיין, אני אוהבת לעשות הרבה ברצף. לפעול. להכין אוכל למחר, לבשל ביצים קשות, לשטוף כלים. להרגיש בלבוסטה.

ביומיים האחרונים יצאתי לרוץ מאוחר יחסית. אחרי שבשבועיים החולפים יצאתי כמעט בקביעות לריצה בשבע בערב וחזרתי עד שמונה, אתמול יצאתי בשמונה וחצי והיום בתשע.

היה יום עמוס בכל טוב. בדיקות דם בבוקר, אחר כך יום שלם בספרייה של הר הצופים, עזרתי לריקי לכתוב קורות חיים ואחר כך ישבנו כתף אל כתף בקומה השקטה של הספרייה ופתרנו שאלות בחוברת התרגול בנושא כירורגיה שלמדנו אתמול בקורס ההכנה לבחינה. אחר הצהריים נסענו ישר מהאוניברסיטה, אלון ואני, לקניון מלחה, כדי לקנות סנדלי שורש חדשים בריקושט, בתלושים שההורים שלי קנו לו לכבוד יום ההולדת. הגענו למלחה, אחד ממדורי גיהינום עלי אדמות. מדדנו והתלבטנו באשר לצבע הרצועות ואולי בכל זאת לקנות את אחד הדגמים היותר חדשים ולא את הקלאסי. החלטנו שלא וניגשנו לשלם, לא לפני שבדרך הסתכלנו על מזוודות והתרשמנו מהמחירים. ובקופה שלפנו מהתיק את המעטפה הקטנה עם התלושים ו... גילינו שאלה תלושים לרשת "למטייל" ולא ריקושט. איפה בדרך נפלה הטעות? מתי המוח של שנינו הפך את "ריקושט" ל"למטייל", אין לדעת. יצאנו ממלחה ונסענו לתלפיות. יש סנדלים חדשים ועוד "וי" לרשימת הדברים שצריך לעשות לפני הנסיעה.


כשהגענו הביתה כבר היה שמונה, אולי, ובכל זאת החלטתי שאני רוצה להכניס עוף לתנור ורק אז לצאת לרוץ. אבל בשביל להכין את העוף צריך היה להכין את המרינדה לעוף. אז הדלקתי תנור והתחלתי להכין את המרינדה, מעין משחה של עשבי תיבול עם המון שום, מלח גס, פלפל ושמן זית.

תראו מה המצלמה תפסה במקרה עת ניסיתי לתעד את הזהב הירוק

עשרים דקות מאוחר יותר, חשבתי לעצמי – כמה עבודה זה להוריד את העלעלים העדינים מ-50 גרם של ענפי טימין! האורגנו לא היה בעיה. אלה עלים גדולים ורכים והם נפרדים מהגבעול ברצון. אבל הטימין, הו, הטימין. נשברתי באמצע הדרך. היו 50 גרם של אורגנו טרי, אבל רק 25 גרם, אולי, של טימין. ורק ארבעה ענפי רוזמרין. אבל ראש שום שלם. וחצי כוס שמן זית, או יותר. לא מדדתי.

אחרי עיבוד נמרץ בפוד-פרוססור, המשחה הייתה מוכנה ופניתי לקלוף ערמה של גזרים, שיכנסו לשקית הקוקי עם העוף. אלון עזר לי והכניס את העוף לשקית ולי נותר רק להוסיף את כל המרכיבים האחרים, לתבל, ולשגר את העוף לתנור.
המשרה-משחה הזה, בו העוף נצלה היום, הוא עיבוד של הצעה שמצאתי בבלינגבלינג, בלוג משותף של שתי נשים שכותבות על עיצוב ומוצרי בוטיק לתינוקות, ילדים, אמהות ומשפחות. אחת מהן גם כותבת על אוכל וטיולים קטנים בארץ ואני נהנית מאורך הנשימה שהבלוג מציע, עם התמונות הנעימות שבו.
הרומן שלי עם הזהב הירוק התחיל לפני כמה שבועות, כשחזרנו מפראג ונפשי השתוקקה לתפוח אדמה אפוי בתנור. חיפשתי דרך לגוון, אז פתחתי אינטרנט. ואחת התוצאות שגוגל החזיר לי הייתה מתכון של גלית הבלינגית לתפוחי אדמה בנייר כסף.
אחרי פעם אחת בה ניסיתי את המתכון ככתוב, הגעתי למסקנה שאמנם התוצאה מאוד טעימה, אבל ההכנה מדי מקושקשת בשבילי. אבל נשארו לי עשבי תיבול, אז למחרת הכנתי עוף שלם בתנור באותה תערובת. וזה היה טעים. מאוד. מושחת, כמעט פלילי. אחרי העוף השלם הגיע, איך לא, הרעיון לנסות את תערובת עשבי התיבול על חזה עוף. עיסיתי כמה שניצלים ברי מזל בתערובת וזרקתי על המחבת. הטועם המלכותי סיפר שמעולם לא עלו על שולחנו חזות עוף כה עסיסיים. המנה התווספה לרפרטואר.
אבל לעמוד כל פעם מעל מחבת רותחת ולזרוק עליה אחד-אחד קילו וחצי שניצל עוף זה לא מתאים תמיד. וזה מתאים לעיתים רחוקות בקיץ, בחום. וגם סתם כי לפעמים אין כוח. אז קוקי. שקית צלייה לתנור.


יהיו מי שיגידו שקוקי הוא פתרון לעצלנים. אבל אם נניח לרגע בצד את הפלצנות הקולינרית ונודה באמת – צלייה בשקית מביאה את מכלול הטעמים של הצלי לכלל שלמות. היא מחדירה כל טעם קטן עמוק אל לב כל פיסת עוף או ירק. ההרמוניה שנוצרת בשקית הזו, שמאפשרת לכל החומרים לשהות יחד קרוב-קרוב בטמפרטורה גבוהה, היא חד פעמית ובלתי ניתנת לשחזור באמצעים אחרים. אני אוהבת קוקי ולא אבחל בו לעולם. כבר הודעתי לאלון - אני לוקחת איתי כמה חבילות של שקיות "קוקי" לארה"ב, עד שאמצא את המותג המקומי ואחליט הלנו הוא אם לצרנו.
היום, אם כך, נוסתה משחת הקסם על עוף בשקית. הוספתי גם קצת חומץ בלסמי וכף סילאן, שיהיה מעניין. כבר כשניערתי את השקית כדי שכל המרכיבים יתערבבו ויקבלו עליהם את טעמי התיבול ראיתי איך כל גזר, כל תפוח אדמה וכל פיסת עוף מתעטפים בשמחה ירוקה. איך העוף הופך חינני עוד לפני הצלייה, ברגע שהוא עוטה עליו את גלימת הפתיתים הירוקה. רציתי כבר לדעת איך ייצא. הכנסתי לתנור ויצאתי לרוץ.

כשחזרתי כעבור שעה וקצת, הריח חיכה לי כבר על מדרגות הכניסה לבית. ידעתי שיהיה ריחני, אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. כמה מבושם, כמה מזמין, כמה מגרה ומעורר חושים. כיביתי את התנור והלכתי למתיחות ומקלחת. אחרי המקלחת, מול הטלוויזיה, טעמתי את היצירה החדשה. בזכות הסילאן, העוף יצא שזוף ומפתה. תפוחי האדמה אדומי הקליפה הפכו נימוחים וקיבלו טעם עמוק ואגוזי. מקלות הגזר ספגו גם הם את טעמי עשבי התיבול וקיבלו אופי אחר, מתוחכם ועומד בפני עצמו (שזה משהו שלא ישמעו אותי אומרת הרבה על גזר). כל המרכיבים בשקית קיבלו טעם, לא רק ריח. והטעם היה חוויה, תענוג. השילוב של האורגנו והטימין נותן לכל נגיעה לימונית בסוף הביס. זאת ארוחה רב-חושית ורבת טעמים.

אני יודעת, עוף לא מצטלם טוב. ובדרך כלל אני לא חוטאת בפשע הזה. אבל תראו איזה חמוד הוא יצא! והגזרים המבריקים...

ערמות הגזר הן לא רגילות במחוזותינו והתווספו לא בכדי. כבר שבועיים בתוך התפריט החדש שאימצתי לי, אני מחפשת עוד ועוד תוספות ירק חמות ודלות בקלוריות. כבר שבועיים שמככבים אצלנו בתנור ראשי כרובית בזה אחר זה, לצד פטריות שלמות וקישואים חתוכים לאורכם. כולם יחד בטיפת שמן זית, בלסמי ופלפל שחור גרוס. ובשבוע שעבר רקחתי מן כרוב מאודה עם פלפלים וגזר בטעם קצת אסייתי, עם סויה ובלסמי, אלא מה.


אחרי שסיימתי לאכול, כיביתי את הטלוויזיה. שמתי ברקע את הדיסק unplugged של אריק קלפטון והתחלתי לחסל את הבלגאן הגדול של המטבח. מאחר ולשקית עם העוף הכנסתי רק שתי כפיות של הזהב הירוק, את יתר המשחה אחסנתי בתבנית גמישה של קוביות קרח ושלחתי למקפיא לשליפה בעת התעוררות הצורך והרצון.


ניקיתי לאט. אספתי כלים, זמזמתי עם המוזיקה.
אלון חזר הביתה ואריק קלפטון סיים לשיר בלוז. הזמנתי את ניל יאנג.

נסיבות הימים האחרונים הביאו איתן מחשבות על עצמי. משום מה, אני עדיין מתפלאת שגם בגיל 27, אני ממשיכה להתבגר. ממשיכה להסתכל על מפגשים בעולם עם אנשים אחרים, חברים, בני משפחה, חברים לעבודה. ממשיכה לבדוק, לחפש, לשאול שאלות ולהגיע לתובנות. והיום הגעתי לתובנה חדשה ומעניינת לגביי עצמי. אחרי שאתמול בכיתי את עצמי עד הקרקעית, התעייפתי, יצאתי לרוץ וחזרתי מעודדת. תמיד זה ככה אצלי. קודם בוכה ואחר כך חושבת. ואז מבינה פתאום, נושמת עמוק, מתייקת את ההבנה החדשה שנולדה מתוך העלבון או הכעס או האכזבה. ומאז שאלון נמצא בחיי, יש לי למי להשמיע את המחשבות. ויש לי מי שיחזיר לי הדהוד. או ייתן לי דחיפה קלה לכיוון הנכון, היותר מדויק. אז אמרתי לו תודה הערב. תודה שהוא הקנבס שלי, שאני יכולה לזרוק עליו את הצבעים ומתוכם להעלות את דמותי, את הדיוקן שלי ולזהות את עצמי בו.
ותודה שהוא מחכה בסבלנות, לא דוחק בי ולא שופט אותי, שגם בגיל 27 אני עדיין נאיבית לפעמים. ועדיין מופתעת מאנשים, ממילים, ממעשים. ועדיין נופלת ונחבלת וקמה ומחפשת מחדש את השביל. השביל המתאים יותר, שההליכה בו נוחה יותר, הנוף נעים והאוויר צלול. שגם בגיל 27 הדינמיקה היא כזו, בה לפני שאני מוצאת את האיזון השליו בתוכי, קודם השקט מופר ובאה סערה שלפעמים שוטפת את כל-כולי דרך העיניים, למטה על הלחיים, דרך הקול הנשבר. אולי פעם עוד אצליח לעבור דרך אחרת במסע אל ההבנה וההשלמה-מחדש. אולי.
וכשניל יאנג שר ברקע, “only love can break your heart”, הרגשתי איך זוהי התמצית שלי ושל הדברים שקרו לי בימים האחרונים. כי רק מי שחווה חלקים מהעולם דרך ליבו, העולם יכול לפגוע בו בדיוק שם. קלישאתי, אולי, אבל מדויק לאותו רגע בודד בזמן, שלי, עומדת מול הכיור, שוטפת כלים ורגשות של יומיים שהתיישנו ואין לי בהם צורך יותר.

ואחרי הכל - זאת ארוחת הלילה שלי בימים האחרונים. יוגורט לבן עם ריבת שזיפים ביתית.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה