שבוע 29, טרימסטר שלישי

היום ישבתי על האסלה וחשבתי לעצמי - עוד חמישה שבועות, שבוע 34.

ככה אני, מקצרת זמנים. היום נר ראשון של חנוכה, מחר חג ההודיה ואני עובדת ובשישי טסים לבוסטון ומבלים שני לילות ושלושה ימים שכבר חיכיתי וצפיתי להם מאוד. שבוע וחצי אחרי החזרה מבוסטון עוברים דירה ואז אני כבר רואה איך הכל יעבור בהילוך מהיר. כבר עובר.

לפני שבוע היינו בהערכת משקל ראשונה. עוד אחד מאותם תענוגות שאנחנו זוכים להם מתוקף היותי הריון בסיכון בגלל הקרוהן, עם שני סיכונים עיקריים תחת ההגדרה הזאת - משקל לידה נמוך ופגות מאוחרת (ז"א, לידה משבוע 34 ואילך). אני ממש לא מתלוננת. מציעים לנו להתראות עם התינוק המתבשל שלנו אחת ל-4 שבועות מעתה ועד לידה, מה רע בזה?

הסקירה הייתה מעולה. הדרדק שוקל בול כמו שהוא צריך. גם זכינו להיזכר, אחרי הפסקה של 9 שבועות, שאשכרה יש שם תינוק אנושי, אמיתי ממש, עם שתי ידיים ורגליים וראש ופנים והכל, וגם גילינו שהוא כבר התמקם לו עם הראש למטה, בגבו לצד שמאל של הבטן שלי, תנוחה ממש אידיאלית ללידה טבעית, כזאת כמו שאני רוצה.

"אני יודעת שהוא עוד יכול לזוז ולהתהפך", אמרתי באותו ערב בשיעור יוגה-הריון, "אבל בינתיים אני מבסוטה. איזה mommy pleaser, over achiver". הייתי שמחה עד הגג, כי הפחד הכי גדול שלי בקשר להריון הזה הוא שנזדקק לקיסרי, עוד לפני שתתחיל לידה. קיסרי חירום זה דבר אחד, קיסרי מתוכנן? דבר אחר לגמרי ומאוד לא עדיף עם ההיסטוריה העשירה שלי של ניתוחי בטן. את הבטן אני מעדיפה לשמור לניתוחי-קרוהן עתידיים.

אחרי התלבטויות בסגנון "האם זה מתאים לי" החלטתי לתת לבנות בעבודה לתכנן ולחגוג לי baby shower. לא רוצה לחרב להן את הכיף ורוצה קצת להתפנק בחגיגות של אחרים אותי ואת התינוק שצומח לי בבטן, מה יש? לעצמנו ולחברינו שאינם-מהעבודה נארגן חנוכת בית שהיא גם מסיבת שנה אזרחית חדשה וגם baby shower. אבל לא רציתי שהמטרת המתנות תהיה המוקד.

כל השאוורז מתוכננות לקרות בסביבות השבוע ה-35 להריון שלי. ככה אני, לוקחת סיכונים. גם ככה אנחנו כל הזמן אומרים בצחוק שיהיה פה ממוצע בין הנטייה המשפחתית (של האמהות, שלי ושל אלון ושל האחיות של אלון) לסחוב עד סוף שבוע 41 לבין הנטייה של קרוהניסטיות ללדת מוקדם. אולי בסוף ייצא שבוע 38, ככה, באמצע. הדבר היחיד שאני מתכוונת לארגן בעצמי זה את העריסה ואת כיסא הבטיחות, עד שבוע 34. בגדים כבר קיבלתי מחברות ואני מכוסה, אלא אם יוולד איזה רבע עופניק במשקל נוצה, שאז נצטרך יותר בגדים במידת NB ממה שאני מנחשת, אבל את הכל אפשר לקנות בנסיעה מהירה לטארגט, מאייר או וול-מארט, ובדירה החדשה יש מכונת כביסה.

בינתיים עבר עוד שבוע ואני מגלה ששבוע 29 מביא איתו חיפוש מתמיד אחרי חלבון באיכות גבוהה ובכלל - אוכל. בשבת חזרתי מהעבודה בחצות ועשרים בלילה ואכלתי חביתה מקושקשת משתי ביצים עם כף של יוגורט וכוס חלב חם בצד. בראשון בבוקר אכלתי בדיוק את אותו הדבר, עשר שניות אחרי שפקחתי עיניים. בעבודה צחקו עליי, מפני שמהרגע שהגעתי למחלקה ועד שתיים בצהריים לא הפסקתי לאכול. לשמחתי, תנועת המטופלים הייתה איטית ויכולתי לעבור ביסודיות על תכולת תיק האוכל שלי. בשתיים הכרזתי שאני חושבת שאני מלאה. בשלוש הייתי רעבה שוב.

יום למחרת ביליתי יום חופשי בבית וכל מה שרציתי הוא לישון. ומרק עוף. אם אין אני לי מי לי, נסעתי לקרוגר, קניתי מצרכים והעמדתי מרק על האש. אחר כך פרשתי לשנ"צ של שעה וחצי. בחוץ ירד שלג והיה אפור וחשוך. לא חשבתי שיש פעילות מתאימה יותר מאשר התכרבלות בינות למצעים. בישרתי לאלון שאני חושבת שהקטנצ'יק עובר קפיצת גדילה, איך נסביר אחרת את הרעב המשתולל ויום לאחר מכן את הצורך הגדול בשינה ומנוחה? אלא שכל השליש האחרון של ההריון הוא בעצם מן קפיצת גדילה מתמשכת, שכן עד שהצאצא יעבור לצד של הבטן הוא אמור עוד לשלש את משקלו. אני רואה אכילה רבה בעתיד שלי.

עוד אבן דרך, היא שבשבוע החולף, תוך ארבעה ימים בערך, גדלתי כל-כך שחולצות המדים שלי כבר לא עולות עליי יותר. קניתי מבחר חולצות כחולות כהות באולד נייבי וגאפ ואיתן אשרוד, אני מקווה, עד סוף ההריון.

בתוך כל זה, הבריכה היא נס מופלא. אני מצליחה להגיע לביקור פעמיים-שלוש בשבוע. בלי להשתולל, אני מבלה במים רק חצי שעה בכל פעם. יותר מזה אני כבר נהיית רעבה. חלק מהזמן סתם תומכת את העורף על הגדה, צפה ובוהה בתקרת העץ שמעל, חלק מהזמן צוללת ועושה עמידות ידיים בעמוקים. לפעמים אני גם ממש עושה בריכות. אבל לא משנה מה, זה כל-כך נעים לי. כל הזמן. תוקפו של המנוי פג באמצע פברואר. אני לא זוכרת אם לפני או אחרי התל"ם שלי. אם לפני, נצטרך להאריך. אם יש דבר אחד שברור לי, הוא שאני רוצה להיות בבריכה עד הרגע האחרון.

ככל שמזג האוויר מתקרר יותר, נהיה יותר מעניין ללכת לבריכה. להיכנס אל הרחם החם והמגונן הזה כשבחוץ אפור ולחזור החוצה כשבאוויר מתעופפים פתיתים של שלג. מציאות מיוחדת.

בעוד חודשיים בדיוק אני מתוכננת לצאת לחופשת לידה מהעבודה. הריון זה באמת לא דבר כזה ארוך וצדק מי שאמר שאחרי החצי זה עובר מהר יותר, מידרדר במדרון התלול. במיוחד כשמפרקים את זה לתחנות ביניים וציוני דרך. כבר אמרתי שאני נוהגת לקצר זמנים.

בינתיים אני מנסה לגלגל את ימי העבודה מעליי ולספוג לתוכי כל דקה של ערות ושינה מהימים החופשיים שלי. אני גם מחפשת בי את הכוח לאפות לי עוגת שיש, כי שוב, א.א.א.ל.מ.ל. וכבר כמה ימים שאני מתעוררת עם חשק עז לעוגת שיש. אפילו שאין בזה חלבון.

חג אורים שמח, חברים! שיהיה לכם חם ושמח בבטן ובלב.

מתבשלים לאט

נראה שהגעתי לשלב בהריון שלי (27 שבועות, תודה רבה) בו, אם אני לובשת את הבגדים הנכונים, רוב האנשים יכולים לדעת שאני בהריון ולכן לא צריכים לשאול. זה מוביל לשיחות עם זרים גמורים שמרובן אני יוצאת די משועשעת. למשל, היום בבית המרקחת:

רוקחת: when are you due?

אני: February.

רוקחת: oh, you're so tiny and cute! I was huge with mine!

משם המשכנו לשיחה קצרה על גדלים של תינוקות - יש לה שלושה, הגדולה בהם נולדה במשקל 10 פאונד, שבעברית זה קצת יותר מארבעה וחצי קילו. אני השבתי שאני מקווה ל-seven pounder, אולי שבעה וחצי. "something I can actually push out", הוספתי. הרוקחת המשיכה ודיברה על האינדיאניות של פעם, שהיו הולכות במישורים, תופסות איזה עץ, כורעות ללדת ואז מעמיסות את התינוק על הגב וממשיכות לצעוד. זה כמו הסיניות בשדות האורז? אגדה יפה. "It's a whole lot harder if you're getting induced, though", סיכמה הרוקחת ואיחלה לי ערב טוב והמשך הריון קל.

הלכתי משם עם חיוך על הפנים.

זה די משעשע, תגובות של אנשים זרים להריון של אישה זרה. אנשים מחייכים אליי ואל הבטן שלי, מברכים אותי לשלום וקוראים לי sweet mama. אתמול בעבודה, אמרתי בצחוק שאף אחד לא קורא לי בשם שלי יותר. זה רק mama this & mama that. המצחיק בכל זה, הוא שכשאנשים פונים אליי ככה אני לא מגיבה, כי אני פשוט לא קולטת שמתכוונים אליי. בשביל זה יש לי שם! אבל זה עדיין משעשע.

. . .

מוקדם יותר היום עשיתי את העמסת הסוכר השגרתית של אמצע ההריון, בדיקת סקר שמיועדת לגלות סכרת הריונית. בחרתי לא לשתות את תמיסת הסוכר הדוחה שהמעבדה מספקת ובמקום זה שתיתי 400 מ"ל ספרייט. בשאלה החשבונית הזאת מסתתר לקח חשוב: בחצי ליטר ספרייט יש 50 גרם סוכר. עשר כפיות סוכר. זה המון!

עכשיו, אני לא שותה משקאות ממותקים. גם לא משקאות מוגזים או דיאט. המשקאות היחידים שאני שותה ומכילים סוכר הם מיצים טבעיים (שתי כוסות מיץ תפוזים ביום, מדולל במים), שוקו ותה (כפית וחצי סוכר לכוס, תודה). את חצי ליטר הספרייט הייתי צריכה לשתות תוך עשר דקות. בתום הזמן המוקצב חשבתי לעצמי, הא! קלי קלות. אבל בדרך למעבדה התחלתי להרגיש קצת מסוחררת. כשהגעתי לשם הרגשתי שהגיע הזמן לישון. התוודיתי בפני טכנאיות המעבדה שאני לעולם לא צורכת כל-כך הרבה סוכר בזמן כל-כך קצר ואחת מהן המליצה לי לאכול חלבון טוב אחרי הבדיקה, יוגורט או עוף. נסעתי הביתה ואכלתי ביצה קשה. גם שתיתי שתי כוסות מים. אחרי עשר דקות התחלתי להרגיש טוב יותר.

מסקנה: לא משנה אם בבקבוק קטן מבית המרקחת או מבית היוצר של קוקה-קולה, אף אחד לא אמור לצרוך 50 גרם סוכר בחמש-עשר דקות. סוכר זה רעל.

. . .

לפני כמה שבועות קניתי Crock-pot בקוסטקו. מדובר ב-slow cooker, סיר קרמי שיושב בתוך מסגרת שבתחתיתה פלטה חשמלית ולכל זה מחובר טיימר. בקרוק פוט אפשר להכין כל מיני תבשילים בבישול איטי, טרנד שתופס מחדש בשנים האחרונות, כשיותר ויותר "מומחים" מספרים לנו כמה בריא לאכול אוכל שבושל היטב, דבר שהופך אותו לקל יותר לעיכול, לפי תורתם (ההיפך הגמור מתנועת האוכל הנא, אבל זה מה יש. איש באמונתו וגו').

בכל אופן, לא קניתי את הקרוק פוט מתוך איזו אידיאולוגיה עמוקה. עשיתי את זה כי שמעתי על המכשיר דברים טובים וגיליתי בלוג שמציע מתכונים "קפואים" לבישול בקרוק פוט; מכינים הכל מראש, מקפיאים בשקיות זיפלוק, ביום ובשעה היעודים זורקים את קוביית הקרח הענקית לסיר ואחרי שמונה שעות יש ארוחה. הרעיון קסם לי בגלל הקלות, לכאורה, שהוא מציע. וזה עולה רק 40 דולר. אז קניתי.

כמה שבועות עמד לו הקרוק פוט באריזתו בפינת המטבח, עצוב ומיותם. עד שבליל כל הקדושים היינו צריכים לצאת למסיבה והיה לי מספיק זמן להתניע את הסיר, אבל לא מספיק זמן להשאיר הכל להתבשל, ובטח שלא רציתי להשאיר אש חיה בבית בזמן שאנחנו הולכים לחגוג. או-אז חנכתי את הקרוק פוט. ראשית, שמחתי לגלות שהסיר הפנימי עשוי קרמיקה ולא מתכת. לא יודעת למה. שנית, בשובנו הביתה חיכה לנו תבשיל עוף וירקות ריחני, עם עוף נימוח וירקות עשויים במידה מושלמת. השתכנעתי.

ביום שני בערב העמדתי תבשיל בהשראת ארוחת הצהריים אצל אלי - דלורית ו-collard greens עם שמונה שיני שום, קוביות בקר לצלי שקימחתי בקמח מתובל והשחמתי במחבת מבעוד מועד ושמונה רצועות בייקון מטוגן, שנועדו לתת לתבשיל טעם מעושן ועמוק. תיבלתי במלח, פלפל ופתיתי צ'ילי. הנזיד התבשל כל הלילה ובשלישי בצהריים אלון מסר את הדין - "משובח", הוא אמר, "הבעיה היחידה היא שעכשיו אני רוצה לישון". נו, מה לעשות, לא הכל יכול להיות מושלם כל הזמן.

אני מחבבת את הקרוק פוט משתי סיבות. ראשית, הוא מניב "ארוחה בסיר" בקלות - ירקות, בשר ופחמימה כולם בסיר אחד. קלי קלות. שנית, הבישול בו נשען על שיטת "שגר ושכח" החביבה עליי. אני רואה בעתידנו עוד הרפתקאות רבות.

ביום שני ירד כאן שלג קל בפעם הראשונה לחורף זה. אני חושבת שסיר לבישול איטי הוא בדיוק מה שאנחנו זקוקים לו החורף. בקיץ נחזור לסלט.

התרחשות והתרגשות

סלט קיסר עם עוף לארוחת ערב. לפעמים זה כל מה שבחורה צריכה.

נראה לי שמפה לשם יש כבר לא מעט דברים ברשימת "כל מה שבחורה צריכה" שלי. יהיה מעניין לעבור פעם על הבלוג ועל סטטוסים בפייסבוק ולראות מהו המתכון לחיים המושלמים, המשתקף מתוך החיים המקוונים שלי. נראה לי שהבחנות הקשורות לאוכל יתפסו חלק נכבד מהרצפט ושינה תהווה פלח נכבד נוסף.

היה יום נחמד. בבוקר סידרתי את הבית לקראת פגישה עם הדולה שלנו. בעודי מסדרת ניסיתי להתעלם מתחושת הרעב המפלצתית שליוותה אותי מרגע יקיצתי הבוקר. ולא כי לא רציתי לאכול, אלא מפני שכבר אכלתי ורציתי להספיק להביא את הבית למצב נורמלי לפני שהדולה תגיע. בכל-זאת, לא נעים.

אז ניסיתי להתעלם, מה שהוביל לתחושת כמעט-עילפון, שהובילה אותי להתיישב על הרצפה במטבח עם בקבוק השתייה שלי (מיץ תפוזים מדולל, אז יש קצת סוכר) ולחכות עד יעבור זעם. בשלב הזה כבר הסכנתי עם תביעתם של העובר ושל הגוף שלי וכבר התחלתי להעמיס קערית בפלפלים ממולאים ואורז, אבל זה היה מאוחר מדי. הכנסתי את הקערית למיקרו רק אחרי שהתאוששתי מעט.

בשבוע שעבר נשקלתי בעבודה ושמחתי לגלות שסופסוף הגעתי למשקל-של-לפני-ההריון שלי. 122 פאונד. הללויה! אבל יחד עם העלייה המצופה במשקל נראה שהבחורצ'יק למד להיות יותר תובעני ואם עוברות יותר מעשר דקות בין הופעתה של תחושת הרעב לבין הרגע בו אני אכן מכניסה משהו לפה, אני מרגישה כאילו המפגש עם הרצפה קרוב ומאיים מתמיד. כנראה שאני צריכה להשלים עם העובדה שהימים החופשיים שלי מורכבים מאשכולות-אכילה - שלוש ארוחות בוקר, שלוש ארוחות צהריים, שלוש ארוחות ערב ונשנושים בין לבין.

סוף השבוע האחרון היה נהדר. אלי, שהוא סוכן התרבות העיקרי שלי, הזמין אותי להצטרף אליו לשתי הופעות. בשבת בערב הלכנו לראות מופע מחול מודרני של אנסמבל בשם Ballet Preljocaj. היצירה נקראת "And then, one thousand years of peace" והיא מתכתבת עם חזון האפוקליפסה של יוחנן (St. John).

בעבור 10 דולר (כרטיסים מוזלים במחיר דקה אחרונה) זכיתי לצפות בהופעה מרהיבה. לא פחות. אם אתם שומעים על הופעה של ההרכב הזה ויוצא לכם להיות בדיוק באזור, אני ממליצה בחום.

יום למחרת, בראשון בצהריים, נפגשנו שוב והפעם הלכנו לראות מופע בובות בשם "השולחן" של הרכב בשם Blind Summit. זה היה מעבר מעניין מתרבות מיינסטרים לתרבות שוליים ועם כל זאת, אחרי הכובד של שבת בערב, הקלילות והצחוק היו מבורכים.

בתום ההופעה אלי הזמין אותי לארוחת צהריים מאוחרת אצלו. הוא הכין תבשיל של collard greens ודלורית, עם קצת בייקון ורסק עגבניות. פתחנו בחומוס ביתי ובגט בליווי זיתים והמשכנו למנה העיקרית שכללה את התבשיל על מצע אורז לבן. לקינוח שתינו תה ואכלנו תפוח בדבש. זאת הייתה ארוחה נהדרת מכמה סיבות. ראשית, תמיד כיף לאכול משהו שאחרת לא הייתי מכינה לבדי ואני חייבת להודות שאף פעם לא טעמתי או בישלתי collard greens. הטעם שלהם מאוד מזכיר כרוב ואני מאוד אוהבת כרוב, אז זה היה תענוג. שנית, בהיותי הבשלנית בביתי שלי, אני מוצאת שאכילת אוכל שמישהו אחר בישל עבורי היא מפנקת ביותר. זה היה סיום נהדר לסופשבוע מופלא. לא פלא שסבלתי משביזות יום ב' למחרת.

בתחום ההתרחשויות, למעט העלייה המבורכת במשקל, יש עוד התפתחויות בתחום מעבר הדירה. את השביזות של תחילת השבוע ניתן לתרום גם לעובדה שאז עוד לא ידענו איך ואם בכלל מתקדם חיפוש הדיירים הבאים שמקיימת בעלת הבית הנוכחית שלנו. הנ"ל סובלת מבעיה כרונית בתחום התקשורת ואם לא יושבים לה על הראש ושולחים אימייל כל שבוע שמגשש ושואל מה קורה ומה העניינים, היא ממש לא מנדבת מידע.

לפני למעלה משבועיים באו שני בחורים לראות את הדירה עבור חבר שלהם שמגיע ללמד כאן, אבל מאז לא שמענו ולו ציוץ. שלחנו לבעלת הבית מייל והיא השיבה שהבחור דווקא מעוניין ושהם סיכמו על תאריך כניסתו לדירה (מתוכו נגזר תאריך עזיבתנו). כל שנותר הוא להשלים את שלל הטפסים הדרושים ביניהם - מועמדות רשמית, קרדיט היסטורי וכולי, שאין סיבה לחשוד שיהוו בעיה.

אם כך, נמצא מי שיחליף אותנו בדירתנו הנוכחית ואנחנו מצופים לעזוב את הדירה ב-14 בדצמבר. עכשיו רק צריך למצוא מוברים. כמו שאלון אמר בצדק, אחרי שנעבור לדירה החדשה כל מה שישאר הוא ללדת. אני הוספתי שנותר לי עוד לצאת לחופשת לידה בשבוע 38, שבועיים לפני התל"ם, בהנחה שהצוציק לא יגלה יוזמה יוצאת דופן ויחליט להגיע מוקדם. למי שלא עוקב אחרי הספירה, בשבוע הבא אני מתחילה את השבוע ה-27 להריון ובכך נכנסת לטרימסטר השלישי והאחרון של ההריון שלי. כן, העניינים ללא ספק מתקדמים.

שבועיים לפני מעבר הדירה יחגגו אחינו האמריקאים את חג ההודיה, ובעוד שאני עובדת בחג עצמו, אני לא עובדת בסופ"ש שמגיע מיד אחריו. לרגל המאורע המשמח החלטנו לטוס לקיימברידג' לבקר את תומר ואורלי. הבונוס הגדול הוא שעוד חבר שלנו (גם הוא תומר) הצטרף לאחרונה לשוכני קיימברידג' לרגל קבלתה של אשתו ללימודי משפטים שם. כיף מאוד לתפוס שתי ציפורים נדירות באותה טיסה.

ועוד! בחרנו להתארח ב-B&B בקיימברידג', במעין babymoon אחרון, רגע לפני שאנחנו מפסיקים להיות "רק שנינו" והמשפחה שלנו מחליפה צורה וגודל. אתמול הזמנתי את כרטיסי הטיסה, ה-B&B כבר מוזמן ולא נולד עוד מי שיעצור את מחולות השמחה שלי. אני כל-כך מתרגשת ושמחה לקראת הנסיעה הזאת, ההכלה של כל זה מאתגרת מאוד.

ולסיום - מכה נוראה שיכולה להיחשב לאחת ממכות מצרים!

זוכרים שסיפרתי לכם על נסיעתי המתוכננת לבייביז אר אס? אז נסעתי. החוויה עצמה הייתה די אנטיקליימקסית. במילים ספורות - בייביז אר אס זאת חנות מגעילה. מראה של מחסן, אנשי צוות חטטנים שלא יודעים לזהות מתי צריך עזרה ומתי פשוט להניח לך לנפשך. ומבחר מצומצם ומאכזב. ובכל זאת, הייתה תועלת בנסיעה, כי זכיתי לראות דברים בעיניים, על אמת ולא על מסך מחשב וגם למשש ולהרגיש ולהשוות (ככל הניתן במסגרת המבחר העלוב). מאחר וגם ככה יש לי רג'יסטרי באמאזון, בימים האחרונים התחלתי להשוות מחירים בין ב.א.א ואמאזון ולהעביר דברים מרשימה א' לרשימה ב'. איכשהו, אמאזון הוא מותג שאני מזדהה איתו יותר ושמחה יותר לתמוך בו. I might be wrong, but... ככה אני מרגישה.

ב-כל אופן. מהון להון מצאתי גם אתר שנקרא MyRegistry.com והוא אתר שמאפשר אגרגציה של מספר רשימות רג'יסטרי ממגוון אתרים שונים. יש אתרים שהוא ממש מסתנכרן איתם, אל אתרים אחרים הוא מפנה באמצעות לינק. "מעולה!", בודאי תגידו לעצמכם בשנייה הראשונה. אבל, אויה! הסכנה גדולה היא. נתחיל מכך שמצאתי מצעים יפים (מדי) ויקרים (הרבה יותר מדי) באתר של Carousle Designs. אבל המכה האמיתית היא האתר הזה, אליו הזדמנתי לגמרי במקרה ובטעות היום ואחרי הכניסה אליו העברתי שעתיים בישיבה מול המסך וצפצוף המשפט, "אוי, זה כל כך חמוד!" בטונים משתנים. ובעיקר, צעצועי התינוקות שלהם. הכל יפה מדי ויקר מדי. מסוכן מאוד.

כדי לפתור את הדיסוננס הזה אני פשוט מספרת לעצמי שבשביל זה יש רג'יסטרי - אם מישהו רוצה לקנות לי כדור סרוג ב-30 דולר, אני לא אעצור אותו. להיפך, אני אראה לו את הדרך (אני אסמן אותה בסטיק-לייטים ורודים). מצד שני, אם אף אחד לא יקנה את הדברים המ-א-מ-מים שבחרתי מהאתר הזה, אז לא. אלה החיים. לפחות נהניתי לרייר על זה היום.

(בני משפחה וחברים המעוניינים לעיין ברג'יסטרי שלנו ואולי אפילו לקנות מתנה על אף המרחק הפיזי, מוזמנים לשלוח לי אימייל ולקבל לינק לאתר. או להיכנס ל-My Registry ולחפש את שמי המלא)

ונחזור להתחלה.

אחרי הפגישה עם הדולה, שהוקדשה לשיחה על תוכנית הלידה שלי (שאני אוהבת לקרוא לה "חזון לידה", אבל זאת שיחה בפני עצמה, אולי בפוסט נפרד), נחתי והלכתי לשיעור יוגה. בסוף השיעור עשיתי עמידת ראש וכרגיל, בזמן ההרפיה חלמתי מה אני אוכל לארוחת ערב כשאגיע הביתה. עבר עליי יום רעב אך נטול השראה ופתאום ידעתי מאוד בבירור מה אני רוצה - סלט קיסר עם חזה עוף! וכך היה.

אלה החיים הטובים, מורכבים מתענוגות קטנים ופשוטים, קלים להשגה.

This & That

1.

נפל בחלקי אושר גדול וזכיתי לשלושה ימים חופשיים מהעבודה. לא מדובר במאורע יוצא דופן במיוחד, אבל הוא נוחת עליי אחרי איזה שינוי קטן בתפיסה, תזוזה זעירה שאינה חסרת כל משמעות. לפני שבוע, ביום שישי, היינו בביקורת במרפאת הריון בסיכון והתבאסתי לגלות שלא עליתי כלל במשקל. את הרופאה שראתה אותי באותו יום זה לא הדאיג מאוד. מבחינתה, כל עוד אני לא יורדת במשקל, אנחנו בסדר. אבל אותי זה ביאס.

כבר לפני כמה שבועות החלטתי לנסות ולחזור לעבוד שלוש משמרות בנות 12 שעות, במקום הסידור החלופי שאימצתי לי, 3 כפול שמונה ואחת של 12. מהניסיון שנמשך חודשיים ראיתי שהמשמרות שאורכות 12 שעות לא הורגות אותי מחד ומאידך, התגעגעתי ליותר ימים חופשיים. בין תורים לראומטולוגית וגסטרואנטרולוגית, מרפאת ההריון, שיעורי יוגה ושאיפה להגיע לבריכה יותר מאשר רק פעם בחודש, התחיל להרגיש לי חנוק. אז החלפתי. ועכשיו, כשסוגיית המשקל הצטרפה ועלתה על הפרק, אני מרגישה שזאת בכלל הייתה החלטה נכונה.

כשקיבלתי את סידור העבודה החדש שמחתי להיזכר ש-3 משמרות של 12 משמען רק 12 ימי עבודה בפרק זמן של ארבעה שבועות. זאת דרך מאוד נעימה להסתכל על זה. אני משתדלת לפזר את המשמרות באופן שווה על פני השבוע ולא לקבץ אותן יחדיו. אין סיבה ואין טעם להתיש את עצמי. אבל פה ושם מגיע איזה גוש של ימים חופשיים כמו עכשיו ואז השמחה גדולה.

אנשים בעבודה ששאלו אותי אם אני עובדת בסופ"ש זכו לתשובה מתלהבת משהו - לא, יש לי סופ"ש ארוך! שבת-שני. אז שאלו אותי על התוכניות לשלושת הימים החופשיים ואני השבתי שאני מתכננת לישון הרבה ולאכול הרבה. ואולי איפשהו באמצע גם אצליח להגיע לבריכה. מפני שאחת התקוות שלי, היא שחוץ מיישומן של העצות הטובות שנתנה לי הדיאטנית איתה נפגשנו לפני שבוע, אם אחזור לעבוד רק שלושה ימים בשבוע וארגיע קצת עם השעות הנוספות בעבודה (היו לא מעט שבועות לאחרונה בהם עבדתי 44 שעות, במקום רק 36), אשרוף פחות קלוריות ואולי אתחיל לגדול בקצב מספק קצת יותר. גם שינה טובה בין לבין תעזור.

בינתיים, כל חברותיי ההריוניות בעבר ובהווה מרגיעות ואומרות לי לא לדאוג. רוב מי שהיו רזות לפני ההריון, כמוני, מספרות שהעליה הגדולה במשקל התרחשה עבורן רק בטרימסטר האחרון. רק מתחיל קצת להימאס לי מהערות של אנשים סביבי שמאוד דחוף להם להגיד לי בפליאה ושמיטת לסת כמה קטנה אני. אמא שלי אמרה לי להגיד להם שגם היא הייתה ככה עד חודש שביעי, אז שישתקו.

בינתיים גם קניתי תיק אוכל מגונדר לעבודה ואני מקפידה להעמיס לתוכו בכל יום אוכל שקל לכרסם במהירות או תוך כדי תנועה - קרקרים נהדרים שהתאהבתי בהם לאחרונה - Wild riceworks, מקל גבינה ושתי ביצים קשות. מחוץ למקרר יש בננה וכמה בייגלים קטנים עם נוטלה. והחביבים עליי ביותר - משקאות קלוריים. לא, אני לא מתכוונת לתוספי תזונה כגון אנשור (שנמאס עליי לחלוטין, אחרי שנים של הסתייעות בו). ממש-ממש לא. אני מתכוונת למשקה יוגורט דל שומן ושני בקבוקי שוקו, בנפח כוס כל אחד. גם את המים בבקבוק שלי החלפתי במיץ פירות, לרוב תפוזים או מנגו.

הדיאטנית שלי הסבירה שאני אמורה לעלות בין חצי קילו לקילו בשבוע בשלב הזה. אני אסתפק גם בחצי קילו בשבועיים. אבל משהו!

2.

האמת היא שאני מתכננת קצת יותר משינה ואכילה לשלושת הימים הללו. מחר אני נוסעת לבייביז אר אס בחברתה של מייקו, כדי ליצור את הרג'יסטרי שלי, אותה רשימה של מה אני צריכה ורוצה לקראת הצטרפותו של החבוב למשפחתנו. ביום שני יש לי דייט לצהריים באחת, מסאז' בשלוש ויוגה בשבע וחצי. ולמרות כל זאת, הלילה ישנתי תשע שעות וחצי ובצהריים נחתי מנוחה נעימה ומתוקה, כשבחוץ הגשם דפק על גגון הפלסטיק ומיסך את רעשי הרחוב. גם הלילה אני מתכננת להקדים להיכנס למיטה ומחר אין לי כוונות לצאת ממנה עד שלא ביליתי לפחות תשע שעות בתוך חיבוקה החמים.

3.

החדשות המפתיעות והמשמחות של השבוע האחרון הן, שמצאנו דירה חדשה!

זה קרה קצת בלי שהתכוונו. זאת אומרת, אף אחד לא דחף לנו עט ליד והכריח אותנו לחתום על חוזה, אבל. אני רק מתכוונת שלא חיפשנו בקדחתנות ואפילו לא היינו בטוחים שאנחנו רוצים לעבור וחשבנו שגם אם היינו בטוחים לא בטוח שהיינו מוצאים ולא ידענו מתי אנחנו רוצים לעבור, לפני הגעתו של החבוב או אחריה.

אבל, מעשה שהיה כך היה. בליל שבת לפני שבועיים חזרתי הביתה מהעבודה ואלון ביקש להראות לי מודעה שהוא מצא בקרייגס ליסט, שנראתה כמעט טובה מכדי להיות אמיתית, אבל החלטנו לשלוח מייל, מפני שאין מה להפסיד. למחרת הדיירת הנוכחית ענתה וקבענו להגיע לראות את הדירה אחר-הצהריים. ראינו את הדירה בחמש, חזרנו הביתה וניהלנו דיון מרתוני קדחתני שבסופו החלטנו שאנחנו מעוניינים והולכים על זה. התקשרנו שוב לדיירת ואמרנו שאנחנו בעניין. ביום שני פקססנו טופס מועמדות לחברת ניהול הנכסים ובשישי שעבר חתמנו על חוזה (ויצאנו לחגוג בארוחת ערב בקפה זולה. אכלתי סטייק נהדר שאני עדיין חולמת עליו בלילה.). ככה, במהלכו של שבוע תמים הפכנו לדיירים העתידיים של הדירה הבאה שלנו, גדולה יותר מהנוכחית, מחולקת יותר בהגיון וגם, כן - יש בה מכונת כביסה, מייבש ומדיח כלים, שלושה מכשירי חשמל שיהפכו את החיים פוסט הצטרפותו של החבוב לקלים הרבה יותר וגם יאפשרו לנו להוציא את תוכניתנו הזדונית לפועל ולחתל בחיתולי בד.

4.

אחרי תקופת יובש ארוכה מאוד, אני מנסה לחזור לקרוא. שלפתי סופסוף מהמדף את "שתיים דובים" שנתנה לנו במתנה אסתר ממש טרם חזרתנו לארה"ב מהביקור האחרון בארץ ומאז הצהריים אני קוראת אותו בהנאה. בינתיים אין לי מושג לאן כל זה הולך, אבל אני לא יכולה לחכות ולגלות.

ולכן - עכשיו ספר ואחר-כך מיטה. ואולי, אפילו, ספר במיטה.

שיהיה שבוע נפלא.

פוסט על עוף מטוגן

עכשיו, כשכל הקלפים כבר פתוחים ומונחים על השולחן, אפשר להודות - ההתרחקות שלי מהמטבח ומהבלוג כמעט כולה נעוצה בהריון והשפעותיו עליי. נכון, קיימת גם העובדה שמאז שחזרנו מהביקור בישראל אני עובדת כל-כך הרבה (לדוגמא, היום הוא היום החופשי הראשון שלי מזה עשרה ימים), עד קוצר נשימה ואובדן חושים וזיכרון של ימים שלמים, בחיי, אבל... בעיקר ההריון.

הסיבה להתרחקות מהבלוג מתחלקת לשניים; ראשית, החירפון של תחילת ההריון הפך ישיבה ממושכת לאתגר מנטלי ופיזי אדיר, והשקעה של כמה שעות בכתיבת פוסט גרמה לי לסבל פיזי של ממש. אני לא צוחקת. שנית, כשאני שומרת סוד אני מתחילה להתנהג מוזר, מתרחקת ומתכנסת ומתנהגת באופן מתחמק וחסר סבלנות ומדברת מוזר. אז זה קרה גם עם הבלוג, מפני שרציתי לחכות עד שההריון יגיע לנקודה בטוחה יותר לפני שאני חושפת אותו כאן (גם עם החשיפה בעבודה חיכיתי די הרבה ואני עדיין מופתעת כשיש מישהו שלא יודע ומגיע אליי עם החדשות, מבולבל ומופתע).

הסיבה להתרחקות מהמטבח די פשוטה - היה חם ורוב הזמן הרגשתי מחורבן, כפי שהיטיבה לכתוב עדי מהבלוג "עדי בעולם"; ההגדרה "בחילות" אגב אינה מדויקת, המינוח המדויק צריך להיות "תחושת רצון למות מרוב שמרגישים רע, הטומנת בחובה גם בחילה".

היה חם והרגשתי מחורבן ולא הצלחתי להעלות על דעתי שום מאכל שנדמה לי ראוי לאכילה. אפילו לא קצת. עד שבוקר אחד, בדרך לעבודה, הבזיקה במוחי (או בחלק אחר של הגוף שלי) המחשבה, "אני יודעת מה אני צריכה! מקנאגטס!". מזל (בעיני אנשים מסוימים) שעל הדרך לעבודה יש מקדונלדס עם דרייב ת'רו, ושבאותו בוקר היו לי שלוש דקות אקסטרה. עשר דקות אחרי שהמחשבה חלפה בראשי הייתי בעליה המאושרים של קופסת מקנאגטס בת 10 חתיכות של הדבר הזה, שהוא לא בדיוק עוף. כי עוף, אגב, לא הצלחתי להכניס לפה החל בשלושה ימים לפני שבכלל גיליתי שאני בהריון. בשלוש דקות של נסיעה בין סניף המקדונלדס המדובר לבין בית החולים הצלחתי לכלות כבר 6 מתוך עשר היחידות, באכילה ביד אחת. ברוך בורא הפינגר-פודס.

גילוי המקנאגטס היה מרגש, אבל יש לי גבולות ומעצורים ואני ממש לא מאסכולת "אני בהריון ומתחשק לי לאכול את זה, אז אני אקרא לזה קרייבינג ואף אחד לא יוכל להגיד לי כלום, כי אני בהריון...". טיעון קצת מעגלי, אה? לפיכך, מאז ועד היום, אכלתי מקנאגטס בדיוק פעמיים נוספות ובשתיהן קניתי את הקופסא הקטנה יותר, רק ארבע או שש יחידות. אבל החשק לעוף מטוגן לא חלף.

פרט למקנאגטס, לא היו לי הרבה קרייבינגס. בשלב מוקדם יחסית של ההריון, כשהמחשבה על אוכל עוד הייתה הרבה יותר מאתגרת, אלון ואני נסענו מאיזה פה אחד לאיזה שם אחר ועברנו ליד סניף של Ahmo's. "אוי, איך הייתי רוצה עכשיו שווארמה בלאפה", ריירתי ואלון שאל אם אני רצינית. עניתי שכן, אבל אני יודעת שבשום מקום (חוץ מישראל) זה לא יהיה בדיוק מה שאני מתכוונת, אז מה זה יעזור. אבל המחשבה לא הרפתה ממני. בדרך הביתה נכנסנו לקרוגר, קניתי מגש של חזה הודו וכשחזרנו הביתה חתכתי את הנתחים לרצועות ותיבלתי כראוי. במקביל להקפצת רצועות ההודו בישלתי גם מג'דרה, קרמלתי בצל והכנתי טחינה. אכלתי את היצירה במשך כמה ימים ולא הייתה מאושרת ממני. אלון העיר, שאם לכל אורך ההריון החשקים שלי יהיו כאלה בריאים ויניבו אוכל ביתי מזין וטעים, הוא ממש לא יתנגד.

מאז הכנתי מרק מינסטרונה, תבשיל בקר עם גריסים ואפונה וכן, חלק ניכר מבישולי ראש השנה היה תחת ההשפעה של דייר הבטן הצעיר. כמו שאמרתי לחברים כשישבנו במסעדה והתעקשתי להזמין קינוח - I'm controlled by higher forces (נו, כנראה שאני בכל זאת מכלכלת איזשהו טיעון "מה אני יכולה לעשות, אני בהריון". אבל זה היה בצחוק.).

אתמול אכלתי פנקייק לארוחת בוקר וגולאש בעבודה וידעתי שאין שום דבר מרגש שמחכה לי בבית לארוחת ערב. עוד ידעתי, שאגיע הביתה ואתבאס מהעדר הבחירה ובסוף אוכל קוסקוס עם קטשופ, או סתם אוכל את הלב. וכבר מהבוקר התחשק לי מקנאגטס. בסוף המשמרת ההתלבטות היחידה היא האם ללכת למקדונלדס או ל-KFC. ואז התנגדתי לדחף, אבל מצאתי לי תחליף - שניצלונים ביתיים בציפוי קמח (ולא פירורי לחם), או בשמם האחר, עוף מטוגן ביתי.

בדרך הביתה עצרתי בהול-פודס וקניתי מגש של חזה עוף. בבית חתכתי את החזה לרצועות וקימחתי בתערובת קמח וקורנפלור, שתיבלתי במלח, פלפל, פפריקה חריפה ומתוקה וממש קצת אגוז מוסקט, בשביל הטוויסט. אחרי הקימוח עיסיתי את העוף בביצה טרופה ואז - קימוח נוסף. טיגנתי את השחיתות במחבת טפלון, בטיגון חצי-עמוק (לא בסיר, אבל בכל-זאת, איזה שני ס"מ שמן). לצד התענוג הוגשו קלחי תירס חם וקטשופ, מיונז וחרדל. את הקערה הגדושה בשניצלונים (כמו הדלי של KFC) הנחנו על מגש בינינו ואכלנו מול הטלוויזיה, כי ככה זה עם אוכל שלא מצריך צלחת וסכו"ם. פיקניק בסלון!

הכיף היה כפול כי בשונה מכל אותם משוקצים הנרכשים ב"מסעדות" פאסט-פוד, כאן אנחנו יודעים בדיוק מה יש באוכל; עוף, קמח, ביצה, תבלינים ושמן. זהו.

זאת הייתה מן ארוחת שירת-ברבור לקיץ, מהיר וקל להכנה וכל-כך טעים וכולנו היינו מאושרים, אלון, אני והעובר. ללקק את האצבעות.

מתרחבים

זה התחיל בצרבת.

ישבתי עם פינקי בטריאז' ודיברנו על הריון ולידה. שאלתי אותה בני כמה הילדים שלה וכמה זמן לקח לה להיכנס להריון. עם הגדולה היא נכנסה על הנסיון הראשון, עם השני זה לקח חודש והיא כבר התחילה להילחץ וחשבה שהיא דפקה לעצמה את המערכת בגלל שלקחה גלולות אחרי הלידה הראשונה. ואז היא נכנסה להריון. אמרתי לה כמה אני מבואסת, כי תמיד חשבתי שזה יילך לי כל-כך בקלות, שאני רק אצטרך להחליט והופ! זה יקרה. והנה אנחנו מנסים כבר כמה חודשים ואפילו כבר הלכנו לייעוץ במרפאת פוריות ושוב קיבלתי מחזור ושלחו אותי ל-HSG ו... אוף! מהבוקר הייתה לי צרבת. אני לא זוכרת מה אכלתי, אבל האומפרדקס שלי לא הצליח להתגבר על האתגר. גם בייגלה לא עזר. מזל שידעתי איפה מחביאים את הטאמס בתחנת האחיות.

זה התפתח לפסיכוזה.

התחלתי להתנהג כמו משוגעת. לא יכולתי לסבול את המגע הקל שבקלים, המרחב האישי לו הזדקקתי גדל פי שלושה, הייתי רעבה פתאום ואז כבר לא, הרגשתי בסדר ואז לפתע רציתי לחנוק מישהו ולקפוץ החוצה מהעור שלי מרוב קוצר-רוח, רגע אחד צחקתי ואחר-כך בכיתי. וכל הזמן היו לי גלי חום וקור, לסירוגין, בלי שום שינוי סביבתי. מסכן אלון, שהיה האדם הקרוב ביותר, המיידי, בסביבת המרחב האישי שלי, בזמן שאני מיטלטלת בין קיצון אחד למשנהו. לשמחת שנינו, הוא שרד.

זה המשיך לבדיקה אחת. ואז עוד שתיים. ועוד שתיים.

אלון דחק בי לעשות בדיקת הריון במשך כמה ימים ואני סירבתי. כבר שלוש פעמים עשיתי בדיקות והן היו שליליות ויום למחרת הבדיקה קיבלתי מחזור. נמאס לי להתאכזב. "אבל את מתנהגת מוזר!", הוא ניסה לשדל. התעקשתי שזאת רק תסמונת קדם-וסתית והוא אמר, שאם מעתה והלאה ככה הולכות להיראות התסמונות הקדם וסתיות שלי, אנחנו בצרות. בחיי, התנהגתי כמו אישה משוגעת, אבל המשכתי להתעקש - אני עושה בדיקת הריון רק עם איחור ניכר במחזור, עשרה ימים לפחות!

יום אחד חזרתי מהעבודה עם בדיקת הריון ששאלתי מהמחלקה וכוסית לאיסוף שתן. הייתי חייבת להודות בתבוסתי, השיגעון כבר עבר כל גבול. פעלתי לפי ההוראות וכעבור שתי שניות הבדיקה חייכה אליי בפלוס ורדרד, שעם כל שנייה חולפת הפך לסגול עז יותר ויותר. "אלונו, בוא מהר! תראה מה קרה!". סירבתי להאמין לתוצאה החיובית. דרשתי מבחן חוזר. נסענו ל-CVS וקנינו ערכה ובה שתי בדיקות נוספות. גם הן היו חיוביות.

בבוקר המחרת התקשרתי למרפאת הפוריות וחלקתי את החדשות. הזמינו אותי לבדיקת דם לבדיקת רמות בטא, הורמון ההריון. 48 שעות לאחר מכן חזרתי לבדיקה נוספת, לוודא שהמספרים מכפילים את עצמם כפי הראוי. בדיקות הדם אישרו, ללא ספק. אני מאוד בהריון. ניסינו לחשוב אם אולי הרמות הגבוהות תרמו להיותי משוגעת יותר. אי-אפשר לדעת.

אז מה, הצליח לנו? אני באמת בהריון?!

אבל אני לא מרגישה בהריון... זאת אומרת, אני פסיכית, כן. ואני לא מצליחה להעלות שום אוכל על הדעת, מלבד לחם בלי כלום, טוסט עם גבנ"צ ומקנאגטס, בסדר... אבל לא רואים כלום כלפי חוץ ומוקדם מדי לחלוק את הבשורות עם מישהו. אז מה עושים עכשיו, פשוט מחכים?

עד השבוע התשיעי הספקנו לעבור שלוש בדיקות אולטראסאונד, הודות לקרוהן שלי וסיווגי המיידי כהריון בסיכון גבוה, בגלל ריבוי ניתוחי הבטן שעברתי (שמביאים לסיכון מוגבר להריון חוץ-רחמי); בשבוע 5 ראינו שק הריון, אבל לא דופק, אז בשבוע 6 חזרנו לראות דופק. בשבוע 9 (עברנו ממרפאת הפוריות למרפאה בסיכון) ראינו שעועית קטנה עם ידיים ורגליים, מכה באוויר. אמרתי לאלון, הולך להיות לנו מתאגרף!

ואז נסענו לישראל. לשמחתי, באמצע שבוע 9 עברו לי לגמרי הבחילות ולא הייתי צריכה לעבור טיסה טרנסאטלנטית שלמה עם בחילות נוראיות. להיפך. נפתח לי התיאבון כל-כך, שבהמתנה לבורדינג לטיסה הראשונה מדטרויט אכלתי כוס רסק תפו"ע, שקית סנדביצ'ים מלאה של קורנפלקס מתוק, קופסא קטנה של צימוקים וחופן נדיב של שקדים קלויים. ואז שלחתי את אלון לקנות לי מים. ובייגלה.

בישראל סיפרנו למשפחה וחברים וככל שסיפרנו ליותר אנשים התגובות היו יותר נלהבות ושמחות. בעיקר מפני שלמדנו מהר, שכדאי לספר מיד כשנפגשים ולא למתוח את זה יותר מדי. הפתיח הכי קל לנושא הזה היה המשקל שלי. כל מי שראה אותי העיר מיד על כמה שרזיתי ואז היה קל להעיר בצחוק, "כן, מישהו אוכל לי את כל האוכל - וזה לא אלון!".

כשחזרנו מישראל סיפרתי בעבודה ואט-אט התחלנו להפיץ את השמועה גם בקרב החברים בעיר. לפני שלושה שבועות, עמדתי מול המראה בשירותים בעבודה והסתכלתי על הבטן שלי בזמן שהכנסתי את הגופייה התחתונה למכנסיים. כבר הייתה לי מספיק בטן כדי שאני אראה את ההבדל, אבל לא מספיק כדי שיראו דרך המדים. ועדיין - אני לא מרגישה בהריון! יצאתי מהשירותים ואמרתי לאדריאן, הפראמדיקית שעבדה איתי: אני לא מרגישה בהריון. אני מחכה כל הזמן שמישהו יחשוף את הרמאות שלי ויגיד לי להפסיק להעמיד פנים.

ואז זה קרה. הבטן יצאה מספיק כך שמבחינים בבליטה קטנה גם מתחת למדים. אני מרגישה את הבחורצ'יק הקטן בועט יותר ויותר. לפני שבוע "הפכתי תקליט" ועכשיו אני רשמית כבר אחרי החצי. כל מה שנשאר לעשות זה לחכות ולתפוח.

אני שמחה לספר שעד עכשיו ההריון עובר בקלות יחסית ובבריאות. ירדתי המון במשקל בטרימסטר הראשון, אבל התנחמתי בידיעה שאותו הדבר קרה גם לאמא שלי בהריונות שלה עם ארבעת ילדיה. נדמה שהעובדה הזאת שיככה קצת גם את דאגתם של הרופאים שלי.

הירידה במשקל התרחשה למרות שלא הקאתי ולו פעם אחת! תמיד הייתי בטוחה שבגלל הרקע הקרוהניסטי שלי אני אהיה "מקיאת-על" (super-puker, באנגלית זה נשמע יותר טוב), אבל למעשה, הניסיון העשיר שלי עם בחילות צייד אותי בכלים רבים מגוונים להתמודדות עם המפגע. ואולי פשוט לא נועדתי להיות אחת מאלה. פשוט מאוד, לא היה לי כל עניין באוכל בהתחלה, למעט דברים בסיסיים מאוד (ע"ע, פסטה בלי כלום, לחם בלי כלום, טוסט גבנ"צ ווריאציות שונות על עוף מטוגן, אבל לא עוף!). על אף כל זאת ואולי גם בגלל שבמהלך היום לא אכלתי אוכל של ממש ובטח לא מספיק, בלילות התקשיתי להירדם כי הייתי רעבה וגם הייתי מתעוררת באמצע הלילה רעבה. הבעיה הזאת נפתרה די מהר, כשחברה אחת סיפרה לי איך בהריון השני שלה כל מה שהיא רצתה לשתות היה חלב. הה! חשבתי לעצמי - חלב הוא מקור נהדר לחלבון וגם לסידן, שני דברים שהעובר זקוק להם מאוד. אז התחלתי לקנות לקטאייד, חלב טרי נטול לקטוז ולשתות שתי כוסות חלב ביום. הגילוי המרעיש החזיר לחיי גם את הקורנפלקס, עוד מאכל שמתאים היטב לקטגוריה "בלי יותר מדי טעם או ריח".

כבר כמה שבועות שהתיאבון שלי חזר לעצמו ואף יותר מזה ואני מעבירה את הבקרים שלי באכילה-בשרשרת. בהתאם, התחלתי לעלות במשקל ואני שמחה טובת לבב. זה הזמן להודות ולומר שהרבה מההיעדרות מהמטבח הקיץ היה נעוץ בשינויים שעברו על הגוף, על מנגנון הרעב והשובע ועל חוש הריח והטעם שלי. האגדה מספרת שהטרימסטר הראשון הוא הקשה והטרימסטר השני להריון הוא "טרימסטר ירח הדבש" שבו מרגישים טוב ורמות האנרגיה חוזרות לעצמן. אני מבקשת לתקן ולומר שרק בסביבות שבוע 18 יכולתי לומר באמונה שלמה שאני מרגישה שוב כמו עצמי. לשמחתי, יחד עם החזרה לעצמי, חזרתי למטבח ועכשיו זו חגיגה. לא עוד רק כריכים קרים עם פסטרמה וגבנ"צ בשביל אלון וסנדביץ' חביתה בשבילי.

לשמחתי ולשמחת הדייר הנוסף בבית, שהוא במקרה גם בעלי, כשבוע אחרי שגילינו שאני בהריון, הגוף שלי התרגל לרמות ההורמונים החדשות וגם למדתי מחדש לווסת את הרגשות שלי ולשלוט בהם והפסיכוזה שככה כמעט לגמרי (אני לא מוכנה להתחייב ולומר שזה נעלם לחלוטין ותמיד טוב להכין בצד טיעון "אי-שפיות זמנית").

וכמו שכבר סיפרתי, חזרתי לשחות ומצאתי שיעור יוגה נפלא לנשים בהריון ואני באמת מרגישה נהדר. עוד, מצאנו דולה שתלווה אותנו בהריון ובלידה. הצוות במחלקה להריון בסיכון שבבית החולים ממש מעולה ואנחנו מרגישים שיש מי שדואג לנו. לפני כמה ימים דיברנו על החשיבות שבתחושה הזאת, שאנחנו בידיים טובות.

בשבוע 18 עברתי סקירת מערכות וגילינו שאנחנו מצפים לבן. שבוע לאחר מכן חזרו על הבדיקה רק כדי לבדוק עוד כמה דברים קטנים וזכינו לראות את כפות הרגליים והידיים שלו יותר מקרוב - עסק חמוד ביותר. זה די מדהים לקלוט, מדי פעם, שיש שם בפנים בנאדם של ממש, רק בקטן. ושמכל זה עוד יצא תינוק בסוף.

והבחורצ'יק? הוא עובר מצטיין! בועט ודוחף, גדל בדיוק בקצב הנכון ובכל ביקורת נמדד בדיוק איפה שהוא אמור להיות. שרק נמשיך ככה, טפוטפוטפו. 

חמסהחמסהשומבצלמלחמימטפוטפוטפובליענרע

בעוד ארבעה חודשים וחצי, בערך, איפשהו בפברואר, קצת לפני או אחרי, תתווסף לנו עוד צלע למשפחה ואם להסיק ממה שקורה לי בבטן, זאת הולכת להיות צלע עם חיבה לבעיטות ופעילות. XY, ללא ספק.

שבוע 21, כבר לגמרי baby bump

בינתיים, אני מפנטזת על הלידה, קוראת ספרות נבחרת (אבל לא יותר מדי) ורואה סרטים על לידה טבעית שיתמכו בתפיסת העולם והאני מאמין שלי, עושה היפוכים כדי לייצר יותר מקום באגן, מחפשת סיפורי לידה מעוררי השראה בבלוגים ברחבי הרשת ומטפחת צפייה שקטה לפגישה הראשונה עם העולל - כמה שיער יהיה לו, ואילו מן עיניים והאוזניים של מי, ושל מי השפתיים (שלו, כמובן)? ואיזו מן אישיות תהיה לו, ואיזה מן מזג. ההתרגשות גואה.

איזה מגניב, אה?

פרנץ' טוסט ארוך, דבר נפלא!

אז, אני חוזרת לספר...

בעשרה לתשע הבוקר הדלקתי את התנור. בתשע הכנסתי את התבנית לתנור החם (180 מ"צ). פניתי לשגרת הבוקר שלי והנחתי ליצירה למלא אט-אט את המטבח ואז את הבית כולו בריחות מענגים של קינמון, חמאה וסוכר חום. בתשע וחצי הטיימר צלצל והעברתי את התנור לשלוש דקות של גריל. חמש דקות אחר-כך כבר ישבתי לאכול, לא לפני שהטבעתי את הנתח המובחר שלי בכמות שאינה בלתי מכובדת של סירופ מייפל מובחר.

זה היה מענג ומופלא ואני ממליצה לכולכם לנסות. וזה כל-כך פשוט!

מה צריך?

4-5 ביצים

250 גרם לחם מכל סוג שתבחרו, אפשר בן יום או יומיים אבל ממש לא חובה

2 כפות חמאה

1/3 כוס סוכר חום

1/2-3/4 כוס חלב

כפית תמצית וניל

כפית קינמון טחון

מעט אגוז מוסקט

קורט מלח

איך מכינים?

משמנים תבנית רבועה (שלי 9*9 אינץ') בחמאה. את שארית החמאה חותכים בסגנון חופשי לחתיכות קטנות ומפזרים על תחתית התבנית. זורים את הסוכר על תחתית התבנית. חותכים את הלחם לקוביות לפי רצונכם ומניחים בחוסר-סדר בתבנית.

מערבבים את כל החומרים האחרים ושופכים מעל הלחם. נותנים ללחם כמה לחיצות כדי שהבלילה תופץ ותיספג באופן אחיד יותר. מכסים את התבנית בניילון נצמד/נייר אלומיניום ומאשפזים במקרר למשך 4 שעות עד לילה.

בבוקר (או כשמוכנים), מוציאים את התבנית מהמקרר ומחממים תנור ל-180 מ"צ. אופים את החגיגה 30 דקות, בתבנית לא מכוסה. בתום האפייה אפשר להעביר את התנור למצב גריל לדקות ספורות, רק כדי להשיג קצת שחום וקראנצ'י - זהירות שלא לשרוף! אפשר להפחית מזמן האפייה אם מעוניינים בתוצאה רטובה יותר. ואפשר פשוט לשפוך חצי משאית מייפל מעל הכל, ואז כלום לא ישאר יבש.

בתיאבון ולבריאות!

note to self: הצלחת האדומה לא תורמת לפוטוגניות

מערב ועד בוקר, מהיום למחר

אמא שלי אמרה לי היום, שכבר הרבה זמן לא כתבתי בבלוג. היא שאלה אם זה נכון, או שמערבולת הזמן של השבתות והחגים ששטפו את ישראל בתקופה האחרונה סחפה כל חוש זמן שהיה לה. בהתחלה הייתי בטוחה שהיא צודקת מאוד, שכבר המון זמן לא כתבתי. אבל אז חשבתי לעצמי, מה - כתבתי פוסט אחרי ראש השנה! ואז הבנתי שיום כיפור בא והלך וגם את סוכות כבר השארנו מאחור. ואכן, לא כתבתי כבר שלושה שבועות.

היעדרות מהבלוג תמיד מלווה אצלי בהתנצלות והצטדקות. אני מרגישה כאילו אני עושה משהו שהוא לא בסדר. אבל האמת היא שמאז שחזרנו מישראל (לא להאמין שעבר רק חודש וחצי) אני מרגישה שהכתיבה פחות קוראת לי. עוברת עליי תקופה של התכנסות פנימה ושקיעה בשגרה. אני קמה בבוקר ונוסעת לעבודה, עובדת קשה וחוזרת הביתה, מבשלת וקוראת ונחה והולכת לישון וקמה בבוקר וחוזר חלילה.

כל זה יכול אולי להישמע קצת מדכדך, אבל ההתכנסות הזאת היא לא סימן לדיכאון, אלא דווקא בועה של שקט, שלווה ויציבות. נעים לי ככה, בלי להריץ כל הזמן ברקע את שכבת-העל של המחשבות מסדר שני שמפרשות ובוחנות ומנתחות את אירועי הסדר הראשון. ואולי, בלי להתאמץ יותר מדי למצוא הסברים וצידוקים להאטה הזאת בקצב הפרסום בבלוג, אני יכולה לומר בפשטות הכי לא מסובכת - אני עסוקה, בסוף היום אני עייפה ואין לי זמן וראש לשבת ולהקליד ולערוך ולהגיה את היומיום שלי לתוך פסקאות מנוסחות ומסודרות, משובצות בתמונות.

אבל.

דווקא יש לי על מה לספר ועל מה לכתוב. זה הכל עניין של סדרי עדיפויות. ועכשיו, בזמן שהנזיד (בערך גולאש) עוד מתבשל על הכיריים והאורז מבעבע בסיר שלידו וכוס התה שלי עוד מלאה והתה חם ונלגם בלגימות קטנות, החלטתי להשאיר את הכלים בכיור עד מחר ולשבת מול המחשב וקצת להריץ את האצבעות על המקלדת.

ההצטננות היחסית במזג האוויר ועוד כמה שינויים במזג האישי שלי איפשרו לי חזרה מהוססת אבל עקבית למטבח. לפני שבוע בישלתי קציצות בתבשיל דלעת בהשראת אחת האחיות מהעבודה, בחורה ממוצא הודי. יום אחד שמעתי אותה נותנת לאחות אחרת מתכון לתבשיל קישואים בעגבניות ואומרת שאפשר להכין אותו עם כל מיני דלועים. כשנסעתי לקרוגר ולא היו קישואים, קניתי דלורית אחת, צרור גזרים ובטטה. אידיתי את הנ"ל עם שני בצלים וכשכולם היו רכים ונכונים ושכחו את גבולותיהם צירפתי להם גרגירי חומוס מקופסת שימורים אחת. תיבלתי בכורכום וכפית הל טחון (למרות שבמתכון של פינקי היא דיברה על כוסברה טחונה, ואני עדיין צריכה לברר איתה האם הכוונה היא לעלים טריים, מיובשים או בכלל לזרעים טחונים. וכן, זה באמת השם שלה). הקציצות עצמן היו חצי-הודו-חצי-עוף עם כמות מבהילה של פטרוזיליה, כוסברה ובצל ירוק שקצצתי במעבד מזון ותיבול פשוט של מלח-פלפל, כי אחרי כל-כך הרבה ירוק, לא צריך להוסיף המון. יצאה מנה כתומה-צהובה זרחנית, בזכות הכורכום, כזאת שלגמרי אומרת "הודי", אפילו שהיא לא קארי. קבלת פנים מושלמת לסתיו הקריר שנכנס בפתח.

בהמשך השבוע הכנתי מינסטרונה של עצלנים, מפני שאלון הכריז באחד הימים שעונת המרקים בפתח ומפני שאכלתי מינסטרונה נהדר באיזו מסעדה איטלקית בעיר (די בינונית, חוצמזה) ונזכרתי כמה אני אוהבת את המרק הזה וחשבתי כמה אני רוצה לאכול אותו כל יום, ארבע פעמים ביום. בגלל שהחלטתי שאני רוצה מינסטרונה בשבע בערב, הגעתי הביתה בשמונה בערב והתחלתי לבשל רק בתשע וחצי, הייתי צריכה לעשות קצת קיצורי דרך, העיקרי שבהם הוא שהשתמשתי בשלושה סוגי שעועית מקופסא (בדרך כלל אני משרה מראש בבית, אבל מי שרוצה מינסטרונה בלי לתכנן...). כמו כן, בשלב אידוי הירקות טיגנתי מגש שלם של פרגיות (סטייק פרגית) שחתכתי לחתיכות בגודל ביס, כדי לתת למרק קצת עומק למרות שלא היה לי ציר עוף. התוצאה המשמחת היא שעכשיו בכל קערית יש גם חלבון מן החי וגם חלבון מן הצומח וזה משביע וטעים ונעים. בסוף הבישול קצת התבאסתי כי היה למרק טעם קלוש אך מורגש של קופסת שימורים, אך לשמחתי הרבה, הוא חלף ללא שוב יום למחרת הבישול.

לפני שבוע בערך הרגשתי שאני רוצה להפסיק לשבת מול המחשב בבקרים של ימי עבודה. בדרך כלל שגרת הבוקר שלי הולכת ככה - אני מתעוררת, מעמידה קומקום לתה, נכנסת להתקלח, אחרי המקלחת מכינה תה ויושבת מול המחשב עד חמש דקות מאוחר מדי ואז קמה ומארגנת את כל הדרוש ארגון לעבודה ויוצאת מהבית חמש-עשר דקות מאוחר יותר ממה שרציתי. אבל כבר כמה זמן שלא נעים לי להילחץ ככה בבוקר וגם לא נעים לי להתעורר וישר להתיישב מול המסך ולהיכנע למשחק אינסופי בקנדי-קראש (שהוא משחק נורא ואיום, מטופש ואיום ויציר-שטן, אבל הוא נורא ממכר) ואז לצאת מהבית ליום עבודה ארוך.

אז לקחתי יוזמה והפסקתי להדליק את המחשב בבוקר. במקום זה, אני פותחת את הבוקר במקלחת ואז מבצעת היפוך אחד, שיחזיר את האיזון והמרחב לאגן שלי. בפעם הראשונה שעשיתי את ההיפוך השעה הייתה חצות ואחרי זה לא הצלחתי להירדם במשך שעה וחצי. כך למדתי שדווקא נעים מאוד לבצע היפוך כחלק מטקס הבוקר. זה יותר טוב משוט של אספרסו. זה גם הזמן היחיד ביום בו אני באמת על בטן ריקה, אז זה יותר נעים.

אחרי המקלחת וההיפוך אני מכינה לי תה. ואז... גיליתי עוד משהו - כשלא נשתלים מול המחשב בבוקר יש זמן לארוחת בוקר קצת יותר אמיתית. לא רק קורנפלקס או דייסת קוואקר (שאני לא ממש מצליחה ליהנות ממנה בתקופה האחרונה). בימים האחרונים מככבים כאן פרנץ' טוסט ופנקייקים בלהקות. שיגעון הפרנץ' טוסט האחרון התחיל אחרי לילה אחד קשה במיוחד בו כאבה לי הבטן והתהפכתי במיטה בלי למצוא מנוח. התעוררתי בבוקר המומה ומצוברחת והרגשתי שאני חייבת אוכל מזין ומנחם שירומם אותי פיזית ונפשית. נו, מה אם לא לחם מטוגן.

מאז התענוג שוחזר פעמיים וגם התחלף במזון-ארוחת-הבוקר האחר - פנקייקים. בבקרים שלפני העבודה, במקום לעמוד ולטגן פנקייקים אישיים במשך דקות ארוכות, אני משתמשת במחבת הגדולה ביותר שלנו (28 ס"מ), מכינה בלילה משתי ביצים ומטגנת את כל הכמות בבת-אחת, לחביתית אחת עבה קצת יותר. מספיק סודה לשתייה ושימוש במכסה לחלק מזמן הטיגון מאפשרים להימנע מפנקייק נא. אז, חביתית הענק נחצית לשניים, חצי לרעבה-עכשיו וחצי לשותף הישן שיקום ויהיה רעב בעתיד.

ואז, לפני כמה ימים קראתי באחד הבלוגים עליהם אני מנויה על נסיונותיה של הכותבת לפשט את שגרת הבוקר שלה ולהפחית לחץ ככל האפשר בזמן הזה של היום. בין היתר, היא כתבה על ארוחות בוקר שמכינים ערב לפני כן ומסיימים את הכנתן בבוקר. ואז נשתל במוחי הרעיון, לחפש ולמצוא מתכון ל-overnight French toast ולראות מה ייצא מזה.

היום סופסוף הבשילו התנאים לכך ומחר בבוקר, בין הרתחת המים להיפוך למקלחת, אני אתניע את התנור ואכניס לתוכו תבנית אחת רבועה, שתשהה שם חצי שעה ותספק לי ארוחת בוקר חמה ומזינה, על הבוקר, באפס השקעה (בבוקר עצמו. את מעט העבודה הנדרשת השקעתי הערב). כי כמו שאותה כותבת טענה בצדק באותו פוסט שהצית את דמיוני - הרבה יותר קל להכין בערב דברים למחר (אפילו לבחור בגדים למחר קל יותר ערב לפני!), מאשר לעשות את אותם הדברים בבוקר. איכשהו נראה שאותה הפעולה לוקחת פי שלושה יותר זמן בבוקר מאשר בערב. לפחות אצלי זה ככה.

אז נראה איך הפרנץ' טוסט האפוי (סוג של פודינג לחם, אני מניחה) יהיה לי מחר בבוקר. ואם יהיה טעים, אולי הרווחתי עוד כמה דקות של ישיבה רגועה עם כוס התה שלי לפני שהשגעון של היום מתחיל.

ומה עוד לא סיפרתי?

שלראשונה מאז עברנו לא"א זכינו לביקור מבן משפחה וזה היה נהדר ומשמח ומרגש. אח שלי הגיע לניו-יורק לרגל עבודה בשבוע שעבר והוא ניצל את סוף השבוע שקדם לכך כדי לדלג אלינו ולבלות איתנו שני לילות ויומיים וחצי. לקחנו אותו לבראנץ' בקפה זולה, לנסיעה בדרך הנופית של נהר יורון ועברנו עם האוטו ליד Pumpkin patch ושמחתי לחשוב שכבר עודמ עט האלווין.

ולמחרת יצאנו לפיקניק בארבורטום עם סנדביצ'ים (ועוד שלל שחיתויות) מזינגרמנ'ס. ואחרי שאכלנו ירדנו בהליכה עד הנהר והיו שם ברווזים וגם שני דייגים שעמדו בתוך המים עם המכנסיים המצחיקים עד הפופיק והטילו חכות. היה מופלא באמת. קצר מאוד אבל כל-כך כיפי.

אם תגדילו את התמונה ממש ממש ותסתכלו טוב-טוב, אולי תצליחו לראות את הדייגים

וגם לא סיפרתי שחזרתי לעשות יוגה בקבוצה, עם מורה טובה בסטודיו נעים וקבוצה נעימה, שנותנת קצת תחושה של קהילה ועוזרת לי לשמור על השפיות בין משמרת למשמרת. וגם חזרתי לשחות יותר בקביעות מאז שחזרנו מישראל וזה כיף חיים.

וגם, שקניתי נעלי ספורט חדשות לעבודה אחרי שברך שמאל שלי התחילה לעשות לי בעיות ועכשיו אני אחת מהילדים המגניבים ביותר במחלקה :)

עדכונים נוספים (כולל מתכון לפרנץ' טוסט חוצה יממות, אם ייצא מוצלח) - בקרוב.

שמיים מוצלחים של ערב סתוי, כפי שנצפו כשיצאתי היום מהעבודה.
בדרך הביתה ראיתי גם כוכב נופל, התרגשתי מאוד והבעתי משאלה.

דברים שאכלנו בזמן האחרון

רצפים

ביום שני שעבר התעוררתי מחלום משונה. מישהו רדף אחרי ואני ברחתי.

זה היה החלום האחרון של הלילה, שנרקם בין הקימה לפיפי לבין צלצול השעון המעורר. כשהשעון המעורר צלצל השתהיתי עוד רגע במיטה, מנסה למצוא מחדש את התפר הדק שבין שינה לעירות. בסוף ההתארגנות של הבוקר, שכללה הכנה זריזה של קובלר אפרסקים, תהיתי שוב על החלומות המשונים שפוקדים את שנתי בלילות האחרונים. נדמה שככל שאני עובדת יותר ימים ברצף, הכימיה של המוח שלי משתנה ומביאה איתה חלומות מוזרים יותר ויותר. ושוב חוזר מוטיב המדרגות התלולות, חסרות המעקה, שאני חייבת לעלות או לרדת בהן, ללא תמיכה. מה כל זה אומר?

את קובלר האפרסקים הכנתי לרגל potluck שהתארגן בעבודה לציון לייבור-דיי. ובאמת היה לי מזל מן הסיר: הגעתי לעבודה במחשבה שהנה, משמרת אחרונה ברצף של ארבע, יום חג לעם האמריקני וכמו תמיד בחגים, ננוח רוב היום ואז לקראת הערב יתחילו לזרום למיון כל אלה ששתו קצת יותר מדי בחג ואמרו או עשו דברים מטופשים, הסתבכו בקטטות עם שכנים או בני משפחה. אחרי חצי שעה במחלקה שזזה בקצב מטורף הבנתי שזה לא המצב. מזל שארגנו ארוחה במחלקה ולפחות זכיתי לאכול כמה חופנים של דוריטוס וחתיכה נדיבה מקובלר האפרסקים שלי, ששחה בכמויות נדיבות של חמאה והיה בדיוק מה שהייתי צריכה כדי לשרוד את היום.

העוגה שקישרתי אליה כאן תביא לכם אושר פשוט. ההכנה אורכת רבע שעה, בהנחה שממש-ממש לקחתם את הזמן ובמהלך האפייה ישאר לכם זמן להתארגן לעבודה ואפילו לגלוש קצת באינטרנט. אני הוספתי לבצק כפית תמצית וניל וקצת קינמון וזאת הייתה החלטה נבונה מאוד. כולם נאנחו בסיפוק ונחת ומעמדי בעבודה כאופה מוכשרת נשמר.

מה שאכלנו במרכז אירופה

טוב, לא באמת... אבל בערך.

לפני שבועיים בערך, מייקו, חברתנו האוסטרו-יפנית שגדלה בגרמניה, עברה דירה. בשבת שאחרי המעבר אלון הלך לעזור לה לסחוב עוד קצת דברים כבדים מכאן לשם ואחרי שהרוב כבר עמד במקום נפגשנו לארוחת ערב. חשבנו ללכת ל-ABC, אותו פאב חביב שמגיש גם אוכל. אני שמתי עין על רצועות העוף המטוגנות, שבישראל אולי היו קוראים להן שניצלונים. אבל אז, כשהגענו לאזור, ראינו שהמסעדה השכנה פתוחה, מסעדה פולנית שכבר המון זמן מסקרנת אותנו. אני חושבת שמאז שעברנו לאן ארבור לא ראיתי את המקום פתוח אף לא פעם אחת. פה אחד החלטנו להיכנס ולראות מה יש להם להציע.

פתחנו את הארוחה עם צלחת של שלושה פירוגי, כיסונים פולניים אפויים-מטוגנים. אלון בחר באחד ממולא בפטריות, מייקו ואני בחרנו בגרסה השמרנית, הממולאת בתפוחי-אדמה וגבינה. משם המשכנו למנה העיקרית. אלון ומייקו לקחו כל אחד מנה של פנקייק תפו"א - אלון אכל ערימת פנקייק בסגנון בודפשט, שני פנקייקים שביניהם תבשיל עוף עם פלפלים ורוטב יין ושמנת חמוצה ובצד סלט ארטישוק. מייקו אכלה פנקייק בסגנון הונגרי, שהם שני פנקייקים החובקים ביניהם מנה יפה של גולאש.

ואני... אני מצאתי בתפריט גולבקי, כרוב ממולא באורז ובשר חזיר טחון, ברוטב עגבניות. היה טעים-טעים.

לקינוח אכלתי עוגת פרג פולנית שהייתה קצת יותר מדי מרציפנית לטעמי, עם נוכחות גבוהה של שקדים במילוי. בתום הארוחה הרגשתי שיכורה לחלוטין מרוב אוכל ונחת.

המנה העיקרית שאכלתי היוותה השראה לקישואים הממולאים שהכנתי כמה ימים אחר-כך, מיד כשהזדמן לי יום חופשי מהעבודה. שוב נזכרתי והצטערתי מאוד שהשארתי את הקישואן שלי בישראל (סכין ארוך שמשמש לריקון ירקות ופירות מליבתם). מצאתי בקרוגר קולפן מוט ממתכת ועבדתי בזהירות איתו ועם סכין. התוצאה הייתה מספקת. מילאתי את הקישואים בהודו טחון ואורז שתובלו בפשטות - מלח, פלפל, פפריקה מתוקה וחריפה. הוספתי גם מעט רסק עגבניות. בניגוד להרגלי בשנים האחרונות לא טיגנתי את הבשר טרם המילוי, אבל כן השריתי את האורז במים למשך הזמן שרוקנתי את הקישואים מתוכם.

היו לי חמישה קישואים וכל אחד היה גדול מספיק בשביל להיחתך לשניים, סך-הכל עשר יחידות. הקישואים התבשלו ברוטב שכלל בצל מטוגן אחד, קופסא קטנה של עגבניות קלופות מרוסקות ושתי כפות רסק עגבניות. התיבול של הרוטב היה זהה לתיבול של מילוי הקישואים. עם המילוי שנותר אחרי שכל הקישואים כבר מולאו הכנתי קציצות קטנות והוספתי אותן לסיר, שמטובו נהנינו במשך ארבעה ימים.

מה שאכלנו לראש השנה

כשחזרנו מישראל קלטתי שעשיתי פדיחה - מרוב שהייתי עסוקה כל-כך בסידור העבודה שאפשר לי לצאת לחופשה הארוכה בישראל ובגלל שהחג הגיע מוקדם במיוחד השנה, שכחתי לחסום את היום בסידור. כך יצא, שנגזר עליי לעבוד בלייבור-דיי ובערב ראש השנה, יומיים לאחר מכן. קצת תמרונים, עזרה מחברים וממנהלת המחלקה אפשרו לי להיפטר מהמשמרת בערב החג.

זוהי השנה הראשונה שאנחנו לא מתארחים אצל אחרים בראש השנה אלא מארחים, מה שאפשר לי להכין ארוחת חג כמו שאני חושבת שארוחת חג צריכה להיות. דבר ראשון, ארוחה בישיבה ולא בופה. דבר שני, ארוחה שכוללת את כל המנות המסורתיות שבשבילי הן-הן שהופכות את הארוחה מ"סתם עוד אחת" לארוחת חג של ערב ראש השנה.

אז מה היה לנו שם?

פתחנו בתפוח בדבש, חלה מתוקה מעשה ידיו של אלי, תמרים וגרגירי רימון ובירכנו "שהחיינו" על אשכולית אדומה, ששימשה בתור "פרי חדש" שאף אחד מאיתנו עוד לא אכל השנה. המשכנו למרק עוף שבישלתי, בליווי קרפלעך מעשה ידיי, שהכנתי בהתבסס על המתכון הזה. כן, קרפלעך ביתיים הם המון פצ'קריי, אבל רציתי ארוחת חג כמו שארוחת חג צריכה להיות, וקרפלעך הם אחת הדרישות. לא נראה לי שבאן ארבור אפשר למצוא קרפלעך (שהם לא טורטליני).

זאת הפעם הראשונה שאני מכינה קרפלעך והמסקנה היא זאת - הייתי צריכה להיות אמיצה ולהוסיף עוד קצת קמח לבצק כדי שיהיה קל יותר לעבוד איתו. מכונת פסטה הייתה עושה כאן פלאים. אני עבדתי עם מערוך. אם אכין שוב קרפלעך אי-פעם, אולי אחפש מתכון לבצק עם ביצה, שאולי יניב תוצאה רכה יותר אחרי הבישול. בכל מקרה, הקרפלעך קצרו מחמאות.

המשכנו למנה עיקרית. ביומו של ערב החג התלבטתי ולא הצלחתי לבחור בין בקר ועוף. לפיכך, מצאתי פשרה - עוף בתנור וגם קציצות בקר (אבל לא צלי בקר).

הכנתי עוף חגיגי בתנור - 12 שוקיים, שזיפים ומשמשים מיובשים שהושרו מעט במים רותחים, מקל קינמון אחד, 6 כדורוני פלפל שחור שלם, מלח, שמנ"ז, קצת חומץ בלסמי, עלה דפנה וקצת טימין, שלוק נדיב של סילאן ושש שיני שום שלמות, קלופות. צליתי בשקית קוקי, ב-180 מעלות, במשך שעה וחצי והשארתי את העוף עוד קצת בתנור, שיחשוב על מה שהוא עשה. יצא שזוף, מתוק, מתובל ונהדר.

קציצות הבקר התבססו על המתכון הזה של אהרוני. לא ידעתי איפה בא"א אפשר למצוא רכז רימונים, אם בכלל ולא היה לי הרבה זמן לחפש, מאחר ועשיתי קניות וגם בישלתי הכל ביום הארוחה. לפיכך, קניתי בקבוק גדול של מיץ רימונים וצמצמתי אותו על הכיריים. הוספתי גם תרמיל הל אחד, שיהיה. בתחילה חשבתי לוותר על הסלק, אבל בתום הבישול התקבלו קציצות שחורות ברוטב אפור ועל אף החידוש הקונספטואלי, לא ידעתי כמה טוב הרעיון יתקבל בקרב הסועדים. הוספתי לסיר שלושה סלקים חתוכים ששינו את צבעו של הרוטב לסגול זרחני. תערובת הקציצות הייתה מעט רטובה, אז הוספתי לה חצי כוס, בערך, של סולת דקה. התקבלו קציצות רכות ונימוחות ברוטב חמוץ-מתוק. מנה מוצלחת וחגיגית שתזכה עוד לשחזורים רבים במטבחנו.

את המנה העיקרית ליוו צימעס נהדר שהכנתי לפי ההוראות במתכון הזה, רק שבסופו של דבר הוספתי לו עוד כמה כפות סוכר לבן, בנוסף לזה החום ויצא מתוק בדיוק במידה שרציתי. בחרתי לבשל את הגזר בישול מקדים, לפני האידוי והוספתי לו פרוסת ג'ינג'ר דקה בשלב זה, מה שהעניק לתוצר הסופי טעם מעט מעושן שהיה מעניין. היינו רק שישה סועדים, אז הכנתי צימעס מחצי קילו גזר בדיוק ונשאר קצת לימים שאחרי החג. בול מה שצריך.

כמובן ששכחתי לצלם. אבל את הצימעס... צילמתי.

עוד הכנתי אורז הפתעות עם בצל מטוגן, צימוקים ושבבי שקדים, בתוספת מעט סילאן שנתן צבע וטעם לכל החגיגה. בדיוק התוספת הפחמימתית המושלמת לקבל עליה את הרטבים הנהדרים משתי המנות העיקריות. בדרך-כלל, אני נוהגת להכין אורז לבן "פשוט" והאורז הזה היה לי כל-כך טעים שהכרזתי שאתחיל להכין אותו לא רק בחגים.

אסף, אחד האורחים שהצטרפו אלינו לסעודה הביא בקבוק יין וסלט ירוק עם פלפלים קלויים ופטריות. דניאל, אסופי אחר, הביא סלט חצילים שהכין בעצמו. אלי הביא חלה ועוגת דבש ואייזק הביא את הגלידה המלווה לעוגה. היה נפלא, כולנו היינו שבעים ומרוצים וקיבלנו את פני השנה החדשה בשמחה, כראוי.

צלחת חג מטושטשת

שנה טובה ומתוקה!

ריבת אפרסקים לסוף הקיץ

הריבה הראשונה שבישלתי לבדי הייתה ריבת תאנים.

בילדותי גדל בחצר האחורית של בית הורי עץ תאנה מהזן הלבן. בכל שנה בקיץ העץ הענק היה מניב כמות נאה של פרי, שהספיקה למאכל יומיומי וגם לרקיחת ריבות. פעם בשנה היינו מתגייסים למבצע קטיף ומורידים מהעץ העמוס כמה שרק הצלחנו, ואז היה נפתח במטבח מפעל ריבה, עם ארבעה סירים עומדים על כל להבה בכיריים, כל סיר מתבשל בקצב אחר, לפי גודל הלהבה. המפעל היה מניב כמה עשרות צנצנות בגדלים שונים, חלקם היו נמסרות במתנה לחברים ומשפחה וכמה היו מאופסנות בארון הגבוה שמעל התנור במטבח ומגיחות משם אחת-אחת במהלך השנה, עד שהקיץ הבא היה מגיע ומפעל הריבות היה נפתח לייצור מחודש.

בקיץ לפני שעליתי לכיתה לי"ב ההורים שלי היו בחו"ל בדיוק כשהגיע הזמן לבשל את ריבת התאנים ואני הופקדתי על המלאכה. קטפתי ושטפתי פרי, קטמתי עוקצים, שקלתי כמויות פרי וסוכר, סחטתי מיץ לימון והעמדתי שלושה סירים גדולים על האש. ואז בישלתי. ובישלתי ובישלתי, ובישלתי עוד. והריבה לא נהייתה. אני חושבת שהעסק כולו נמשך כמה שעות, בסופן הייתי שיכורה לגמרי מסירופ תאנים מתוק, מרוב שבדקתי ובדקתי בשיטת הטיפה-על-צלחת.

לקראת שקיעה, הריבה הייתה סוף-סוף מוכנה, ואני צנצנתי ופקקתי והעמדתי כמה צנצנות על הראש וניגשתי לשטוף את הסירים לפני שהנמלים השחורות הקטנות יגלו אותם. אז גיליתי גם שאפשר ללקק את שאריות הריבה ישר מהסיר וליהנות מהנקטר המובחר, ג'ל קרוש ושרירי בטעם קרמל וגן-עדן. את הדרך למפגש החברתי בבית של גל עשיתי בשירה, ריקודים ודילוגים ושוב נדהמתי ללמוד עד כמה אני רגישה לסוכר וכמה קל לי להיכנס להיפר, רק כי אכלתי כמה כפיות של ריבה בזמן הבישול. היה מצחיק.

. . .

בביקור שלנו בישראל, גיליתי שאחד הקינוחים החביבים על האחיינים שלי הוא יוגורט עם כפית ריבה. כמו בהרבה מקרים אחרים שקשורים לילדים ולאוכל, נראה שלפעמים הם יותר אוהבים את הרעיון מאשר את מעשה האכילה במציאות, אבל זה הזכיר לי שבעצם, גם אני פעם אהבתי מאוד את הפינוק הפשוט הזה, גביע של יוגורט טבעי עם כפית ריבת פרי ביתית. חשבתי לעצמי שאולי כשנחזור אלך לקרוגר ואקנה כמות גדולה של פירות קיץ בסופעונה ואבשל ריבה.

כשחזרנו מישראל אלי בא לאסוף אותנו משדה התעופה וכשהוא הוריד אותנו בבית הוא שלף שקית נייר עמוסה באפרסקים שהוא קנה בשוק האיכרים של אן ארבור. ראיתי אותם ומיד חשבתי על ישראל ודמיוני עף - ראיתי לנגד עיני ריבות ועוגות ושלל פרוייקטים מטבחיים, משל לא היינו בסוף אוגוסט וכאילו המטבח שלי היה עטוף בקרחון. עוד באותו יום אכלתי אפרסק אחד והחוויה סתמה את הגולל על התוכניות הגדולות שלי - הם היו טעימים מדי פשוט ככה. לשמחתי, הבטן שלי הסכימה לקבל אותם ולכן בחרתי לכבד את עצמי באפרסק אחד בכל בוקר, בנהיגה בדרך לעבודה ובאחד נוסף בערב, אחרי המשמרת. אכלתי את האפרסק האחרון ביום חמישי ושמחתי על המחשבה שביום שבת, הוא אחד הימים בשבוע בהם שוק האיכרים פועל, יש לי יום חופשי.

שבת התעוררתי בתשע ורבע בלי שעון מעורר, תודות לטיסה הטרנסאטלנטית ששינתה לשנינו את העדפות השינה. לקחתי את הזמן, ובסביבות עשר וחצי שמתי פעמיי אל השוק. אחרי שלושה סיבובים לחיפוש חנייה, מצאתי אחת חוקית, חניתי והלכתי. השוק היה כל-כך עמוס, שבכל פעם שיצאתי מזרם האנשים כדי להסתכל על הפירות והירקות שמציע דוכן כלשהו, כשהייתי מוכנה לעזוב את הדוכן ולהמשיך הלאה, הייתי צריכה להעביר כמה רגעים במאמצים מחושבים בהשתלבות מחדש בתנועה.

עברתי את כל השוק, מקצה לקצה, לפני שהתחייבתי לסוחר האפרסקים שאת מרכולתו החלטתי לקנות לבסוף. זאת עונה מהפנטת בשוק האיכרים. המבחר עצום - סלקים וגזרים, קישואים וחצילים בשלל גדלים, צורות וצבעים, קצת פטל וקצת אוכמניות ובגלל שאנחנו נמצאים במישיגן - המון אפרסקים ותפוחים. נעצרתי בסוף ליד דוכן שהתור בו היה מפלצתי (סימן טוב ראשון) ומכר סחורה בכמויות גדולות. קניתי ארגז שהכיל למעלה מחמישים אפרסקים ב-18 דולר. מציאה.

לזן שקניתי קוראים Flaming Fury. שם הזן כתוכו של הפרי.

כשהגעתי הביתה, אחרי מנוחה מספקת, עשיתי לכל האפרסקים אמבטיה של חומץ וסבון בכיור המטבח.

אחרי השרייה בת רבע שעה רחצתי כל אחד באופן אישי ועשיתי לו מסאז'. הנחתי את הפירות לייבוש על מתקן ייבוש הכלים ואחר-כך בררתי, מי לריבה ומי למאכל בצורה הטרייה.

הערב שקלתי וגלענתי וחתכתי וערבבתי עם סוכר שניים וחצי קילו של פרי, עשרים ושבעה אפרסקים. העליתי סיר אחד גדול על הכיריים וכעבור שעתיים בערך, כיביתי את האש ומילאתי חמש צנצנות מייסון בגודל פיינט בנוזל בעל גוון כתום עמוק.

צנצנות מייסון, כשהופכים אותן אחרי שעמדו על הראש בשביל ואקום
עושות מן צליל "פּאק" כזה מצחיק

עכשיו אני מוכנה לחורף שיבוא.