And Then There Were Two

עוד שבועיים למועד.

עוד שתי משמרות למנאייק.

שתיים הוא מספר המזל היומי שלנו.

אמא שלי מגיעה הנה ביום חמישי בבוקר, אלון ניגש לבחינה הגדולה שלו ביום חמישי בעוד שבוע וחצי. אחרי זה אנחנו נותנים לצ'יפמנק אור ירוק ונתחיל לדגדג אותו ואולי אפילו לבקש מפורשות שייצא. הרבה אנשים מחכים לו, רוצים כבר לפגוש אותו.

יש רשימה.

צריך לנסוע לקניון לקנות לאמא שלי מעיל טוב ולקנות לי אולי עוד איזו פיג'מה חדשה, כזאת עם פחות חורים וקרעים, למרות שהסוג הישן, המשומש והבלוי הוא הכי מפנק. צריך גם עוד גוזיות.

וצריך לנסוע ל-bed, bath & beyond ולקנות לאמא שלי מקינטה. ולנסוע למרכז המחזור לזרוק את כל הקרטונים שנערמים כאן מרוב משלוחים של עריסות ושידות החתלה ומתנות שנשלחות בפדאקס ויו.פי.אס, כולן ארוזות בהמון קרטון.

ורוצה לנסוע ל-Lowe's ולקנות צבע לחדר של הצ'יפמנק (צהוב בהיר-בהיר), שיעזור לחדר הצפון מערבי להרגיש קצת יותר מואר. שם צריך גם לקנות מגביהים לרגלי העריסה כדי שנוכל להגשים את חלום ה-Side-car שלי ורצועות כדי לחזק את העריסה למיטה שלנו. ועוד אני צריכה סלסלות קטנות לגרביים קטנטנות וראש טוש שיתלבש על הברז במטבח, שם יש לנו הכי הרבה counter space ויהיה הכי נוח שם לעשות אמבטיות, לפחות בהתחלה.

צריך להתקשר למוהל. ולחברת הניהול של הדירה. ולחברת ההובלה שעדיין לא חזרה אלינו לגביי הפיצוי על המיקרו השבור.

עוד יהיה נחמד להוריד שערות מהרגליים ולהסתפר (לא הסתפרתי כבר 22 שבועות. וואה!).

וצריך לשטוף כלים. ולצייד את המזווה במצרכים יבשים ואולי לבשל כמה דברים ולהקפיא, שיהיו בשלוף לימי הרעב הראשונים (למרות שאמא שלי תהיה פה ותוכל לעזור להאכיל את המיינקת ובעלה וגם תמיד אפשר לעשות טייק אווי).

ושום דבר, שו-ם ד-בר, שום. דבר. לא באמת צריך לקרות לפני שהצ'יפמנק מגיע.

יום אחד (אולי היום?) הוא פשוט יחליט שהוא מוכן ובום טראח (שלושים ומשהו שעות אחר כך), יהיה פה תינוק, מעברה השני של הבטן שאכלסה אותו בתשעה וחצי החודשים האחרונים. כמה מוזר ונפלא ובלתי נתפס. ובלתי נתפס כמה שזה מוזר ונפלא.

כל מה שבאמת צריך כדי ללדת תינוק הם רחם ועובר וצירים טובים.

. . .

בינתיים, יצר הקינון מתחיל לנבוט בי. רשימות על רשימות מסתלסלות לי בראש כעשן, מופיעות ונמוגות. אם אני לא כותבת הן נעלמות כמעט מיד ונדרשת עבודת שחזור רצינית ביותר כדי להעלות אותן בחזרה מהאוב. הכל מרגיש מאוד דחוף וחיוני, אם לא יקרה יהיה אסון. אבל זה לא ככה. הראש יודע, הרחם קצת פחות.

ביום שבת עבדתי רק ארבע שעות ובזמן שלפני היציאה לעבודה שאבתי את כל הבית, כולל קורי עכביש. אמא שלי אולי זזה באי-נוחות בכיסא המשרדי שלה בעת קריאת המילים האלה כי היא רק רוצה שאני אנוח ואשמור על הגב, אבל אני שואלת - אם לא אשאב את הבית ואעשה כביסה ואדחף אלונקות בעבודה, איך אני אמורה ללדת? יש לי איזו תחושה שרק מתוך מאמץ פיזי (מתון ומבוקר) יוולד המאמץ הפיזי הזה. ובכל זאת, בשבוע הבא אני מתכננת לשלב לניוטרל.

בימים האחרונים אני אוכלת כמו מפלצת רעבה. כתבתי בפייסבוק - את יודעת שאת אוכלת כמו מפלצת כשאת לא מצליחה לעמוד בקצב שטיפת הכלים שהאכילה שלך מייצרת.

הלכה הדייסה ובאו הביצים הרכות. אני עדיין אוכלת דייסה, אבל בפחות חדווה. ביצים רכות, לעומת זאת, אני שואבת משל היו אוויר.

כל ההריון נהיתי אחרי ביצים רכות. כבר כתבתי כאן בעבר על חיבתי למאכל ובהריון נגזרה עליי התנזרות ממנו, בשל החשש לליסטריוזיס וסלמונלה. בעוד בחורות אחרות חולמות על אלכוהול, סושי ובשר נא, אני חלמתי על ביצים מבושלות-למחצה. ופסטרמה.

נפשי התאוותה לביצה רכה. ואז, ביום חמישי האחרון נסעתי הביתה מהמסאז' והייתי רעבה מאוד ורציתי נחמה. וחשבתי שוב על השיחה שניהלתי עם המנהל הרפואי של המיון כמה ימים לפני כן - אוכל נא מהווה סיכון בהריון מוקדם, בשל החשש להפלה ומומים קשים בילוד. בהמשך, אחרי שכל מערכות הגוף סיימו להתפתח, נותר רק החשש מלידה מוקדמת ופגות. ועכשיו? שבוע 38, פג כבר לא יהיה כאן.

חזרתי הביתה ובישלתי לי שלוש ביצים רכות. כשסיימתי לטרוף אותן, בישלתי שלוש נוספות. ככה זה עם ביצים רכות - זה תמיד נגמר לי מהר מדי ואני תמיד רוצה עוד.

יום למחרת אכלתי ארבע ביצים ויום אחרי זה, חמש. מאז לא עובר כמעט יום בו אני לא אוכלת ביצה רכה. או ארבע. בכלל, לפני שלוש אני לא מתחילה לספור ומזל שמצאתי את המגש הענק של ה-30 ביצים בקרוגר.

עם אישור מהדיאטנית לאכול ביצים ללא הגבלה ושמחה על כך שאני מספקת לעובר שלי חלבון איכותי וחומצות אמינו ושומן לרוב לימי האינקובציה האחרונים שלו, אני אוכלת כל ביס בחדווה. זאת לא סתם אכילה, זאת שליחות :)

ובעניין אחר לגמרי: תראו את היופי הזה. שמיכה סרוגה במסרגה אחת שסרגה עבורי קים, חברתי הפראמדיקית מהעבודה. בחודשים האחרונים נולדו שלושה תינוקות חדשים במחלקה וארבעה נוספים עוד צפויים ולכולם היא סורגת שמיכה ייחודית בעבודת יד. היא באה לעבודה במיוחד אתמול כדי לתת לי את השמיכה וקפצתי עליה בחיבוקים וקריאות שמחה, התפעלות והתרגשות.

אז זהו. עוד שתי משמרות, מחר וביום שבת ואז אני יוצאת לחופשת לידה ואוכל לנוח ולצבור כוחות ושעות שינה לפני הגעתו של הצאצא.

בינתיים, שיהיה לכולנו בתיאבון!