ליד מיטת בני החולה

התעוררנו הבוקר מוקדם מהרגיל. כמו ברבים מהלילות, עדו התעורר באמצע הלילה, קרא לי וביקש שאבוא לשכב איתו. מאחר ואנחנו עדיין חולקים חדר (ואני די בטוחה שנמשיך במנהג הזה עד שעדו יחליט בעצמו שהוא רוצה לישון בחדר שלו), קמתי וחציתי את ארבעת הצעדים שמפרידים בין המיטות שלנו והצטרפתי אל הילד במיטתו.

קצת לפני שש וחצי בבוקר עדו התעורר וביקש ללכת לסלון. הסברתי לו שעדיין לילה, עדיין לא הגיע הזמן לקום. הוא ניסה למצוא את עצמו במיטה ללא הצלחה. הסתובב לפה ולשם, התהפך. ביקש שאחבק ואז לא, שאלטף ושאפסיק. ואז, בתנוחת כפיות, הרגשתי את הבטן שלו מתכווצת שלוש פעמים והבנתי מה קורה ולפני שהספקתי להגיב הוא כבר התחיל להקיא.

עזרתי לו להתיישב ועודדתי אותו בעדינות להוציא כל מה שמציק. בינתיים אלון קם והלך להביא מגבת גדולה, לפרוש על האזורים במיטה שספגו את המכה הקשה ביותר. אחרי לילה ארוך של שינה לא היה לו הרבה מה להוציא. תודה לאל על חסדים קטנים. אחרי שסיימתי לעזור לו להתנקות ולהתאושש הצעתי שננסה לחזור לישון, אבל הוא היה נחוש בדעתו לקום ולרדת לסלון. So we did.

ארבע הקאות נוספות הבהירו שלא מדובר בסתם מקרה. עוד ברכה קטנה היא שיש לי יום חופשי מהמיון. הייתי אמורה לעבוד היום בהוספיס, אבל מאחר ואני עדיין בהכשרה, יכולתי לבטל בלי בעיה. שלחתי סמס למדריכה שלי והודעתי לה שלא אגיע כי הבן שלי חולה.

שמתי לעדו שירים באייפד והלכתי להכין לי קפה ודייסה של בוקר. אחר כך שלחתי גם הודעה לגן, להודיע שעדו יעדר היום וכנראה גם מחר. כשהשירים נגמרו הצעתי לעדו לראות סרט ושכרנו את "דמבו" באמאזון. בשלב כלשהו הוא נרדם.

אלון התעורר ועליתי להתקלח. אחר כך הוא יצא לעבודה ועדו ביקש לשבת בעגלה וללכת "למקום אחר". אז התעטפנו טוב-טוב, לבשנו מעילים וכובעים ומגפי שלג ויצאנו לבקר את הקקואים באתר הבנייה הסמוך, שעובדים למרות השלג והקור. ראינו מנוף גבוה ומנוף עם מלגזה שפרק קרשים ממשאית גדולה והרים אותם גבוה-גבוה. ואז שוב הלכנו למקום אחר וחזרנו הביתה כי היה לנו קר.

עוד בבוקר, לפני שאלון התעורר, כשהבנתי שעדו חולה באמת וצפוי לנו יום קצת מעוך ואומלל בבית, בניתי לנו קן קטן בסלון. הורדתי את כריות הגב מהספה הקטנה, פרשתי סדין ושמיכה. הבאתי hand sanitizer, חבילת חיתולים ומגבונים, בקבוק אחד עם משקה אלקטרוליטים ואחר עם מים. כפפות, ספריי ליזול, גליל נייר מטבח ופח-דלי קטן (אנחנו עדיין עובדים על לזהות את הסימנים להקאה ממשמשת וקליעה לתוך הפח).

קצת משעשע אותי באיזו קלות ומהירות הרכבתי "תחנת חולים", סוללה של ציוד שמורכב מחומרי חיטוי ויתר פריטים בסיסיים וחיוניים. וגם דפדפת צהובה עליה שירבטתי טבלה בת חמש עמודות שעוזרת לי לתעד ולעקוב אחרי הקאות, חיתולים רטובים, אוכל ושתייה וחום/תרופות, אם וכאשר זה יגיע והצורך באלה יעלה. זה מן שילוב משעשע של תבונת האחות שלי והיותי חנונה. זה מצחיק אותי אבל גם ממלא אותי גאווה בעת ובעונה אחת.

כשחזרנו מהטיול העמדתי סיר מרק עוף על האש. טפטפתי על טישו אחד קצת שמן אקליפטוס, לבנדר ועץ התה האוסטרלי. אחרי שדיברנו קצת עם טטה חני וסבא נוני וגם עם דוד(ה) נועה, עלמה ויותם בסקייפ, סיימנו לראות דמבו ועברנו לראות "למצוא את נמו" ואז עידולי נרדם.

עכשיו הבית שלנו מריח כמו בית חולים והבראה אמיתי, שילוב של מטבח תמחוי ובית מרקחת ישן. נעים ומעניין לי לחשוב שהריחות האלה ישתמרו ויקודדו אצלו בזיכרון כמתקשרים למחלה והידיעה שמישהו מטפל בך, כמו שאני זוכרת עד היום את המים החמים עם הלימון והדבש שאמא שלי הייתה מכינה לנו, או "תרופת גבינה" שהיינו מקבלים לפני צחצוח השיניים בלילה, עומדים בפני המקרר הפתוח וקולטים כפית גדושה בסידן, בהוראת אמא. ויש עוד.

בעוד עדו מתכרבל בי על הספה ומנסה להירדם למרות הבחילה וכאב הבטן, חשבתי לעצמי - איזו זכות גדולה זאת, שנופלת בחלקנו לפעמים, להיות מסוגלים לסעוד את אלה היקרים לנו. אני שמחה כל כך שאני יכולה לתת לו את היום הזה ולמלא אותו בעדינות, חמלה ונחמה, בשקט ולאט.

אני מקווה שמדובר בוירוס בטן קצר של יממה ולא באחד כזה שימשך עכשיו כמה ימים. בינתיים, אני נהנית להוריד הילוך ולהתמסר לילד שלי החכם, הרגיש, המתוק והאוהב. בזמנים כאלה הוא חוזר להיות קצת תינוק, מתכרבל ומתחבק ומזדקק. כל היום כמעט ולא זזתי ממנו. גם כשישן, ישבתי על הספה לידו וכתבתי או קראתי. כמעט בן שנתיים, הוא כבר כל כך עצמאי, שכיף לפעמים להיות נצרכת, אפילו אם בנסיבות שכאלה. ואחרי ימים ארוכים ועמוסים מאוד בסעידה של אנשים זרים וחולים, כיף לשם שינוי להיות האחות הרחמניה של אחד האנשים הקטנים שאני הכי אוהבת בעולם כולו.