יום שלישי, 27 באוקטובר 2015

עדכון רבעוני

נראה שהנורמה החדשה היא שאני מפרסמת כאן פוסט אחת לשלושה חודשים. והנה הגיע הזמן לפוסט הרבעוני שלי. כבר כמה ימים אני חושבת לכתוב אבל לא ממש מגיעה למחשב. עבר כל כך הרבה זמן וכל כך הרבה קרה בזמן הזה. דברים טובים ורעים וכמה דברים ככה ככה.

ביני לביני קצת שאלתי את עצמי אם אולי הגיע הזמן לקחת חופשה רשמית מהבלוג. ואולי לסגור אותו לגמרי. אבל הנה אני כאן, כותבת פוסט חדש. בינתיים זה מה שזה יהיה.

היה לנו קיץ לא רע.

קנינו כרטיסייה של עשר כניסות לבריכה הציבורית והלכנו לבריכה כמעט בכל יום חופשי שהיה לי, אם מזג האוויר אפשר. זה סעיף לא קטן, כי חודש יולי במישיגן היה מאוד גשום השנה.


מצאתי הקיץ כמה עצי תות בשכונה ובאחד מהטיולים שלנו זיהיתי ברחוב סמוך שורה ארוכה של שיחי פטל. בכל פעם בדרך חזרה מהבריכה עברנו דרך שיחי הפטל וסעדנו את ליבנו שהתמלא שמחה. אני בעיקר שמחתי על הליקוט העירוני שהזדמן לי. בהמשך מצאתי גם כמה עצי דובדבן והשמחה בכלל הייתה גדולה. הרגשתי קצת לא נעים לקטוף דובדבנים כי חששתי מהסגת גבול, אבל כמה שבועות מאוחר יותר עברנו ליד העץ והוא עדיין היה מלא פירות שבינתיים הרקיבו. בשנה הבאה ארגיש הרבה יותר נוח לקטוף כל כמה שארצה.

לפעמים, בשם הגיוון, החלפנו את הבריכה המוכלרת בטבילה בנהר או אגם. בעוד שרוב האגמים באזור דורשים נסיעה של עשרים דקות או יותר, מצאתי כמה מקומות ליד הנהר בהם יש גישה למים והשתדלתי לבקר שם עם עדו כמה שיותר. הטבילה האחרונה בנהר לקיץ זה הייתה ב-Argo Park, שהוא פארק-טיילת לאורך הנהר שבו היטו את התוואי הטבעי של הנהר ויצרו סדרה של מפלים קטנים. זה פארק שקט ויפה ועדו נהנה מאוד להשתכשך שם במים (למרות שהרחצה אסורה) וגם לנופף לאדם המזדמן שעבר שם בקנו או אבוב.




ככל שהקיץ התקדם עדו הרגיש יותר ויותר בטוח במים ומאוד נהנה לרחוץ בנהר. בפעם האחרונה שטבלנו בנהר זה היה ביום בו היה חולה ואני נשארתי איתו בבית וחיפשתי דרכים להסיח את דעתו מהכאב והאומללות. זה היה יום שלישי שאחרי Labor day ובתום הרחצה גיליתי כמה שלפוחיות על כפות הרגליים שלו וסופסוף הייתה אבחנה למקור האומללות - מחלת הפה והגפיים. יש מספר וירוסים שיכולים לגרום לפה ולגפיים, ולכן, למרות שכבר חלה בה בשנה שעברה, הוא קיבל אותה לסיבוב נוסף גם השנה. זה התחיל בחום ומעיכות כללית וכמה פצעים באזור החיתול והתקדם לפצעים על כפות הרגליים ובפה. לפחות ברגע שזיהיתי את השלפוחיות (ובמקביל קיבלנו הודעה מהגן שמתריעה על התפרצות של המחלה) והבנתי עם מה אנחנו מתמודדים, עברנו לתזונה מבוססת גלידה, ברד ועוד משקאות ומאכלים קרים ורכים.

בהזדמנות זו, בעודי מנסה למצוא דרכים לשעשע את הילד החולה שלי, נסעתי למגרש האימונים של התזמורת הצועדת של האוניברסיטה. עדו מאוד אוהב מוזיקה וחשבתי שהוא יוכל ליהנות מהמוזיקה והאוויר הפתוח. זה היה ניחוש מוצלח, אהבה ממבט ראשון. מאז עדו מבקש לנסוע אל "הילדים" בדרך חזרה מהגן והוא משתמש בכל חפץ אפשרי - כפיות, מקלות, מברשת שיניים - כחצוצרה ומסתובב בבית, צועד ו"מחצצר" את המנון הניצחון של מישיגן.

סיפרתי בכלל שעדו התחיל ללכת? זה קרה כבר לפני שלושה חודשים, באמצע יולי. מאז גיל תשעה חודשים בערך הוא עומד במיומנות רבה והיינו בטוחים שהוא יתחיל ללכת מוקדם. אלון התחיל ללכת בגיל תשעה חודשים. אבל הוא חיכה וחיכה, ממשיך להיאחז ברהיטים לביטחון. ואז, יום אחד, בעודי בעבודה, אלון שלח לי סרטון בווצאפ של דרדק אחד, הולך. לא עבר המון זמן והוא כבר רץ.


בזכות המחלה עדו נפרד מהמוצץ. היה לו פצע די גדול בפה והוא הבין שהמוצץ מכאיב לו ונפרד ממנו מיוזמתו. בהתחלה עוד המשיך מדי פעם לבקש את "מומו" ובעיקר לעס אותו בעצבנות, אבל חזרנו וסיפרנו שהמוצץ הכאיב לעדו בפה. בהמשך החלפנו את הנרטיב לזה שעדו ילד גדול ולא צריך יותר את המוצץ. כבר עבר חודש וחצי והמוצץ הוא זיכרון רחוק. לאור זה שאמא של עדו מצצה מוצץ עד גיל חמש, אני שמחה שנפרדנו ממנו באופן טבעי כזה.

בתחילת אוגוסט עברנו לבית חדש. זה לא היה מתוכנן, אבל ההזדמנות התגלגלה לפתחנו. מדובר בקונדו (בית בן שתי קומות, שלושה חדרי שינה וסלון) של בחורה שלמדה בתכנית של אלון, כמה שנים קדימה. היא קנתה את הבית כשעברה לאן ארבור וגרה בו תקופה עם שותפים, לפני שנסעה לגרמניה והשכירה את הבית למישהי אחרת מהתכנית. השנה בעלת הבית סיימה את הדוקטורט ומצאה עבודה בשיקגו ואם המשפחה שגרה בבית בשנים האחרונות גם היא סיימה ומצאה עבודה בניו ג'רזי. הבית עמד להתפנות וקאסי, בעלת הבית, שאלה אם נרצה לעבור. זאת מציאה של ממש: החדר הנוסף משמש לאלון חדר עבודה, שהיה חסר מאוד בדירה הקודמת שלנו. סופסוף אין לנו שכנים מלמעלה, מה שאומר הרבה פחות רעש והפרעות. גם מכונת הכביסה והמייבש הם שלנו בלבד ולא משותפים, מה שעוזר בעקיפין ללחץ הדם שלי ולשפיות הכללית (השכן מלמעלה בדירה הקודמת היה משאיר כביסה רטובה במכונה לימים ארוכים ופשוט נעלם). עוד יתרונות של הבית החדש הוא שממש בפתח הדלת הקדמית שלנו נמצא גן שעשועים קטן. עדו אוהב את הנדנדה וכמעט אין יום בו חוזרים מהגן והוא עובר דרכה בדרך מהאוטו הביתה. בנוסף, בגלל שהבית הוא חלק מ-association, הגינון, פינוי הזבל ופינוי השלג בחורף הרבה יותר מסודרים. וכל זה בתוספת ממש קטנה לשכר הדירה בהשוואה למה ששילמנו בבית הקודם.

יש כמה דברים שצריך להתרגל אליהם - המטבח הרבה יותר קטן ואין בו חלונות בכלל, אבל יש מדיח כלים שבאמת עובד, בהשוואה לבדיחה שהייתה בדירה הקודמת, מדיח כלים נייד שהיה מתחבר לברז בכיור המטבח ועושה הרבה כלום. רק אחרי שעברנו הנה קלטתי שבעצם מעולם, בכל חיי, לא גרתי בבית בן יותר מקומה אחת. זה מאוד שונה, אבל אני מניחה שגם לזה אתרגל ככל שהזמן עובר. בכל מקרה, היתרונות עולים על החסרונות הספורים.

בשבועות שאחרי המעבר עבדתי כמו משוגעת כדי לפרוק הכל ולסדר את הבית, כדי שבאמת ירגיש כמו בית (או כמו שעדו קורא לו, "ביתה, ננו", הבית שלנו). במקביל המשכתי לעבוד במשרה מלאה במיון וההשלכות לא איחרו להגיע - העמסתי על הגוף שלי יותר מדי והוא בתמורה החזיר לי טובה תחת טובה ונתן לי פציעת מאמץ בכף רגל שמאל. בהתחלה ניסיתי לנוח וקיוויתי שזה יעבור, אבל כשזה לא קרה, הלכתי לרופא. long story short, מפה לשם אני מתמודדת עם כאבים מעצבנים או חריפים לפרקים כבר למעלה מחודשיים. בינתיים גם ברך שמאל שלי הצטרפה לחגיגה והייתי צריכה לבקר את הראומטולוגית שלי פעמיים תוך שבועיים ולקבל זריקות סטרואידים (פעם בזרוע, פעם לברך). יצאתי לחופשת מחלה בת שלושה שבועות במהלכם בעיקר נחתי.

בתזמון מושלם, ההורים שלי הגיעו לביקור בן שלושה שבועות ביום בו יצאתי לחופשת מחלה. הם עזרו מאוד עם עדו בזמן שאני לא יכולתי לנהוג או ללכת לקניות. זה פינוק יוצא מן הכלל שהם כאן. עדו היה בעננים וכל כך נהנה איתם.

שואל "אופו" אחרי שסיים לעשות "פו" על הקפה החם של סבא
אני נהניתי משירותי שטיפת הכלים, הכביסה והניקיון הכללי שאמא שלי מביאה איתה. אבא שלי אפה לנו חלה בשבת הראשונה בה היו פה (עדו קרא לה "טוסט" ורצה לאכול ממנה עוד ועוד) ועוגת שושנים בשבת האחרונה לפני עזיבתם. והוא גם תיקן כל מיני דברים קטנים בבית, כמו רשת קרועה שהייתה צריכה החלפה. גולת הכותרת הייתה שהוא סידר את הגינה הקטנה שיש לנו מאחורי הבית ושתל בה קצת פרחים של סתיו. באביב אוכל לפזר שם את זרעי החוטמית והאפונה הריחנית שאספתי מגינות ברחבי העיר ויהיו לנו פרחים שישמחו אותנו בקיץ.

פעמיים במהלך הביקור אלון ואני יצאנו לדייט בערב, דבר שלא קורה בשגרה. ראינו שני סרטים בקולנוע ואחריהם הלכנו פעמיים לאותה מסעדה, מסעדת טאפאס חדשה שפתחו בעיר שמבטיחה וגם מקיימת. בשתי הפעמים היה לנו נעים וטעים. זה היה פינוק אמיתי.

ועכשיו ההורים שלי נסעו (כבר לפני עשרה ימים) והחלה הספירה לאחור עד הביקור בארץ בקיץ. חזרתי לעבודה ולשגרה, בערך, אבל כל הסאגה הבריאותית המורכבת הזאת השאירה אותי קצת עם הלשון בחוץ.

אני מרגישה קצת בדאון ולא ממש מצליחה לחשוב מה יעזור לי לצאת מזה. אני מרגישה קצת קהה ואדישה, לא מעוניינת במה שקורה סביבי. אולי זאת סתם שחיקה, סביר להניח, אבל אני מרגישה קצת ליד, קצת מחוץ למרכז שהוא עצמי. מרגישה לא עצמי. וזה לא נעים לי. אולי אני צריכה לשתות יותר יין (אבל הכבד שלי לא יאהב את זה). אולי אני צריכה לאכול יותר בראוניז (גם את זה אני לא בטוחה שהכבד שלי יאהב). ואולי, יותר סביר והרבה יותר קל לביצוע, אני צריכה לחזור לעשות ספורט איזשהי פעילות גופנית על בסיס קבוע יותר, כדי להחזיר לגוף שלי תחושה של איזון וחיוניות. אני בטוחה שגם האנדורפינים שמגיעים עם התהליך לא יזיקו.

בינתיים, אני מנסה למצוא את הגרוב שלי ונהנית מימים אחרונים של מזג אוויר נאה. עוד לא קר מדי ונעים להסתובב עם עדו בחוץ. בסוף השבוע זכינו לעוד ביקור משמח מתומר, אורלי וגבריאל שבאו אלינו מקיימברידג'. עדו נפתח אליהם מהר אפילו שזאת הפעם הראשונה שהוא פוגש אותם. נראה שדוברי עברית מעוררים אצלו איזו נוחות אוטומטית והוא ישר מרגיש נוח ובטוח איתם. זה כל כך נחמד. ביום ראשון יצאנו לחווה מקומית לקטוף תפוחים. עדו נהנה מאוד לנסוע בעגלה רתומה לטרקטור וללטף חיות משק.


עדו כבר כבר מדבר המון, בלי סוף. בונה משפטים קצרים ומספר סיפורים - על הטרקטור שחפר בור ושם את האדמה במשאית (קקו, בו, אית!), על הכבאית שראינו בעיר והיו לה אורות גבוה-גבוה על הגג והסירנה שלה יללה (אית! או! בוה-בוה! וויייאוווו). על סבא (טבא) וסבתא (טהטה) שטסו במטוס (טוֹס) לבקר את דוד אורי בלונדון (אוּ-אי). הוא יודע בדיוק מה הוא אוהב לראות ביוטיוב (green eggs and ham או sneetches של ד"ר סוס, "נומי-נומי" או בשמה הרשמי, "קטני" בערוץ בייבי), יודע את השמות של כל הספרים שבספרייה שלו ומבקש סיפורים ספציפיים. הוא יודע להתעקש "לבד" - לצחצח שיניים לבד, לגרוב גרביים לבד, לאכול יוגורט לבד, לטפס לבד במדרגות, להיכנס לבד לכיסא באוטו. הוא יודע להזמין אוכל - נעמד בפתח המטבח ותובע "פנקייק" או טוסט או פיצה או עוגה. הוא ילד נפלא וכיף כל כך לגלות איתו את העולם ולראות אותו לומד ומתפתח כל יום.



נראה לי שזהו, סוף הדו"ח הרבעוני.

Till next time, whenever that might be... מאחלת לכם בריאות ואהבה.