בן חודש, שלושה קילו

עדו היה בן חודש ביום חמישי שעבר. זה לגמרי משוגע בעיני. עבר על כולנו חודש מאוד אינטנסיבי וחלק מהדברים עוד לא לגמרי נגמרו, אבל רואים את הסוף. בחודש שחלף נהניתי ממנו מאוד ואני מקווה שבחלוף הסערות שערבבו את הבריאות שלי מאז הלידה והתפתחותו אנחנו נמשיך ליהנות האחת מהשני יותר ויותר. מה מקווה, אני בטוחה. זה הילד שלי!

בחזית הבריאות שלי, סיימתי עם האנטיביוטיקה ועם התרופה האנטיויראלית באמצע שבוע שעבר. הבטן שלי מאכילה אותי מרורים על האנטיביוטיקה ואני מנסה את כל הטריקים שיש לי בשרוול - אימודיום ופרוביוטיקה. בשלב הבא אצטרך לעבור לדיאטת דבק אקסלוסיבית. נראה לי שהרגע הזה קרוב יותר מאי-פעם. אפילו חשבתי לשים את עדו במנשא בשינה הבאה ולצעוד לקרוגר, לקנות עוף למרק וכדומה. אבל תוכניות גדולות לא ממש חוצות את מפתן דלתי בימים האלה. גם אני לא ממש חוצה את הסף, לכיוון ההפוך. נראה, עשר מעלות בחוץ, שמש, אולי נרגיש אמיצים ונלך לרחרח אוויר טרי וצח.

השלבקת השתפרה מאוד וכבר אין לי כאב עצבי שמקרין במורד הרגל ומפריע ללכת ולשאת משקל. חלק מהנגעים כבר העלו גלד ובאופן כללי העכוז השמאלי שלי כבר לא נראה כאילו הוא עולה באש. מה שנשאר הוא כאב בתנוחות מסוימות, בעיקר ישיבה, אבל לא כאב שמצדיק נטילה של תרופות נגד כאבים. ועוד - גרד נורא ואיום. לשמחתי בגלל המיקום של הפריחה אני לא ממש יכולה לגרד וכאב הבטן המייסר שמלווה אותי בימים האחרונים מספק הסחת דעת מושלמת.

בחזית מפעל ההזנה והעלייה במשקל של עדו, הבחורצ'יק חצה את קו השלושה קילו ביום שישי האחרון, לשמחתנו האדירה. איזו תחושת הישג זו, כשהדבר הזה לא קורה מעצמו אלא כתוצאה ממאמצים יוצאי דופן מצידנו והתגייסות ללא גבול ותנאי.

ביום שלישי שעבר הלכנו לייעוץ במרפאת ההנקה של האוניברסיטה. הרשו לנו לפתוח הפסקות של שלוש שעות בין האכלות ואפילו סטרץ' אחד של ארבע שעות ביום, כל עוד לא יורדים מתחת לשמונה האכלות ביממה. זה נחמד כי ככה גם אני זוכה לישון, לאכול ולמלא צרכי הגיינה בסיסיים. התברר שמהציצי הוא אוכל בערך את חצי הכמות שהוא זקוק לה, בגלל שהבקבוק הפך אותו עצלן וכי הוא נולד קטן ולפיכך חלש יותר מתינוקות אחרים. לפיכך, אחרי כל הנקה אני שואבת ונותנים לו מבקבוק השלמה של חלב שאוב. פורמולה לא צריך כל עוד יש לי מספיק חלב ובינתיים יש. השאיבות הן לא רק להשלמת תזונה לעדו אלא גם לגירוי מכאני, כדי שהמוח שלי יקבל את השדר שיש פה דרישה לחלב ולא יורה לציצים להפסיק בייצור. עוד הונחיתי להגביל את השהייה על כל צד לעשר דקות עד רבע שעה, כדי שהקטון ילמד שעל הציצי עובדים, לא משחקים או ישנים או השד יודע. אני כן נותנת לו קצת "ציצי נחמה" מדי פעם, בנפרד מארוחות, כי אחרת מה שווה ואיפה הכיף לשנינו...

הנחת העבודה היא שבשיטה הזאת עדו יעלה במשקל וככל שיגדל ויתחזק כך יינק יותר ביעילות וגם יתעורר מעצמו להאכלות. כך לאט ובהדרגה נוכל להפחית שאיבות ולהעביר אותו לתזונה מבוססת ציצי באופן אקסלוסיבי. במהרה בימינו אמן. ואכן, לפני יממה וקצת עדו התחיל להתעורר בעצמו ולבקש לאכול, לפעמים קצת אחרי שלוש שעות אבל לרוב לפני, בסביבות השעתיים וחצי. זה כבר הופך את החיים קלים יותר, מפני שעבורי, התעוררות בשלוש לפנות בוקר בגלל תינוק רעב שרוצה לינוק (אפילו אם הוא בוכה ולא ממש מנומס לגביי זה) היא פחות אכזרית מהתעוררות משעון מעורר. במקרה הראשון הביולוגיה עומדת לצדי ועוזרת לי לזנק ולהיכנס ישר לפעולה ובעוד שבמקרה השני אני רק רוצה להתהפך לצד השני ולהתכרבל עמוק יותר בפוך.

ביום שישי היינו בשקילה ויצאנו מגדרנו כשגילינו שעדו חצה את קו השלושה קילו. הוא עלה 150 גרם בשלושה ימים שזה מרשים מאוד. תינוקות בריאים עולים בערך 30 גרם ביום, אבל לעדו יש פער להדביק והוא עושה את זה. הידד! לפי עקומת הגדילה והאחוזון בו נולד, הוא אמור לשקול עכשיו כבר שלושה וחצי קילו, אז עדיין יש לאן לשאוף, אבל הפער יילך ויטצמצם. מחר אנחנו חוזרים לפגישה נוספת במרפאת ההנקה שם תהיה גם שקילה נוספת והתאמות של התכנית.

אולי לאור ההתעוררות הספונטנית שלו ביומיים האחרונים יסכימו שניתן לו להוביל, במסגרת כמה כללי יסוד שישמרו עלינו ועליו. בגדול, אומרים שלרוב תינוקות שהתחילו לעלות במשקל ימשיכו באותה מגמה. אחרי הטראומה של הירידה במשקל לא קל להאמין שהדברים באמת מסתדרים וימשיכו להיות בסדר מכאן והלאה. שוב, כמו בהרבה דברים לאחרונה, אני צריכה לשקם את האמון, אבל העדויות בשטח עוזרות בהחלט.

לסיום, ממתק:

בן חודש אבל נולד בשבוע 41, הפרי הבשל כבר מתרגל חיוכים.
הספציפי הזה בחלום, אבל תועדו כבר כמה במצב ערות מלא. איזה כיף!

ארבעים דקות של חסד

עדו ישן, הבית שקט יחסית, בחוץ אור אחרון לפני חושך ואני יושבת ליד המחשב. יושבת, ולא בכדי.

My life is a cluster fuck, כפי שאלון הגדיר את המצב בדיוק רב לפני כמה ימים.

ולהלן הרשימה:

בביה"ח עדו איבד רק 4% ממשקל הלידה שלו. מגניב.

בגיל חמישה ימים, ביקור ראשון אצל רופא ילדים, ראו שעלה בערך 60 גרם ביום וחצי, כשהצפי הוא שתינוק בגילו יעלה 30 גרם ביום. שמחה רבה וגאווה לאם הצעירה.

באותו יום ביקרה כאן אחות ביקור בית ונתנה לנו "אישור" לתת לעדו לישון קצת יותר. כשישנים יותר אוכלים בתדירות פחות גבוהה.

בביקור השני אצל רופאת הילדים, גיל עשרה ימים, עדו ירד במשקל. הושמנו על משטר האכלה רצחני - להעיר כל שעתיים, יום או לילה.

יומיים לאחר מכן פגשתי יועצת הנקה שהציעה לשאוב אחרי כל ארוחה ולתת לעדו ארוחת בקבוק אחת של חלב שאוב.

הדרכה לקויה גרמה לכך שכבר ביום השני שאבתי שלוש פעמים, בחורה אמביציוזית שכמותי.

שאיבת יתר הובילה ליצור יתר שעדו לא הצליח להשתלט עליו. הביקוש גדל באופן מלאכותי והאיזון הופר. השדיים שלי לא התרוקנו כראוי בזמן הנקות. יומיים לאחר מכן פיתחתי מסטיטיס, דלקת אכזרית בשד שמאל.

כדי לטפל במסטיטיס קיבלתי אנטיביוטיקה, שהיא כמו ירייה מטווח אפס בבטן של חולי קרוהן. ביומיים הראשונים עוד הייתי בסדר. ביום השלישי התחלתי לשלשל. כל דבר שנכנס לי לפה מניע את המערכת וגורם ל"זריקה" מהצד השני. אימודיום עוזר באופן חלקי ביותר.

לפני שבוע, שקילה נוספת. עדו עלה 70 גרם ב-6 ימים. עלה, אבל לא מספיק. אותה רופאה קשוחה פקדה להוסיף עכשיו פורמולה, להאכיל לסירוגין - ארוחה אחת מהציצי, ארוחה אחת מבקבוק, עדיין כל שעתיים. שעתיים נספרות מתחילת ארוחה עד תחילת הארוחה הבאה. בפועל נשאר הרבה פחות זמן.

למרות שהרופאה אמרה שאין כזה דבר האכלת יתר, עדו ביקש יותר ויותר אוכל בהאכלות הבקבוק. אחרי האוכל הוא היה כמו שיכור, פלט והבטן שלו נפוחה. מההתחלה הרגשתי שזו טעות, אבל "הרופאה אמרה", וכמובן שכשזה מגיע לבריאות של הבן שלי, אני לא משחקת משחקים ולא ממרה את פיה של בעלת הסמכות המקצועית.

למרות שהרופאה אמרה שאין כזה דבר בלבול פטמה, רק העדפת פטמה, עדו התרגל לאוכל שיוצא מהבקבוק מכוח הגרביטציה, ללא עבודה מצדו. הוא התחיל להיות מתוסכל בזמן הנקות ועוד ציפה שגם מהציצי הוא יקבל כמויות מסחריות של חלב. ההנקות התארכו, מה שאמר פחות זמן פנוי בין לבין, פחות מנוחה, שינה ואכילה עבורי.

ביום חמישי הופיעה לי פריחה על עכוז שמאל. חשבתי שזאת סתם תפרחת חיתולים. כאב לי גם הגב התחתון, כאבה לי הבטן וכאב לי אזור פי הטבעת. היה גם כאב שהרגיש כמו סיאטיקה. חשבתי שמתחתי שריר, שהבטן כואבת מדברים ש"זזים" באזור הניתוח הקיסרי ומהשפעותיה של האנטיביוטיקה, שאזור פי הטבעת "עצבני" מרוב שלשולים. אבל הכאב הרגיש לי קצת יותר מדי כמו מה שמרגישים לפני שיוצא הרפס על השפתיים.

ביקשתי מאלון שיסתכל והוא אמר שזה לא נראה כמו שלפוחיות. אבל חששתי. בוקר למחרת ביקשתי מאמא שלי שתסתכל. בהתחלה היא אמרה שלא, אבל אז הרכיבה משקפי קריאה, הסתכלה מקרוב ואמרה -אולי.

קבעתי תור דחוף לרופא משפחה. כפי שניחשתי, אובחנתי עם הרפס זוסטר, שלבקת חוגרת, מה שקוראים באנגלית שינגלז. הכאב עצום, איום ונורא. אקמול ואדויל לא מקלים. בנדריל, אנטיהיסטמין ללא מרשם, הוא היחיד שעוזר קצת לגרד ולשרפה הנוראים. המערכת החיסונית שלי מנופפת בדגל לבן - מילא לידה של 60 שעות ובסופה ניתוח קיסרי, אבל מחסור מצטבר בשינה ותזונה לקויה לאורך זמן? זה כבר יותר מדי.

אחרי שאובחנתי פצחנו במבצע בזק לבירור האם מותר לי לקחת תרופות אנטיויראליות בהנקה (סקופ, התרופה Valacyclovir בטוחה יותר מאציקלוביר). התקשרתי לשלושה מקומות שונים, משאירה הודעות ומחכה שיחזרו אליי. כל זה ביום שישי אחה"צ, רגע לפני שכל המשרדים נסגרים, מנסה להספיק לפני ארבע וחצי, אז הרופא שראה אותי עוזב גם הוא את המרפאה לפני שנתן לי מרשם.

ביום שבת לא יכולתי לדרוך על רגל שמאל. הכאב העצבי שנגרם כתוצאה מהפריחה הויראלית עובר לאורך תוואי העצב ובמקרה של עצב הסיאטיקה, מהגב התחתון ועד קצות האצבעות. תחושה של מחטים שנתקעות בעור, רגישות בלתי נתפסת למגע הקל ביותר. קשה כל-כך למצוא תנוחה נוחה להנקה ולשינה. ובינתיים אני ממשיכה לקחת אנטיביוטיקה וממשיכה לסבול מתופעות הלוואי המגיעות איתה ונמשכת הדאגה לעלייתו במשקל של עדו.

מרגיש כאילו כל יום עובר עלינו מכבש.

אתמול התחלתי למרוח על הנגעים חלב אם. האינטרנט אמר שזה עוזר עם הגרד ומאיץ החלמה. מאחר ויש לי את זה, זמין ובחינם, חשבתי שאין לי מה להפסיד. היום נראה שחלק מהנגעים כבר מתחילים להתייבש. מפה לשם חלפו חמישה ימים, שהם הזמן שהממוצע בו בדרך כלל נגעים חדשים מפסיקים להופיע. את התרופה עליי לקחת במשך שבוע, ההתלקחות כולה עלולה להימשך חודש או יותר, מהסימפטום הראשון ועד היעלמות מוחלטת של הפריחה והכאב. למזלי, תפסתי את זה מוקדם, מה שמגדיל את הסיכויים שההתלקחות תהיה קצרה יותר.

כבר הזכרתי שבמקביל לכל זה יש לי תינוק בן שלושה שבועות לטפל בו?

בחיים, בחיים-בחיים, בחלומותיי הפרועים ביותר, לא תיארתי לעצמי שכך תיראה תקופת הפוסט פרטום שלי, הימים והשבועות הראשונים עם התינוק שלי, בני הבכור. כאובה ומוגבלת, אני מנסה לשמור על מצב רוח טוב, על אופטימיות, אבל יש רגעי משבר והאתגר גדול.

גם זה יעבור, ובסופו של דבר כל מה שישאר הוא סיפור משוגע ואקזוטי, אולי אפילו מעט מבדח. אבל כרגע? לרגעים זה מרגיש כאילו נפלתי לבור ואין לי חבל או סולם.

והנה עדו מתעורר לאכול. ארבעים הדקות שלי תמו.

משאירה אתכם עם זה.

תוספת מאוחרת (אחרי ההנקה, העובר ישן בידיים של סבתא שלו): אני כן מרגישה שהדברים מתחילים להשתפר ומרשה לעצמי אופטימיות זהירה. כמו שאמרתי - היום נראה שחלק מהנגעים מתחילים להתייבש וגם אם הכאב לא ומקל, לפחות אני לומדת להכיל אותו ולהתמודד איתו טוב יותר. ביום רביעי אני מסיימת עם האנטיביוטיקה ומקווה שהבטן שלי תיסגר על עצמה במהירות. מחר אנחנו הולכים למרפאת ההנקה של האוניברסיטה ואני מקווה סופסוף לקבל שם את הייעוץ וההכוונה שהיו כל-כך חסרים לי עד כה. היום יצאתי לראשונה מהבית למשהו שאינו תור לרופא, עבורי או עבור עדו. שמתי אותו בעגלה למרות שהיה מינוס אחת בחוץ, עטפתי אותו טוב-טוב והלכתי עם אמא שלי לסיבוב קצר בשכונה, למרות הטוסיק הבוער שלי. לרגע קט נזכרתי שאני בנאדם ולא רק פקעת של סימפטומים ומחלות שלוקחת עשר תרופות שונות ביום והיא גם מפעל חלב. אז כן, אני מקווה שמפה והלאה דברים יתחילו להשתפר, אבל יש בי חלק שחושש ותוהה - מאיפה תבוא הסטירה הבא ומה היא תהיה. אני מעדיפה להיות מופתעת לטובה ולא להיפך.

ולסיום סיומת:
קיבלתי שלל תגובות לפוסטים האחרונים שכתבתי. בעוד שהמחלות הנוכחיות הרחיקו אותי מהמחשב ולא אפשרו לי להגיב לכל תגובה בנפרד, רציתי שתדעו שאני קוראת את כל התגובות דרך המייל שלי. אני מודה לכולם על הברכות, האיחולים, הפרגון, התמיכה והמילים החמות. תודה!

שלושים

בחיי שהיה לי חצי פוסט כתוב בראש בבוקר, במקלחת, אבל לכבוד יום ההולדת קיבלתי את מתנת שכחת האמהוֹת. מאז המקלחת עברו חמש שעות, שלושה חיתולים, שלוש האכלות, נמנום אחד מתוק במיוחד עם עדו והפוסט התפוגג כלא היה. נו מילא.

סתם רציתי להשוויץ שיש לי יומולדת ולהתרברב קצת בגאווה שא', בבוקר יום הולדתי הספקתי להאכיל את עדו מבקבוק, לשאוב, להרדים אותו ואז עוד נשאר לי מספיק זמן ללכת להתקלח, ללבוש בגדים נקיים ולהכין לעצמי ארוחת בוקר לפני ההנקה הבאה. הרגשתי כל-כך עצמאית, כאילו אני יכולה לכבוש את העולם. שמחה וששון.

וב', השנה ביום ההולדת אני באמת לא עושה שום דבר מיוחד. מאז אתמול בערב אני קוראת את ברכות יום ההולדת שאנשים כותבים לי בפייסבוק ובמייל, וזהו בערך. אבל אני ממש לא מרגישה צורך לעשות כלום, כי יש לי תינוק. ויום ההולדת הזה הוא בסימן אמהוּת. תמיד אמרתי שאני רוצה להיות אמא לפני גיל שלושים והנה - שלושה שבועות לפני, הגשמתי את החלום (וזוהי רק ההתחלה). מעבר לזה לא מרגיש לי שאני זקוקה לדבר נוסף. עדו הוא החגיגה הכי גדולה שלי.

שלשום בבוקר הלכתי להתקלח ואלון נשאר עם עדו במיטה. ובמקלחת עברה לי מחשבה שמאוחר יותר חלקתי עם אלון; מאוד אהבתי להיות בהריון ונהניתי מזה מאוד. אבל אני הרבה יותר אוהבת להיות אמא. בינתיים, למרות ויחד עם כל האתגרים, זה נעים לי מאוד.

מאחלת לעצמי שנה טובה, מלאת צחוק ובריאות, קדימון לעשור באותו סימן.

בינתיים, במערב

לעזאזל, המחשב שלי איטי!

בשמונה ורבע שמתי את עדו במנשא ולא הרבה אחרי זה כבר פתחתי את המחשב אבל בין הכרום שנתקע לפיירפוקס שסתם מסרב לשתף פעולה, הנה חלפה לה חצי שעה ובתשע אני כבר צריכה להעיר אותו לאכול.

להעיר אותו לאכול? כן.

מי ששם לב להודעה על לידתו קרא שהוא נולד קצת יותר משניים וחצי קילו. בשבועיים וחצי שחלפו מאז הדרדק לא עלה מספיק במשקל ועל אף היותו בחור פעיל וחיוני, רופאת הילדים לא מרוצה ואנחנו איתה. מתי כבר יהיו משמנים וקפלים בירכיים, שנוכל לנשק ולמחוץ ולנשנש?

לפני שבוע הגענו אל הרופאה לפרוצדורה קטנה ובשקילה לא מתוכננת גילינו שלא רק שלא עלה, גם ירד. לא עסק, בגיל רבע לשבועיים לא לחזור אפילו למשקל הלידה שלך. אז בהתחלה האשמנו את אחת האחיות שאמרה לנו שבגילו הוא יכול לאכול רק שמונה פעמים ביום ומותר לו לישון אפילו ארבע שעות ברצף. בפקודת הרופאה התחלנו להאכיל כל שעתיים, גם בלילה. עם לכוון שעון מעורר ולקום במיוחד ולהרגיש שכל האכלה מתחילה לפני שקודמתה נגמרה.

עברו שישה ימים של משטר קפדני והבחור עלה במשקל, אבל לא מספיק. 70 גרם במקום 180 המצופים. אבל לפחות חזר למשקל הלידה, הידד!

רופאת הילדים העלתה את האפשרות שמדובר ביותר מ"סתם" רזון וצמיחה איטית. הרי לציצי שעדו אוכל ממנו מחוברת אמא עם הפרעת ספיגה משמעותית, שעוד לוקחת תרופות שמונעות ספיגת שומנים (ותודה לתסמונת המעי הקצר שהביאני עד הלום). בגלל זה אני עצמי התחלתי את ההריון בירידה משמעותית במשקל ואחרי שסגרתי את הפער הוספתי על משקלי המקורי סך הכל חמישה קילו - תינוק, שלייה ומים.

ולכן, החל מהיום לא רק שאנחנו מאכילים כל שעתיים, אלא שקיבלנו הוראה להניק ולהאכיל מבקבוק, לסירוגין. בהאכלות מבקבוק, אני שואבת כדי לשמר אספקת חלב. בנוסף, שתיים מתוך האכלות הבקבוק יהיו האכלות בפורמולה, כדי לפצות על החלב הדל בשומן שלי (תיאורטית). עסק מורכב, אבל זה לא לעד. רופאת הילדים הסבירה שתינוקות שנולדים קטנים אוהבים מאוד לישון ומשקיעים המון אנרגיה באכילה. ברגע שעדו יגדל קצת הוא יתעורר בעצמו לאכול (במקום שנצטרך להעיר אותו ולהזכיר לו, אחרת הוא ממשיך לישון, בכיף שלו) וגם יאכל יותר והכל יבוא יותר בקלות.

מזלנו שיצא לנו כזה יונק מצטיין, שעובר מבקבוק לציצי ללא בלבול או חשש, טפו טפו טפו חמסה חמסה. כך אנחנו יכולים ליהנות מהיתרונות התזונתיים של תוספים מבלי לוותר על היתרונות הרבים של חלב אם והנקה, עבורי ועבורו. וגם - מוותרים על תפיסות ומבינים שבקבוק ופורמולה הם לא מן השטן ובסופו של יום מה שחשוב הוא לדעת שניסינו ובעיקר, שעדו יהיה מוזן היטב ויקבל כל מה שהוא זקוק לו, לגדילה והתפתחות. ואנחנו סופסוף נקבל את הקפלים בירכיים :)

בעוד שבוע, שקילה נוספת. נקווה לקפיצה משמחת. ובינתיים, מתרגלים לשגרה חדשה.

לובשת

אז מה, עכשיו שאני אמא יהיו רק פוסטים קצרצרים עם מסרים פשוטים וקולעים?

אולי :)

אני אמא.

לא, זה עוד לא לגמרי נתפס. מצד שני, תומר אמר לנו לפני כמה ימים שגם בגיל שנתיים, הוא עדיין לפעמים מסתכל מעבר לכתף ותוהה מתי ההורים של רוּ יבואו לקחת אותו. נכון, זאת הקצנה של התחושה הזאת, של "מי נתן לי רישיון?!", אבל יש בליבה אמת.

אחת מהמתנות שקיבלתי לפני שעדו נולד הייתה Moby wrap (ושוב תודה לעידן ורעות), מה שקוראים בישראל מנסארי. היה לי כזה עם גבי והשתמשתי בו המון, בעיקר כשהם חזרו מנסיעה ארוכה והיא סבלה מג'טלג אכזרי. חיכיתי מאוד כבר להשתמש במנשא שלי, במיוחד כי אני מרגישה שבחודשים הראשונים לחייו של הצאצא הוא בעצם עדיין די עובר ואין סיבה להוריד אותו מהידיים, גם כשהוא ישן. לא, אני לא חושבת שזה יקלקל או יפנק או ירגיל אותו. וגם אם כן - מה רע בלהתרגל לטוב?

בכל אופן, חיכיתי שיעברו לי הכאבים מהקיסרי (סיפור הלידה יגיע, בינתיים הנה נתתי לכם ספויילר) והנה בא היום, מפני שכבר יומיים בערך אני לא לוקחת תרופות נגד כאבים כמעט בכלל, אפילו לא אקמול. אתמול ניסיתי ולא הסתדר לי. גם היה כתוב על האריזה שהמנשא מיועד לתינוקות במשקל 8 פאונד ומעלה, מה שאומר שחסרים לעדו איזה שני פאונד וחצי, כמעט קילו. התבאסתי. אבל היום נכנסתי וחיפשתי ברשת, כי היה נראה לי לא הגיוני, הרי משתמשים במנשאים כאלה בפגיות.

ואכן, מסתבר שהכיתוב על האריזה הוא מחויב בחוק, אבל באתר של היצרנים הם אומרים שאפשר לשאת גם תינוקות קטנים יותר, אם שומרים על כללי הבטיחות. ניסיתי שוב. קשרתי הדוק יותר וקצת יותר גבוה, השחלתי אחד יחידה צאצא צווחני לתוך המנשא, החלקתי מוצץ אחד לפה, נענעתי וטפחתי קצובות על הגב ו... תוך עשר שניות הושלך הס בבית. ואני? עם שתי ידיים חופשיות, מקלידה פוסט כשעליי עוּבר ישן. מבסוטה.

מכאן, השמיים הם הגבול - בישול, כתיבה, כביסה. חלומה של כל עקרת בית :)

הידד לחופש ולשתי ידיים פנויות.

Overjoyed

הצ'יפמנק הצטרף אלינו לפני 8 ימים, בלילה שבין רביעי לחמישי, 27/2/14, אור לכ"ז באדר א' התשע"ד, בשעה 1:43 לפנות בוקר, בשבוע 41+3 להריון. הוא שקל 5 פאונד ו-14 אונקיות, ובמטרית, 2,660 גרם. יצור קטנטן.

מצידה השני של הבטן בחרנו להעניק לו את השם עדו (כן, בכתיב חסר, הכתיב התנכ"י. אבל אם תכתבו עידו אני לא ארה בכם). שלא כמנהג עדותינו, הענקנו לעדו שם אמצעי בלתי-רשמי - ברוך. זה היה שמו של סבי מצד אבי שלא זכיתי להכיר, אבל זכיתי לשמוע עליו סיפורים רבים ובכולם שומעים על אדם מלא רוך ואהבה שיותר מהכל אהב את משפחתו.

השם גם מסמן את שם המשפחה הקודם שלי, לפני שקיבלתי עליי את שם הנישואין שנתן לי אלון. ולסיום, המשמעות המילולית של השם התאימה לי מאוד, במיוחד אחרי הלידה שעברנו שנינו. הרגשתי שאם הוא עבר את כל זה בשלום, כנראה שיש איזה כוח משגיח שליווה את שנינו (אומרים שלידה מעוררת רגשות דתיים ורוחניים, לא?).

קפלים בגב, עדיין בבית החולים

השהות בבית החולים התארכה מהמצופה ורק ביום ראשון הגענו הביתה, תשושים והמומים. כל יום שעובר יותר טוב מקודמו - קצת יותר נחים ומתאוששים, קצת יותר אוכלים ומתחזקים. ההורים שלי נמצאים בעיר והם עוזרים לנו המון.

עדו הוא תינוק מופלא - אוכל טוב וישן טוב ועושה לנו חיים קלים כהורים בפעם הראשונה. הוא מתוק בצורה יוצאת דופן (אני לא משוחדת בכלל) ואני נהנית ממנו עד עמקי נשמתי. איזה כיף שהוא בחר בנו להיות ההורים שלו, איזה כיף שהוא סופסוף הצטרף אלינו.

בקרוב - סיפור הלידה המלא, למעוניינים.