יום שישי, 24 בינואר 2014

Turning Back Time

זוכרים שאמרתי שב-29 בינואר אהיה בשבוע 38? אהמ.

אז חשבנו שתאריך הלידה המשוער של הצ'יפמנק הוא ה-12 בפברואר. חשבנו.

היום היינו בבית החולים לביקורת שגרתית וסופסוף ירדנו עם אחד הרופאים הבכירים לסופו של הפער שליווה אותנו מתחילת ההריון - האם גיל ההריון מחושב לפי תאריך הוסת האחרונה שלי או לפי תאריך ההפריה המשוער אותו אנחנו יודעים כמעט בודאות, עם מרווח טעות של יום אחד לכאן או לשם. בין השניים ישנו הפרש של חמישה ימים. הרופא שפגשנו היום פסק סופית שהתאריך הקובע לפיו אנחנו עובדים הוא תאריך ההפריה. לפיכך, הגעתו המשוערת של הצאצא נדחתה בחמישה ימים.

עכשיו אולי תגידו, ובצדק - מה זה כבר חמישה ימים? בלאו הכי התל"מ הוא תאריך מומצא שהקשר בינו לבין תאריך הלידה האמיתי הוא, ובכן, משוער. אבל זה משנה קצת. זה משנה לתזמון תחילת חופשת הלידה שלי, למשל. זה ישנה מאוד אם אעבור את שבוע 40 ואגיע לשבוע 41 ויחליטו שהגיע הזמן לזרז. חמישה ימים הם המון זמן במהלכו עובר אחד מסוים יכול להחליט שהוא מתחיל את המסע המופלא אל העולם שמחוץ לרחם.

אז בשורה התחתונה, זה טוב שסוף כל סוף העמדנו את הדברים על דיוקם וכולם מיושרים. אבל כשרק נגענו בסוגיה ונכנסנו לעובי הקורה קצת התבאסתי. הרגשתי כמו רצת מרתון שהזיזו לה את קו הסיום... אז מה, אני בעצם רק בשבוע 36+3, לא 37+1? תנו לי רגע לבדוק ביומן שלי.

בכל אופן, התאוששתי והתעשתתי די מהר. ומבחינת העבודה, המשמעות היא סך הכל עוד שלוש משמרות. ואחרי שביקשתי היום מהרופאים מכתב שמצהיר שעליי להגביל את אורכן של המשמרות ל-8 שעות, מה אכפת לי. גם ככה כבר הרהרתי באפשרות להמשיך ולעבוד לתוך שבוע 39, או עד שאמא שלי מגיעה הנה.

ומעניין לעניין באותו עניין - האם זה כזה נדיר שנשים עובדות ממש עד שהן יולדות? הרבה אנשים שואלים אותי איך זה שאני עדיין עובדת, מרימים גבה על כך שאני "כל הזמן על הרגליים", מייעצים לי "לא לעבוד כל-כך קשה" או תוהים מדוע אני עובדת כל-כך קשה. זה קצת מבלבל אותי. אהמ. דבר ראשון, אני אחות, לא פקידה. זאת הסיבה שאני עובדת קשה, בלי קשר להיותי בהריון או לא.

האם אני חריגה בנוף? נראה לי לגמרי הגיוני וטבעי שאמשיך לעבוד בעבודה שאני אוהבת עד שארגיש שאני לא יכולה יותר. נראה לי שהעבודה שלי אפילו עוזרת, מפני שאני פעילה וזזה. ככה לא עליתי יותר מדי במשקל (אנדרסטייטמנט) ואני שומרת על כושר טוב שיעזור לי בלידה, בתקווה. אני יודעת שהעבודה שלי היא עבודה קשה. אבל זאת העבודה שבחרתי, במקצוע שבחרתי. ומה עם מורות, גננות, כוחות עזר? אני בטוחה שכולן עובדות עד שבוע 36-38 ואפילו מעבר, כל עוד אין מגבלה רפואית. אולי זה עניין דורי? לא יודעת. כאמור, מבולבלת.

ומה עוד?
היום הלכתי לשיעור יוגה לראשונה מזה חמישה שבועות. אמנם עדיין כואב לי הגב, אבל חזרתי הביתה מלאת אנרגיה, עם שיר בלב. הרגשתי שצעדי קלים יותר. ממש ככה. התרגול מציע מרחב נקי, חף משיפוטיות, אליו אפשר להגיע, לחלוק תלונות בדבר מיחושים ומכאובים, קצת להתמתח ולנשום עמוק ולצאת קצת פחות כבדים ומסורבלים. מימד קבוצת התמיכה הוא חשוב ביותר, ואומרת את זה מישהי שהיא ממש לא מחובבי ז'אנר קבוצות התמיכה. אני כל-כך שמחה שחזרתי!

וגם - לצהריים, אחרי הדיקור, הזמנתי את עצמי למרק מינסטרונה במסעדה האיטלקית בקארי טאון. הדבר היחיד שמוצלח בעיני במסעדה הזאת הוא המרק ולכן כבר למדתי לא להזמין שם שום דבר אחר. הקליניקה בה אני מקבלת דיקור היא ממש מעבר לרחוב וביום קפוא שכזה, קערית מרק שמישהו אחר בישל עבורי היא דבר מושלם. אחרי ששאבתי לקרבי את הקערית הראשונה, הזמנתי מיד אחת נוספת. גם הצ'יפמנק נהנה מאוד.

בז'אנר האיטלקי, לפני יומיים בישלתי רוטב בולונז ועכשיו הוא משמח אותי. אני משתדלת לאכול מנה כפולה גם מזה. למרבה ההפתעה, נראה שהרחם הגדל שלי לא גוזל ולו גרגר מנפחה של הקיבה. עיקר הקנס הוא בנפח ריאות מופחת, אבל מה אכפת לי להיות קצרת נשימה אם אני עושה את זה עם קערית גדושה של אוכל ביד.

ועוד על אוכל, כי באמת, מה עוד מעניין אותי בחיים האלה, ובמיוחד בחודש התשיעי להריוני - לפני יומיים אווה, חברתי האחות, אכלה את אלה. הריח דגדג לי את האף והסקרנות, אווה הציעה לי לטעום ונתפסתי. היום כשעברתי בקרוגר זכרתי וקניתי ישר שתי קופסאות. אלה קרקרים נטולי גלוטן, מבוססי אורז ושקדים (יש בהם גם קמח תפו"א). הם פריכים במיוחד, במליחות עדינה והם פשוט ממכרים. בדרך הביתה מקרוגר, פחות מעשר דקות נסיעה, חיסלתי חצי קופסא. נפלא.

ולסיום, אנקדוטה - כשמזג האוויר רק התחיל להתקרר שמתי לב לתופעה מעניינת, בימים שיצאתי מהעבודה בשעות הערב המאוחרות - על הכביש הצדדי המוביל לאוטוסטרדה היו ערפילים מסתוריים שחצו מכאן לשם. עכשיו, כשקר הרבה יותר, הבנתי מה אני רואה; אלה פתחי ניקוז המים העירוניים. המים שזורמים בתעלות התת-קרקעיות חמים יותר מהחוץ הקפוא והאדים עולים מעלה ומשתחררים. אני קוראת לתופעה "גייזרים עירוניים" והיא משעשעת אותי מאוד.

יאללה, מחר משמרת אחרונה של 12 שעות. הגיע זמן לישון.

יום שישי, 17 בינואר 2014

כוחה של תפילה

ככה הסלון שלי נראה מאז אתמול בלילה.

לא בתמונה - עגלה וכיסא בטיחות לאוטו

אתמול היה השאוור-פיצוי בעבודה. שרי (אחראית הסידור והחונכת שלי בעבר) קיצרה לי את המשמרת בארבע שעות. במהלך היום נתנו לי הפקדה קלה ובשבע וחצי נפגשנו במסעדת ליאונרדו, מסעדה איטלקית מקומית. הגיעו 14 בנות. זה פי כמה אחוזים מאפס האנשים שהופיעו בפעם הקודמת?

אנשים לגמרי איבדו את הראש. לא הייתה חברה אחת שהביאה לי מתנה בודדת. הכל הגיע בשקיות ענק ובתוך כל שקית ערימה של מתנות קטנות, עטופות בקפידה בנייר משי צבעוני. אני חושבת שלקח לי שעה לפתוח הכל ובאמצע הייתי חייבת לעשות הפסקת לפיפי. אפילו העוגה, שאדריאן הזמינה במיוחד בשבילי, הייתה עוגת שיש, כי היא יודעת שזאת אחת מהעוגות האהובות עליי. ההתרגשות עוד פעמה בי הרבה זמן אחרי שחזרתי הביתה ולא הצלחתי למחוק את החיוך מהפנים. כאבו לי הלחיים.

עכשיו באופן רשמי יש לצ'יפמנק יותר רכוש ממה שלי יהיה אי-פעם בחיים האלה. והוא אפילו לא נולד עדיין!

אלון ואני אמרנו אתמול פה אחד, שזה מזל ענק שעברנו דירה, אחרת בשלב הזה היינו כבר ישנים באוהל על הדשא. ולחשוב שהתלבטנו ורצינו להישאר בדירה הקודמת עד סוף החוזה, עד שימלאו לצ'יפמנק חמישה חודשים.

ביום ראשון חגגנו כאן את חנוכת הבית והשאוור לחברים מהלימודים של אלון. בלילה בין שבת לראשון לא הצלחתי להירדם מרוב התרגשות לקראת האירוע, כמו בלילה שלפני טיול שנתי. ישנתי חמש שעות וחצי, התעוררתי בשמונה וחצי בבוקר וישר התחלתי לבשל.

פתחנו את שולחן האוכל שלנו לגודלו המקסימלי והעמסנו עליו כל טוב. כולם כל-כך התלהבו מהתקרובת. כמה קל להרשים ולרצות סטודנטים רעבים שלא מרבים לאכול אוכל ביתי.

חנוכת הבית יצאה בדיוק כמו שרציתי. אנשים באו והלכו והכל היה מאוד טבעי ואורגני. אחרי שהחברים הפחות קרובים עזבו, נשארו כמה מהגרעין היותר קרוב וקשה ובסוף, אחרי שרובם עזבו גם הם, מייקו נשארה עוד שעתיים רק היא וישבנו ודיברנו והשלמנו פערים, אחרי שהיא בילתה חודש בגרמניה והתגעגענו אליה מאוד.

קיבלנו כמה מתנות באותו יום ובעיקר קיבלנו המון התנצלויות מחבר'ה שהזמינו מתנה אבל בגלל מזג האוויר היא תגיע באיחור. מאז בכל בוקר מחכות לנו לפחות שתי חבילות על המרפסת הקדמית ואני שמחה לקראתן מאוד. האירוח היה נינוח ונעים והיה כיף לראות קצת את הדירה החדשה דרך עיניהם של המבקרים שהחמיאו על הגודל והמרחב והאור הרב שנשפך פנימה מכל חלון. זאת באמת מציאה.


הבוקר הייתה הערכת המשקל האחרונה של הצ'יפמנק. מעתה והלאה סקירות אולטרסאונד נוספות יוזמנו לפי צורך ולא לפי פרוטוקול. אמרתי לאלון, "We graduated from the fetal diagnostic center". הבן יקיר לי מצא את דרכו חזרה עם הראש למטה והוא חפון כמו אפון (זה התרגום הגרוסמני ל-snug as a bug in a rug). במקביל הוא מנגח את כלוב הצלעות הימני שלי עם הטוסיק שלו ומדגדג אותי בצד שמאל עם רגל אחת ויד אחת. מאוד אקספרסיבי.

כאן המקום להודות לכולם על האנרגיות החיוביות, התפילות החזקות, המחשבות המכוונות וכל מה שעשיתם שאולי עזר. אני עצמי לא יודעת מה מכל מה שעשיתי עבד. העמידה על הראש, ההיפוכים האחרים, סיבובי האגן בעמידה ועל כדור ההתעמלות, השחייה, הדיקור, ההיפנוזה, אור הפנס שכיוונתי לבטן התחתונה שלי?

אולי יותר מהכל, הביולוגיה והסטטיסטיקה עמדו לצידנו, שכן תנוחת הראש-למטה היא התנוחה הטבעית יותר עבור עוברים בחצי השני של הטרימסטר השלישי להריון, ו-97% מהעוברים ימצאו את דרכם למטה ללא סיוע עד השבוע ה-37 להריון וישארו שם. אני רק סיפקתי לצ'יפקו את התנאים המיטביים שיעזרו להבטיח שהוא ידע לאן לפנות ברגע שיתחשק לו.

נכון להערכה של היום, הגוזל שוקל 5 ליברות ו-9 אונקיות בערך, שהם שניים וחצי קילו בשפה של (כמעט) כל בני האדם שחיים מחוץ לאמריקה הצפונית. אני מאוד גאה בעלייה המהירה במשקל, 700 גרם בארבעה שבועות וגם קצת תמהה על הגודל - עם הבטן הלא-מדי-ענקית שלי, איפה בדיוק כל זה מאוחסן? כנראה שהבדיחה שלי נכונה - I carry it all in my back.

אני חושבת שהוא התהפך סופית בלילה שבין ראשון לשני. בראשון עמדתי כל הבוקר מול הכיור והכיריים ורקדתי לצלילי הרדיו במטבח ובשני בבוקר התעוררתי והרגשתי שמשהו השתנה. הבטן שלי, שעד עכשיו הייתה עגולה ופרצה את גבולות המותניים שלי, נדמתה מאורכת יותר והרגשתי שאני סוחבת את המשקל אחרת.

בדרך לעבודה הייתה לי התכווצות אחת (לא יודעת אם לקרוא לזה ציר או ברקסטון היקס, אז נסתפק ב"התכווצות") שגרמה לכאב גב ודי אימללה אותי כי הייתי תקועה בכיסא הנהג, על הכביש המהיר ולא יכולתי אפילו להתנועע קצת או למצוא תנוחה חלופית שתביא לי הקלה. כשהגעתי לעבודה כאב הגב לא הרפה ולמרות שעבדתי בטריאז', הפקדה קלה יחסית, בכל פעם שהולכתי מטופל לחדר וקצת האצתי צעדים, הרגשתי את הבטן מתכווצת בתגובה. זה הרגיש כמעט כאילו הבטן שלי מכווצת ללא הפסקה.

בסביבות שתיים התקשרתי לאחות במרפאת ההריון בסיכון ותיארתי את הסימפטומים שלי. היא הציעה שאקח אקמול ואבצע ספירת תנועות כדי לוודא שהכל בסדר עם העובר. בשביל לעשות ספירת תנועות צריך לשכב בנחת, במקום שקט, למשך שעה. הבנתי שהגיע הזמן שאלך הביתה ואנוח קצת ואולי גם אזמין את כל הדברים הבסיסיים מהרג'יסטרי, כיסא בטיחות ועריסה ומזרון, מפני שאם הופעת הבכורה של הצ'יפמנק מתקרבת, כדאי שתהיה לנו דרך להביא אותו מביה"ח הביתה ושיהיה בבית מקום בטוח להניח אותו.

אחרי שהגעתי הביתה ועשיתי כפי שצווה עליי, נרדמתי תוך כדי ספירת התנועות, שהייתה תקינה, והתעוררתי קצת אחרי חמש. כאב הגב עדיין היה שם והתחלתי לתהות ברצינות אם הצ'יפמנק החליט שנמאס לו והוא יוצא. מילאתי לי אמבטיה חמה בניסיון לגרש את כאב הגב. בזמן שהותי באמבטיה היו לי שני צירים. בראשון שאלתי את אלון מה השעה וגם בשני. מרווח של שבע דקות. לא פלא שמהבוקר אני מרגישה כאילו עובר עליי ציר בלתי-נגמר.

בשעתיים שלאחר מכן ספרנו תשעה צירים, מספר מרשים ביותר, לא צחוק. הצפופים ביותר במרווח של שבע דקות, המרווחים ביותר במרחק של חצי שעה זה מזה. התקשרתי שוב לבית החולים לבקש עצה. האחות מהצד השני של הקו שאלה אם שתיתי מספיק ועניתי שכן. זה היה הדבר הראשון שעשיתי כשכל העסק התחיל בבוקר, ועד לאותו זמן שתיתי בערך שלושה ליטר. דיווחתי שספירת התנועות הייתה תקינה ושהאקמול לא עזר בכלל. האחות הציעה לי לבוא להיבדק, אבל אמרה שממש לא חייבים והוסיפה שנשמע שאני עושה את כל הדברים הנכונים. קבענו שאשאר בית ואתקשר שוב לפני שאלך לישון או אם משהו ישתנה, כמו ירידת מים או הצטופפות צירים.

מתישהו במהלך הערב אמרתי לאלון שזה הכל בגלל חנוכת הבית. שידרנו לגוף ולפסיכה שלי שהכל כבר מוכן ולא נותר עוד שום דבר שצריך לארגן לפני הופעת הבכורה, אז הוא החליט להתרווח ולהיכנס לעניינים. המחשבה הזאת עברה לי בראש ביום ראשון - הנה, עכשיו כבר באמת אין עוד למה לחכות. אבל באמת שאף פעם, אפילו עם הסיכוי המוגבר של חולות קרוהן ללידה מוקדמת, אף פעם לא האמנתי שאלד לפני שבוע 36.

בחצות נכנסתי למיטה בכוונה ללכת לישון. עד אחת וחצי ריחפתי אבל לא ממש הצלחתי להירדם. כאבו לי הגב והירכיים ומפרקי הירך והרגשתי לחץ עצום באגן. באחת וחצי אלון הביא לי בנדריל אחד, לבקשתי. אחרי שגם איתו לא הצלחתי להירדם קמתי וטבלתי שוב באמבטיה. כשיצאתי שתיתי כוס חלב חם והרגשתי מספיק ישנונית וחופשייה מכאבים כדי לנסות בשנית. נרדמתי והתעוררתי בערך בעשר בבוקר. התופעות שהתחילו ביום שני המשיכו גם ביום שלישי וביליתי את היום במציאת הסחות דעת. כיבסתי חיתולים, מיינתי בגדי תינוקות.

לאט-לאט הצירים דעכו וגם כאב הגב החל להרפות. היה נראה שהסערה חולפת. בערב כבר הרגשתי טוב מספיק בשביל ללכת לבריכה. שני הצירים שעברו עליי תוך כדי השחייה היו קלים מספיק כדי שלא אצטרך לעצור ולהתרכז בהם או בנשימה שלי. נראה שזה באמת עובר.

למזלי לא עבדתי גם ביום רביעי. בבוקר היה לי תור למרפאת הגסטרו ואחריו פניתי לשיטוטים בחנויות בעיר. קניתי לי ארוחת צהריים בחוץ, שלחתי לעלמה מעטפה עם ברכת יומולדת בדואר. נסעתי מפה לשם, לקחתי את הזמן וזזתי לאט, מדדה מהאוטו לחנות ובחזרה לאוטו. חזרתי הביתה בשלל גדול - שתי שקיות סולת לדייסה של הבוקר, ארבע קופסאות זיתים של בית השיטה וקופסא אחת של חמוצים, פיתות וחומוס וגם גריסיני נהדרים מהול פודס וקופסא של אננס טרי, קלוף וחתוך.

בערב, אחרי הבריכה, טיגנתי שניצלים, כי מאז יום שלישי לבי יצא אליהם ולא הצלחתי לנער מעליי את ההשתוקקות. לארוחת ערב מאוחרת סעדתי את לבי בשניצלים עם פירה ומלפפון חמוץ של בית השיטה. מושלם.

כל הציוד שהזמנו בחופזה ביום שני כבר הגיע, למעט שידת ההחתלה. בעצתה הטובה של המדקרת שלי, הוצאתי את המזרן מעטיפתו והנחתי אותו במרפסת הקדמית, שיתאוורר ויפרד מכל הכימיקלים ששימשו בתהליך ייצורו. מאוחר יותר הערב, כשאלון יחזור, נשתמש עוד פעם אחרונה במברגה שהשאלנו ממליסה, חברתי לעבודה, כדי להרכיב את העריסה. ואז יישאר רק למיין את כל מתנות השאוור, מי לכביסה, מי לאחסון ומי בחזרה לחנות. ואז... אז באמת נהיה מוכנים, פיזית, ככל הניתן. רגשית? זה כבר עניין אחר. אני לא חושבת שאי-פעם ניתן להיות מוכנים לחלוטין למאורע הזה, של צלע נוספת שמצטרפת לתא המשפחתי. זה משהו שלומדים דרך הרגליים.

אז מה, אתם חושבים שאגיע עד שבוע 38, ה-29 בינואר, היום בו אני יוצאת באופן רשמי לחופשת לידה מהעבודה? אני מניחה שנחיה ונראה.

ובינתיים, רק בשורות טובות ומי ייתן שגם הקארמה שלכם תתאזן ורוחות טובות ינשבו מעליכם.

תמשיכו לעמוד על הראש!

יום ראשון, 12 בינואר 2014

על מערבולות פולאריות, צינורות מפוצצים ושאר מרעין בישין

אפתח ואומר שאני יודעת שבסוף כל זה ייצא מצחיק. זאת הדרך שלי להתמודד בחיים, הרבה בזכות אבא שלי שהוא ליצן חצר חסר תקנה. וזה טוב, כי איזו תועלת יוצאת מפסימיות וראיית שחורות, או סתם היאחזות בשלילי? ובינינו, בהרבה מהאנקדוטות המובאות לפניכם ניתן בקלות למצוא מימד קומי. אבל חשוב לי לומר, שבזמן שזה קרה, ואולי עוד כמה דקות, שעות או ימים אחרי, זה היה רע ומר ונורא והרגיש שחור משחור. ואז זה עבר. החיים חזרו למסלולם.

אתמול היה היום הראשון מאז עברנו לדירה החדשה בו הרגשתי נורמאלית. יום שהרגיש רגיל, שגרתי. יום חופשי מהעבודה שבו באמת נחתי. שנסעתי לבריכה וחזרתי ישר הביתה, בלי לעבור במיליון תחנות בדרך, טארגט-קרוגר-בית מרקחת-בית משוגעים. קמתי בבוקר בנחת, בישלתי לי דייסה (השגעון החדש), נסעתי לבריכה, חזרתי, אכלתי ארוחת צהריים, הדולה שלנו הגיעה לפגישה נוספת טרום-לידה (בכ"ז, 35 שבועות וחצי ושעת השי"ן מתקרבת), אכלתי ארוחת ארבע ואז ארוחת ערב, סופסוף הכנסתי את השולחן מהמרפסת שיעדתי ל"פינה שלי", ישבתי קצת מול האינטרנט, עשיתי היפנוזה ו... הלכתי לישון. בלי דרמה, בלי אתגרים, בלי אירועים יוצאי דופן. לראשונה מזה חודש. יא-בה-יה!

סלון עם וילונות, מסימני ההתקדמות בבית החדש. הידד!

אז מה כבר קרה? על מה הקבילות, התלונות והבכי? ובכן.

המשמרת האינסופית
סיפורנו מתחיל ביום ראשון שעבר, עת הייתי בעבודה. בסביבות חמש אחה"צ התחילו ללחש - יש רק שמונה אחיות למשמרת לילה. ב-11 בלילה יורדים לשמונה אחיות. בררר. בחוץ נשבה סופת שלג שנמשכה כבר כמה שעות. הבוקר התחיל סביר. עם אפס מעלות בחוץ, השלג שהתחיל לרדת בתשע לא ממש החזיק. אבל הטמפרטורות הלכו וצנחו והתחזיות דיברו על שפל היסטורי, מזג האוויר הכי קר מזה שלושים שנה.


בלילה שלפני הסערה חונים ברחובות הצדדיים והולכים אל האוטו עם נעלי העבודה ביד
בשמונה בערב נאלצנו להיפרד מאחת האחיות שהגיעה למשמרת בשבע. היו לה כאבים בחזה ונזלת וכאב ראש וכשמדדו לה לחץ דם היא הייתה איפשהו בסביבות 230/110, שזה מאוד גבוה, לחץ דם של שבץ. אז ליסה הלכה הביתה עם פתק מהרופא ונשארנו עם שבע אחיות, כולל האחות האחראית שנאלצה לקחת הפקדה ולנהל את המשמרת אבל גם שלושה חדרים, כאחות פשוטה. ואז עוד שתי אחיות שהיו אמורות להגיע למשמרת ב-11 בלילה התקשרו להודיע שהן לא מגיעות. נשארו חמש.

התחילו להציע בונוסים למי שישאר ואני, שכבר עבדתי שמונה שעות ועוד לא מצאתי זמן לאכול ארוחת צהריים, התחלתי להרהר באפשרות. לא בגלל הכסף. בגלל המוסר והלב. הרגשתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לעזוב את החברים שלי מאחור. חמש אחיות, שני פראמדיקים, רופא אחד ועוזר רופא - על מיון של 40 מיטות, עם 20 אנשים בחדר ההמתנה בכל רגע נתון. סוף העולם.

היום כולו היה משוגע. בליל של אנשים חולים מאוד שניסו בכל מאודם למות ואנחנו ניסינו בכל מאודנו להציל מחד, ומאידך, אנשים לא מספיק חולים שבאו למיון בגלל מזג האוויר הקפוא ועכשיו תובעים אוכל ושירות ותשומת לב שמגיעה לאנשים החולים יותר. ובתוך כל זה אמבולנסים שמצעידים מטופלים לתוך מיון שאין בו מיטות פנויות והכל עובד בשיטת המיטה החמה - משחררים אחד או שולחים אחד למחלקה והמיטה מיד נתפסת על ידי המטופל הבא. בלי רגע של מנוחה.

כשהגיעה שיחת הטלפון שהודיעה שגם הפקיד של הלילה ביטל את הגעתו וראיתי את דוט, חברה שלי והאחות האחראית באותו זמן, כמעט תולשת את שערות ראשה, הסתובבתי אליה ואמרתי שאני מוכנה להישאר ולעבוד על תקן מזכירה. הרגשתי שכבר דחפתי את עצמי לקצה בשירות החדרים בהם עבדתי, אבל לענות לטלפונים ולקריאות הרדיו ולשלוח ביפר לרופאים - וכל זה בישיבה - את זה אני יכולה לעשות. בתנאי אחד - שנותנים לי לצאת לארוחת צהריים (צהריים-צהריים, השיחה הזאת התנהלה בסביבות 11 בלילה).

בינתיים המשכתי לעבוד. זה היה כבר אחרי שבכיתי פעם אחת בגלל שהרופא של הלילה התנהג אליי כמו מניאק ילדותי והייתי כל-כך מותשת שלא הצלחתי לנער את ההצקות שלו מעליי במשיכת כתפיים. אמרתי לאחות האחראית שאמשיך לעבוד בחדרים שלי עד שההחלפה שלי תגיע מהאזור האחר בו היא עבדה, אותו נאלצו לסגור. בסביבות חצות וחצי האחות האחרת סופסוף הגיעה, נתתי לה דיווח על חדר אחד שלי, לאחות אחרת דיווח על שני החדרים האחרים והעברתי את החפצים שלי כיסא אחד ימינה, לעמדת המזכירה.

לא נשארתי שם הרבה זמן. בשלב מסוים הטלפון צלצל ופקידת הקבלה ביקשה שאשלח פראמדיק לקחת מישהי למחלקת יולדות. מאחר ושני הפראמדיקים היו עסוקים בעבודה שהיא יותר קריטית לתפקידם במיון, הלכתי אני ועשיתי את זה. משם המשכתי לדלג מפה לשם - פעם יושבת עם החולים הפסיכיאטריים בזמן שהפראמדיק שישב איתם מעלה מטופלים לאשפוז במחלקה, אחר כך הולכת לטריאז' לעזור לאחות האחראית למיין חולים, ממשיכה משם עם המטופל שמיינתי לחדר במיון הבינוני ואז פוגשת בגבר מבוגר שמבקש לקרוא לאחות של אשתו כדי שיורידו אותה מהסיר - אז עשיתי את זה בעצמי, כי אני אחות ולכי תמצאי את האחות שלה בכאוס הזה. בקיצור, במשך שלוש השעות שנותרו למשמרת בת ה-16 שעות שלקחתי על עצמי הייתי כלבויניקית.

כשהגיע הזמן ללכת הביתה, אספתי את הדברים שלי ופניתי לכיוון היציאה, הלב שלי עדיין התכווץ. ג'ולי, שהגיעה איתי למשמרת ב-11 בבוקר, כבר אמרה שתישאר עוד שעה וחצי כי המחליפה שלה נתקעה בדרך. כבר שלוש בלילה, את כבר עובדת 16 שעות, מה זה עוד שעה וחצי...

הסופה
השלג אמנם הפסיק לרדת בשתיים ורבע לפנות בוקר, אבל בחוץ חיכו לי ערמות שלג בגובה ברך ורוח קפואה ומצליפה. עכשיו הגיע הזמן לחפור את האוטו שלי החוצה, אחרי שעמד 16 שעות בשלג שירד ללא הפסקה.

לשמחתי, הבחור שמפעיל את המפלסת היה די קרוב. הלכתי אליו בצעדי ג'ירפה, בתוך שלג טובעני ושאלתי אם יסכים לבוא לפלס את השורה בה אני חונה. קיבלתי פילוס אישי. בינתיים התנעתי את האוטו והפעלתי את החימום ואת הפשרת האדים. הוצאתי את מגרדת הקרח שלי והתחלתי לעבוד. החלק הפשוט היה להעיף את 10 הס"מ של השלג שהצטברו על האוטו בעזרת המברשת. אחרי שעשיתי את זה, הייתי צריכה לגרד את הקרח מכל החלונות, מהשמשה הקדמית והאחורית. כשסיימתי עם ניקיון האוטו נותר רק לחפור שני נתיבים באורך חצי מטר בין הגלגלים הקדמיים לכביש המפולס, להיכנס לאוטו ולנסוע הביתה. העניין כולו ארך קצת יותר מרבע שעה.

הכבישים הצדדיים המובילים אל הכביש המהיר היו מכוסים שלג בעומק 20 ס"מ. יכול להיות שהנוסחה היא שעומק השלג קובע את מהירות הנסיעה. בכל אופן, עד שהגעתי לכביש המהיר לא נסעתי יותר מ-20 מייל לשעה. גם על הכביש המהיר לא נסעתי ממש מהר. אולי 40 מייל לשעה, 50 בשיא המהירות. אבל בסוף הגעתי לאן ארבור.

כשהגעתי הביתה לא הייתה בכלל אפשרות שאצליח להיכנס לשביל הגישה שלנו, שבינו לבין הרחוב הפרידה בריקדה של שלג. המשכתי לנסוע, חושבת שאולי אצליח למצוא חנייה ברחובות הצדדיים. פעמיים עשיתי טעות וניסיתי לפנות מהרחוב הראשי המפולס (יחסית) לרחוב צדדי רק כדי להיתקע באמצע הפנייה ולהעביר עשר-חמש עשרה דקות בג'עג'וע קדימה-אחורה תוך סיבוב ההגה פעם לכאן ופעם לשם ונשיאת תפילה ותחינה לכוח עליון רם ונעלם עד שלבסוף, בדרך נס, נחלצתי והצלחתי לחזור לרחוב הראשי. בפעם השנייה נאלצתי לחפור את דרכי החוצה עם האת הקטנה והמצ'וקמקת שלנו. אז כבר בכיתי. במיוחד כשאיש אחד עצר לידי ושאל אם נתקעתי והתנצל שהוא לא יכול לעזור לי כי יש לו בעיות גב. חשבתי שבחיים לא אגיע הביתה.

השעה הייתה חמש, הייתי ערה כבר עשרים שעות, לא שתיתי ולא אכלתי מספיק במהלך המשמרת והייתי משוכנעת שאם זה ממשיך ככה, אני מסיימת במחלקת יולדות, יומיים לפני שבוע 35. בסופו של דבר, אחרי עוד סדרת חפירות-קללות-תחינות-דמעות הצלחתי להיחלץ, נסעתי חזרה הביתה, התיישרתי מול שביל הגישה שלנו בזוית של 90 מעלות לרוחב הרחוב, לקחתי רוורס, נסעתי פעם אחת עד שנתקעתי, לקחתי רוורס שני ונסעתי, נתקעת הפעם בנקודה מתקדמת יותר על שביל הגישה ולמעשה מפלסת לי דרך בשלג העמוק. אחרי הרוורס השלישי נסעתי, עברתי את חומת השלג שהפרידה בין הרחוב לשביל הגישה, החלקתי במורד ונעצרתי. דוממתי את האוטו, כיביתי את האורות, הרגעתי את עצמי שגם השכן וגם מפלסת השלג יכולים לעבור מאחוריי ועליתי הביתה.

אלון פתח לי את הדלת וישר התחלתי לבכות. סיפרתי לו על הסאגה הממושכת מהרגע שהגעתי לעיר ועד להגעתי הביתה. "ככה היקום גומל למי שעושה את הדבר הנכון?!", תמהתי. שתיתי כוס מים, התקלחתי ונכנסתי למיטה. אחרי שראינו שהשכיבה לא מועילה לבטני המתכווצת, אלון הלך והביא לי עוד כוס מים וגם כוס חלב חם. שתיתי, נרגעתי ונרדמתי. התעוררתי למחרת ב-12 בצהריים.

Polar Vortex
ביום שני האוטו נשאר בדיוק בנקודה בה חניתי והטמפרטורות המשיכו לצנוח. היינו משוכנעים שאין סיכוי שנצליח לצאת מהחנייה עד יעבור זעם. בשני בלילה אלון יצא לפלס את שביל הגישה ולפזר קצת מלח סביב הגלגלים. בשלישי בבוקר הוא ירד, ניסה להתניע ולהזיז את האוטו - ונתקל בסירוב. בכל פעם שהקלאץ' שוחרר המנוע דמם. טלפון קצר למוסכניק שלנו הניב את האבחנה שכנראה הכבל של בלם היד קפא ועכשיו גם כשמשחררים את הבלם בתוך האוטו, הוא למעשה עדיין מופעל. ומה אפשר לעשות? רק לחכות. הטמפרטורות אמורות לעלות ביום שישי.

הבעיה היחידה הייתה שהתוכניות שלי לאותו יום כללו נסיעה לביה"ח לכבוד ה-baby shower שתיכננו לי. מאוחר יותר באותו יום הייתי צריכה גם להגיע לדיקור ובין לבין גם רצינו לנסוע לקרוגר כי הבית הלך והתרוקן מאוכל. אה, ואני גם אמורה לעבוד ברביעי וחמישי. הממ.

בהתחלה חשבנו לקחת זיפקאר, אבל כשהבנו שהאוטו לא עומד להפשיר בן לילה כך שאוכל לנסוע לעבודה למחרת, הבנו שדרוש פתרון ארוך טווח והתקשרנו לחברת השכרת הרכב המקומית. תוך שעה הייתי בדרך לבית החולים ברכב שכור, נוסעת 25 מייל לשעה על הכביש המהיר שבהשראת מינוס 22 מעלות צלזיוס הפך למשטח החלקה על הקרח. בעוברי בדרך ספרתי כעשר מכוניות שמצאו את דרכן אל התעלה שבצד הכביש או אל קיר הבטון המפריד שבמרכזו. אם היה חסר לי עוד תמריץ לנסוע לאט, לא הייתי צריכה לחפש רחוק.

בשביל היציאה מהבית במינוס 22 מעלות לבשתי גטקעס וג'ינס, גופייה תחתונה, חולצה ארוכה, סוודר, פליס ומעיל פוך. לא היו מזיקים לי שני זוגות גרביים בתוך מגפי השלג שלי. ברדיו של האוטו השכור נחתתי על תחנה של דיבורים בה מאזינים מרחבי מישיגן התקשרו לספר סיפורים מסמרי שיער על החוויה שלהם עם הקור שובר-השיאים. חגיגה.

שרדתי את הנסיעה אל ביה"ח ובחזרה בשלום ובגבורה והגעתי לדיקור באיחור של רבע שעה בלבד, הישג מרשים בהתחשב בתנאי הדרך ובעובדה שהנסיעה חזור נעשתה בחושך.

השלל המשמח ביותר איתו חזרתי באותו יום הוא עריסה עשויה עץ אלון שבנה אחד האחים בעבודה מספסלי כנסייה ישנים לפני 33 שנים לכבוד לידת בנו הבכור. מאז שילדיו גדלו הוא מעביר את העריסה מאחות לאחות במחלקה וכל אחת מחזירה אותה בתום השימוש. מדובר ב"עריסת יום", כזאת ששמים בסלון בזמן שהמבוגרים של הבית ערים והתינוק ישן ורוצים אולי להניח אותו לרגע כדי ללכת לעשות משהו hands free. כזאת שאפשר לנדנד עם הרגל. המתנה הזאת ריגשה אותי במיוחד, בגלל המורשת שהיא מביאה איתה, שכבר ספוגה בעץ שעבר מיד ליד כל השנים האלה. תראו איזו יפיפיה.




אתם אולי תוהים אם זה הכל. אז כן, כמעט.

חזרתי הביתה עם עריסה ומתנה אחת.

הפראמדיקית שלקחה על עצמה לארגן את המסיבה לכבודי ולכבוד הצ'יפמנק יצרה אירוע בפייסבוק, אבל לא פרסמה את המסיבה בשום מקום אחר. היא דווקא אמרה לי שתתלה שלט בחדר הצוות, אך זה מעולם לא קרה. וכך, מי שאין לו פייסבוק או מי שאינו חבר שלי או שלה בפייסבוק נשאר באפלה בנוגע לקיומה של המסיבה.

הגעתי למחלקה ביום שלישי, בקור מקפיא עצמות, ברכב שנשכר במיוחד, רק כדי למצוא את כולם מתמודדים עם אחד הימים העמוסים והקשים ביותר שנרשמו במיון עד כה (שני אנשים מתו ממש לפני שהגעתי, שניים נוספים בזמן שהייתי במחלקה ובחדר ההמתנה היו קרוב לעשרים איש, שוב) וכמעט כל מי שראה אותי תהה מה בדיוק אני עושה שם ביום החופשי שלי ובמזג אוויר שכזה.

רוב האנשים שהיו במשמרת באותו זמן לא ידעו שהמסיבה בכלל תוכננה ואלה שידעו, שכחו, כי המארגנת גם לא טרחה להזכיר לאנשים וליצור באזז מינימאלי לקראת האירוע. חזרתי הביתה צרובת עלבון עם עריסה ומתנה אחת שקנו לי שתי חברות. מרוב שהשתדלתי לשמור על רוח טובה בעבודה לקח זמן עד שהודיתי בפני עצמי ובפני אלון עד כמה באמת נעלבתי. בסוף גם בכיתי.

מאז כבר נרקמה יוזמה לפצות אותי במסיבה אחרת, הפעם במסעדה ולא במחלקה. העמיתות שיזמו את הטייק השני מארגנות את העסק ברצינות רבה יותר, ועוד לא יצא לי לפגוש שוב את המארגנת של הסיבוב הראשון ולראות אם היא מעלה על דעתה להתנצל. מעניין איך יהיה המפגש הזה, לכשיתרחש.

צינורות קפואים, צינורות מפוצצים
בשלישי בבוקר התעוררתי, ואחרי שסיימתי את ענייני בשירותים פניתי למקלחת הטקסית של הבוקר. פתחתי את הברז במקלחת... וכלום לא קרה. האסלה, הברז בכיור בשירותים ובמטבח - כולם עבדו. רק המקלחת לא. ניסיתי את מזלי עם הצינור הממלא את האמבט, אבל בינינו, זאת הייתה טיפשות. הרי מדובר באותו צינור! העובדה שרק הצינור הזה קפא העלתה בי את ההשערה שמדובר בצינור שבשלב כלשהו יוצא מחוץ לבית. בכל אופן, מים אין ולו כזית. אין מקלחת. גררר.

אז מילאתי אמבטיה רדודה מאוד בכמה נגלות של מים חמים מהכיור במטבח, נשכבתי באמבטיה, השפרצתי על עצמי ועשיתי קולות של לויתן שנסחף אל החוף (הקרדיט על הבדיחה לאלון, הזוכה בקטגוריית "דברים שלא אומרים לנשים בהריון", שיצא בזול רק בגלל שבאמת מימדיי לא מספיק גדולים כדי שאפילו אשקול להתייחס לזה כאל עלבון). הייתי מבסוטה כי קיבלתי את מה שרציתי, קצת חום מרענן וריח טוב לפתוח את איתו את היום. הכתרתי את החוויה בשם "אמבטיה ויקטוריאנית".

התקשרנו לחברת האחזקות ושאלנו מה לעשות. הנחו את אלון לרדת למרתף, לוודא שמערכת חימום הצינורות (מסתבר שיש דבר כזה) מחוברת לחשמל ולוודא שאף צינור לא התפוצץ. אחרי אישור של שני אלה פסקו שכל מה שאפשר לעשות הוא לחכות להפשרת הצינור הקפוא ולשים לב שכלום לא מתפוצץ ואם כן להרים מיד טלפון, שכן אז מדובר במקרה חירום. וכך, בהינף לילה קפוא ושיחת טלפון אחת נידונו למקלחות צרפתיות עד שהטמפרטורות יתקרבו קצת לאפס מהצד התחתון שלו.

בשלישי בערב חזרנו הביתה מסיבוב סידורים כדי לגלות שצינור המקלחת הפשיר, אבל כשאלון נכנס להתקלח הוא גילה עובדה מכאיבה - רק צינור המים החמים הפשיר וצינור הקרים עוד קפוא, מה שלא מאפשר לווסת את הטמפרטורה של המים. מילאנו את האמבטיה במים רותחים והובלנו סירים של מים קרים מהמטבח עד שאפשר היה לטבול במים מבלי להיכוות. ברביעי בבוקר חזרתי על השיטה לפני שיצאתי לעבודה. אחר הצהריים קיבלתי סמס מאלון שהודיע שהוא חזר הביתה וזכה לביקור מהשכנה שגרה למעלה, שבישרה לו שאחד הצינורות במרתף התפוצץ וחברת האחזקות הורתה לה לסגור את צינור המים הראשי של הבית. הם הבטיחו להגיע לתקן את המפגע בחמישי בבוקר.

בלב המשמרת, כל מה שיכולתי לחשוב עליו הוא שאני עובדת גם למחרת, ואיך אלך לישון בלי מקלחת אחרי משמרת ארוכה ואיך אתקלח בבוקר לפני המשמרת הבאה. רק אחרי כמה רגעים נפלה עליי הבנה מצערת הרבה יותר - מה אם יהיה לי קקי?!

אלון הלך לליקר סטור שמעבר לרחוב וקנה 4 מיכלי גלון, כדי שנוכל לצחצח שיניים ולמלא את הניאגרה. עברנו לנוהל שדה. צחצחנו שיניים מבקבוק מים מינרליים וכשחזרתי הביתה אחרי המשמרת אספתי קצת שלג מבחוץ, הפשרתי וחיממתי אותו בסיר על הכיריים והשתמשתי במים למקלחת צרפתית.

ביום חמישי התעוררתי קצת לפני שמונה וחצי מהצליל של דלת המרתף שנפתחה בחריקה. ניסיתי ללא הועיל לחזור לישון ומאחר והשעון המעורר שלי עמד לצלצל בין כה, קמתי והלכתי לשירותים. שמעתי קצת דפיקות והתעסקויות במרתף, אבל לא הרשיתי לעצמי להאמין שמדובר בשיפוצניקים, שכן התבדות הייתה מובילה לשברון לב. בעודי יושבת על האסלה, הניאגרה החלה להתמלא במים ולבי התמלא אמונה וגיל. כשסיימתי את ענייניי והדחתי את האסלה ניגשתי בלב חושש אל המקלחת, פתחתי את הברז ו-הידד! מים זורמים, גם חמים וגם קרים ואפשר לכוון את חום המים!

המקלחת ההיא הייתה מהנעימות והמאושרות בחיי, כמו המקלחת הראשונה שעושים כשחוזרים ממחנה של התנועה, אחרי שבועיים רצופים של מקלחות משותפות במים קפואים על בטונדות מגודרות בברזנט.

אחרית דבר
אתמול בשתיים בצהריים, בדרך חזרה מהבריכה, החזרתי את הרכב השכור. מאז אתמול מזג האוויר קצת התחמם ובערב התחיל לרדת גשם. חלק מהשלג הפשיר וזרם מכאן והלאה וחלק הפך לקרח. הבוקר אלון חילץ את האוטו שלנו שהיה קפוא במשך שלושה ימים ובהמשך היום אפילו נסענו לסידורים. אלה אמורים להיות הסידורים האחרונים בהחלט, אלה שסוגרים את המעבר וממלאים את כל הפינות שעוד היה צריך לסגור - שטיח כניסה לבית, מגש פלסטיק למגפיים רטובים או מצופי-שלג, עוד כמה מנורות, מפת שולחן לשולחן הקטן שבפינה שלי ווילונות למטבח.


הפינה החדשה שלי, חביבה וחמימה
בשני הפריטים האחרונים אני גאה ביותר, כי מצאנו אותם בחנות של צבא הישע ובחנות היד השנייה של ה-PTO. רציתי לקנות וילונות תחרה לבנים וקצרים לחלונות החשופים במטבח, כדי שיהיה לי נעים לעמוד ולהסתכל בעדם כשאני מבשלת. הפריט המתאים לתיאור שלמעלה נמצא בטארגט ב-20 ש"ח ליחידה. בחנות של צבא הישע קנינו שני וילונות בשלושה דולר.


בית קטן בערבה סטייל

ומצאתי גם את זה, ביקשתי מאלון רשות לקנות בשביל הצ'יפמנק וקיבלתי. מכל הדברים שקנינו היום, זה המשמח ביותר.


קווילט לתינוק, עם המון חיות חביבות ומצחיקות. ירושה של משפחה אחרת

את המפה שעל השולחן שבפינה שלי קנינו ב-PTO ב-5 דולר. שיחוק.

אפילו זרקנו את המיקרו השבור במרכז המחזור של אן ארבור!

סיימנו את כל הסיבובים בקרוגר, שם קנינו מצרכים לקראת חנוכת הבית שאנחנו עורכים כאן מחר. זה אירוע משולב; baby shower, חנוכת בית, מסיבת חזרה ללימודים ומסיבת new year's מאוחרת. בתפריט - מרק דלעת ופלפלים קלויים, סלט עלים, פריטטה ירקות ואנטיפסטי. תפריט בראנץ' מכובד ביותר. הזמנו כשלושים איש מהקבוצה המורחבת יותר במחלקה של אלון ובערך 15 אישרו הגעתם, רובם חברים טובים וקרובים יותר.

באמת נראה שמכאן והלאה לא נותרו עוד הרבה סידורים שקשורים לבית. ביום חמישי הבא עושים לי עוד שאוור בעבודה, כפיצוי על השאוור הסרוח של יום שלישי. אחרי זה אוכל לכבס את כל הבגדים של הצ'יפמנק, לערוך רשימת מלאי ולקנות מה שחסר ואז נהיה מוכנים להופעת הבכורה של בננו הבכור. סך הכל, נשמע לא רע.


דוגמית מהמלתחה העתידית של הקטון.
מישהו פעם אמר שכל דבר של תינוקות ששמים עליו אוזניים מיידית הופך חמוד יותר.
אני מוכרחה להסכים.

אני תוהה אם היקום תפס את הברכה בה סיימתי את הפוסט הקודם שלי כהתגרות והרגיש צורך להוכיח לי באותות ובמופתים שלא בריאים ולא שפויים, או לפחות לא כל-כך בקלות. אז הפעם רק אסיים בברכת כל טוב.

ואשאיר אתכם עם התמונה הזאת, של משהו שאני בטוחה שלא הרבה עושות בואכה החודש התשיעי להריונן.


הבטן שלי לא ענקית,
אבל בתמונה הזאת היא נראית אפילו קטנה יותר ממה שהיא במציאות

להתראות בשמחות.