יום שבת, 19 באוקטובר 2013

This & That

1.
נפל בחלקי אושר גדול וזכיתי לשלושה ימים חופשיים מהעבודה. לא מדובר במאורע יוצא דופן במיוחד, אבל הוא נוחת עליי אחרי איזה שינוי קטן בתפיסה, תזוזה זעירה שאינה חסרת כל משמעות. לפני שבוע, ביום שישי, היינו בביקורת במרפאת הריון בסיכון והתבאסתי לגלות שלא עליתי כלל במשקל. את הרופאה שראתה אותי באותו יום זה לא הדאיג מאוד. מבחינתה, כל עוד אני לא יורדת במשקל, אנחנו בסדר. אבל אותי זה ביאס.

כבר לפני כמה שבועות החלטתי לנסות ולחזור לעבוד שלוש משמרות בנות 12 שעות, במקום הסידור החלופי שאימצתי לי, 3 כפול שמונה ואחת של 12. מהניסיון שנמשך חודשיים ראיתי שהמשמרות שאורכות 12 שעות לא הורגות אותי מחד ומאידך, התגעגעתי ליותר ימים חופשיים. בין תורים לראומטולוגית וגסטרואנטרולוגית, מרפאת ההריון, שיעורי יוגה ושאיפה להגיע לבריכה יותר מאשר רק פעם בחודש, התחיל להרגיש לי חנוק. אז החלפתי. ועכשיו, כשסוגיית המשקל הצטרפה ועלתה על הפרק, אני מרגישה שזאת בכלל הייתה החלטה נכונה.

כשקיבלתי את סידור העבודה החדש שמחתי להיזכר ש-3 משמרות של 12 משמען רק 12 ימי עבודה בפרק זמן של ארבעה שבועות. זאת דרך מאוד נעימה להסתכל על זה. אני משתדלת לפזר את המשמרות באופן שווה על פני השבוע ולא לקבץ אותן יחדיו. אין סיבה ואין טעם להתיש את עצמי. אבל פה ושם מגיע איזה גוש של ימים חופשיים כמו עכשיו ואז השמחה גדולה.

אנשים בעבודה ששאלו אותי אם אני עובדת בסופ"ש זכו לתשובה מתלהבת משהו - לא, יש לי סופ"ש ארוך! שבת-שני. אז שאלו אותי על התוכניות לשלושת הימים החופשיים ואני השבתי שאני מתכננת לישון הרבה ולאכול הרבה. ואולי איפשהו באמצע גם אצליח להגיע לבריכה. מפני שאחת התקוות שלי, היא שחוץ מיישומן של העצות הטובות שנתנה לי הדיאטנית איתה נפגשנו לפני שבוע, אם אחזור לעבוד רק שלושה ימים בשבוע וארגיע קצת עם השעות הנוספות בעבודה (היו לא מעט שבועות לאחרונה בהם עבדתי 44 שעות, במקום רק 36), אשרוף פחות קלוריות ואולי אתחיל לגדול בקצב מספק קצת יותר. גם שינה טובה בין לבין תעזור.

בינתיים, כל חברותיי ההריוניות בעבר ובהווה מרגיעות ואומרות לי לא לדאוג. רוב מי שהיו רזות לפני ההריון, כמוני, מספרות שהעליה הגדולה במשקל התרחשה עבורן רק בטרימסטר האחרון. רק מתחיל קצת להימאס לי מהערות של אנשים סביבי שמאוד דחוף להם להגיד לי בפליאה ושמיטת לסת כמה קטנה אני. אמא שלי אמרה לי להגיד להם שגם היא הייתה ככה עד חודש שביעי, אז שישתקו.

בינתיים גם קניתי תיק אוכל מגונדר לעבודה ואני מקפידה להעמיס לתוכו בכל יום אוכל שקל לכרסם במהירות או תוך כדי תנועה - קרקרים נהדרים שהתאהבתי בהם לאחרונה - Wild riceworks, מקל גבינה ושתי ביצים קשות. מחוץ למקרר יש בננה וכמה בייגלים קטנים עם נוטלה. והחביבים עליי ביותר - משקאות קלוריים. לא, אני לא מתכוונת לתוספי תזונה כגון אנשור (שנמאס עליי לחלוטין, אחרי שנים של הסתייעות בו). ממש-ממש לא. אני מתכוונת למשקה יוגורט דל שומן ושני בקבוקי שוקו, בנפח כוס כל אחד. גם את המים בבקבוק שלי החלפתי במיץ פירות, לרוב תפוזים או מנגו.

הדיאטנית שלי הסבירה שאני אמורה לעלות בין חצי קילו לקילו בשבוע בשלב הזה. אני אסתפק גם בחצי קילו בשבועיים. אבל משהו!


2.
האמת היא שאני מתכננת קצת יותר משינה ואכילה לשלושת הימים הללו. מחר אני נוסעת לבייביז אר אס בחברתה של מייקו, כדי ליצור את הרג'יסטרי שלי, אותה רשימה של מה אני צריכה ורוצה לקראת הצטרפותו של החבוב למשפחתנו. ביום שני יש לי דייט לצהריים באחת, מסאז' בשלוש ויוגה בשבע וחצי. ולמרות כל זאת, הלילה ישנתי תשע שעות וחצי ובצהריים נחתי מנוחה נעימה ומתוקה, כשבחוץ הגשם דפק על גגון הפלסטיק ומיסך את רעשי הרחוב. גם הלילה אני מתכננת להקדים להיכנס למיטה ומחר אין לי כוונות לצאת ממנה עד שלא ביליתי לפחות תשע שעות בתוך חיבוקה החמים.


3.
החדשות המפתיעות והמשמחות של השבוע האחרון הן, שמצאנו דירה חדשה!
זה קרה קצת בלי שהתכוונו. זאת אומרת, אף אחד לא דחף לנו עט ליד והכריח אותנו לחתום על חוזה, אבל. אני רק מתכוונת שלא חיפשנו בקדחתנות ואפילו לא היינו בטוחים שאנחנו רוצים לעבור וחשבנו שגם אם היינו בטוחים לא בטוח שהיינו מוצאים ולא ידענו מתי אנחנו רוצים לעבור, לפני הגעתו של החבוב או אחריה.

אבל, מעשה שהיה כך היה. בליל שבת לפני שבועיים חזרתי הביתה מהעבודה ואלון ביקש להראות לי מודעה שהוא מצא בקרייגס ליסט, שנראתה כמעט טובה מכדי להיות אמיתית, אבל החלטנו לשלוח מייל, מפני שאין מה להפסיד. למחרת הדיירת הנוכחית ענתה וקבענו להגיע לראות את הדירה אחר-הצהריים. ראינו את הדירה בחמש, חזרנו הביתה וניהלנו דיון מרתוני קדחתני שבסופו החלטנו שאנחנו מעוניינים והולכים על זה. התקשרנו שוב לדיירת ואמרנו שאנחנו בעניין. ביום שני פקססנו טופס מועמדות לחברת ניהול הנכסים ובשישי שעבר חתמנו על חוזה (ויצאנו לחגוג בארוחת ערב בקפה זולה. אכלתי סטייק נהדר שאני עדיין חולמת עליו בלילה.). ככה, במהלכו של שבוע תמים הפכנו לדיירים העתידיים של הדירה הבאה שלנו, גדולה יותר מהנוכחית, מחולקת יותר בהגיון וגם, כן - יש בה מכונת כביסה, מייבש ומדיח כלים, שלושה מכשירי חשמל שיהפכו את החיים פוסט הצטרפותו של החבוב לקלים הרבה יותר וגם יאפשרו לנו להוציא את תוכניתנו הזדונית לפועל ולחתל בחיתולי בד.


4.
אחרי תקופת יובש ארוכה מאוד, אני מנסה לחזור לקרוא. שלפתי סופסוף מהמדף את "שתיים דובים" שנתנה לנו במתנה אסתר ממש טרם חזרתנו לארה"ב מהביקור האחרון בארץ ומאז הצהריים אני קוראת אותו בהנאה. בינתיים אין לי מושג לאן כל זה הולך, אבל אני לא יכולה לחכות ולגלות.

ולכן - עכשיו ספר ואחר-כך מיטה. ואולי, אפילו, ספר במיטה.

שיהיה שבוע נפלא.

יום ראשון, 6 באוקטובר 2013

פוסט על עוף מטוגן

עכשיו, כשכל הקלפים כבר פתוחים ומונחים על השולחן, אפשר להודות - ההתרחקות שלי מהמטבח ומהבלוג כמעט כולה נעוצה בהריון והשפעותיו עליי. נכון, קיימת גם העובדה שמאז שחזרנו מהביקור בישראל אני עובדת כל-כך הרבה (לדוגמא, היום הוא היום החופשי הראשון שלי מזה עשרה ימים), עד קוצר נשימה ואובדן חושים וזיכרון של ימים שלמים, בחיי, אבל... בעיקר ההריון.

הסיבה להתרחקות מהבלוג מתחלקת לשניים; ראשית, החירפון של תחילת ההריון הפך ישיבה ממושכת לאתגר מנטלי ופיזי אדיר, והשקעה של כמה שעות בכתיבת פוסט גרמה לי לסבל פיזי של ממש. אני לא צוחקת. שנית, כשאני שומרת סוד אני מתחילה להתנהג מוזר, מתרחקת ומתכנסת ומתנהגת באופן מתחמק וחסר סבלנות ומדברת מוזר. אז זה קרה גם עם הבלוג, מפני שרציתי לחכות עד שההריון יגיע לנקודה בטוחה יותר לפני שאני חושפת אותו כאן (גם עם החשיפה בעבודה חיכיתי די הרבה ואני עדיין מופתעת כשיש מישהו שלא יודע ומגיע אליי עם החדשות, מבולבל ומופתע).

הסיבה להתרחקות מהמטבח די פשוטה - היה חם ורוב הזמן הרגשתי מחורבן, כפי שהיטיבה לכתוב עדי מהבלוג "עדי בעולם"; ההגדרה "בחילות" אגב אינה מדויקת, המינוח המדויק צריך להיות "תחושת רצון למות מרוב שמרגישים רע, הטומנת בחובה גם בחילה".

היה חם והרגשתי מחורבן ולא הצלחתי להעלות על דעתי שום מאכל שנדמה לי ראוי לאכילה. אפילו לא קצת. עד שבוקר אחד, בדרך לעבודה, הבזיקה במוחי (או בחלק אחר של הגוף שלי) המחשבה, "אני יודעת מה אני צריכה! מקנאגטס!". מזל (בעיני אנשים מסוימים) שעל הדרך לעבודה יש מקדונלדס עם דרייב ת'רו, ושבאותו בוקר היו לי שלוש דקות אקסטרה. עשר דקות אחרי שהמחשבה חלפה בראשי הייתי בעליה המאושרים של קופסת מקנאגטס בת 10 חתיכות של הדבר הזה, שהוא לא בדיוק עוף. כי עוף, אגב, לא הצלחתי להכניס לפה החל בשלושה ימים לפני שבכלל גיליתי שאני בהריון. בשלוש דקות של נסיעה בין סניף המקדונלדס המדובר לבין בית החולים הצלחתי לכלות כבר 6 מתוך עשר היחידות, באכילה ביד אחת. ברוך בורא הפינגר-פודס.

גילוי המקנאגטס היה מרגש, אבל יש לי גבולות ומעצורים ואני ממש לא מאסכולת "אני בהריון ומתחשק לי לאכול את זה, אז אני אקרא לזה קרייבינג ואף אחד לא יוכל להגיד לי כלום, כי אני בהריון...". טיעון קצת מעגלי, אה? לפיכך, מאז ועד היום, אכלתי מקנאגטס בדיוק פעמיים נוספות ובשתיהן קניתי את הקופסא הקטנה יותר, רק ארבע או שש יחידות. אבל החשק לעוף מטוגן לא חלף.

פרט למקנאגטס, לא היו לי הרבה קרייבינגס. בשלב מוקדם יחסית של ההריון, כשהמחשבה על אוכל עוד הייתה הרבה יותר מאתגרת, אלון ואני נסענו מאיזה פה אחד לאיזה שם אחר ועברנו ליד סניף של Ahmo's. "אוי, איך הייתי רוצה עכשיו שווארמה בלאפה", ריירתי ואלון שאל אם אני רצינית. עניתי שכן, אבל אני יודעת שבשום מקום (חוץ מישראל) זה לא יהיה בדיוק מה שאני מתכוונת, אז מה זה יעזור. אבל המחשבה לא הרפתה ממני. בדרך הביתה נכנסנו לקרוגר, קניתי מגש של חזה הודו וכשחזרנו הביתה חתכתי את הנתחים לרצועות ותיבלתי כראוי. במקביל להקפצת רצועות ההודו בישלתי גם מג'דרה, קרמלתי בצל והכנתי טחינה. אכלתי את היצירה במשך כמה ימים ולא הייתה מאושרת ממני. אלון העיר, שאם לכל אורך ההריון החשקים שלי יהיו כאלה בריאים ויניבו אוכל ביתי מזין וטעים, הוא ממש לא יתנגד.

מאז הכנתי מרק מינסטרונה, תבשיל בקר עם גריסים ואפונה וכן, חלק ניכר מבישולי ראש השנה היה תחת ההשפעה של דייר הבטן הצעיר. כמו שאמרתי לחברים כשישבנו במסעדה והתעקשתי להזמין קינוח - I'm controlled by higher forces (נו, כנראה שאני בכל זאת מכלכלת איזשהו טיעון "מה אני יכולה לעשות, אני בהריון". אבל זה היה בצחוק.).

אתמול אכלתי פנקייק לארוחת בוקר וגולאש בעבודה וידעתי שאין שום דבר מרגש שמחכה לי בבית לארוחת ערב. עוד ידעתי, שאגיע הביתה ואתבאס מהעדר הבחירה ובסוף אוכל קוסקוס עם קטשופ, או סתם אוכל את הלב. וכבר מהבוקר התחשק לי מקנאגטס. בסוף המשמרת ההתלבטות היחידה היא האם ללכת למקדונלדס או ל-KFC. ואז התנגדתי לדחף, אבל מצאתי לי תחליף - שניצלונים ביתיים בציפוי קמח (ולא פירורי לחם), או בשמם האחר, עוף מטוגן ביתי.

בדרך הביתה עצרתי בהול-פודס וקניתי מגש של חזה עוף. בבית חתכתי את החזה לרצועות וקימחתי בתערובת קמח וקורנפלור, שתיבלתי במלח, פלפל, פפריקה חריפה ומתוקה וממש קצת אגוז מוסקט, בשביל הטוויסט. אחרי הקימוח עיסיתי את העוף בביצה טרופה ואז - קימוח נוסף. טיגנתי את השחיתות במחבת טפלון, בטיגון חצי-עמוק (לא בסיר, אבל בכל-זאת, איזה שני ס"מ שמן). לצד התענוג הוגשו קלחי תירס חם וקטשופ, מיונז וחרדל. את הקערה הגדושה בשניצלונים (כמו הדלי של KFC) הנחנו על מגש בינינו ואכלנו מול הטלוויזיה, כי ככה זה עם אוכל שלא מצריך צלחת וסכו"ם. פיקניק בסלון!


הכיף היה כפול כי בשונה מכל אותם משוקצים הנרכשים ב"מסעדות" פאסט-פוד, כאן אנחנו יודעים בדיוק מה יש באוכל; עוף, קמח, ביצה, תבלינים ושמן. זהו.

זאת הייתה מן ארוחת שירת-ברבור לקיץ, מהיר וקל להכנה וכל-כך טעים וכולנו היינו מאושרים, אלון, אני והעובר. ללקק את האצבעות.

יום שישי, 4 באוקטובר 2013

מתרחבים

זה התחיל בצרבת.

ישבתי עם פינקי בטריאז' ודיברנו על הריון ולידה. שאלתי אותה בני כמה הילדים שלה וכמה זמן לקח לה להיכנס להריון. עם הגדולה היא נכנסה על הנסיון הראשון, עם השני זה לקח חודש והיא כבר התחילה להילחץ וחשבה שהיא דפקה לעצמה את המערכת בגלל שלקחה גלולות אחרי הלידה הראשונה. ואז היא נכנסה להריון. אמרתי לה כמה אני מבואסת, כי תמיד חשבתי שזה יילך לי כל-כך בקלות, שאני רק אצטרך להחליט והופ! זה יקרה. והנה אנחנו מנסים כבר כמה חודשים ואפילו כבר הלכנו לייעוץ במרפאת פוריות ושוב קיבלתי מחזור ושלחו אותי ל-HSG ו... אוף! מהבוקר הייתה לי צרבת. אני לא זוכרת מה אכלתי, אבל האומפרדקס שלי לא הצליח להתגבר על האתגר. גם בייגלה לא עזר. מזל שידעתי איפה מחביאים את הטאמס בתחנת האחיות.

זה התפתח לפסיכוזה.

התחלתי להתנהג כמו משוגעת. לא יכולתי לסבול את המגע הקל שבקלים, המרחב האישי לו הזדקקתי גדל פי שלושה, הייתי רעבה פתאום ואז כבר לא, הרגשתי בסדר ואז לפתע רציתי לחנוק מישהו ולקפוץ החוצה מהעור שלי מרוב קוצר-רוח, רגע אחד צחקתי ואחר-כך בכיתי. וכל הזמן היו לי גלי חום וקור, לסירוגין, בלי שום שינוי סביבתי. מסכן אלון, שהיה האדם הקרוב ביותר, המיידי, בסביבת המרחב האישי שלי, בזמן שאני מיטלטלת בין קיצון אחד למשנהו. לשמחת שנינו, הוא שרד.

זה המשיך לבדיקה אחת. ואז עוד שתיים. ועוד שתיים.

אלון דחק בי לעשות בדיקת הריון במשך כמה ימים ואני סירבתי. כבר שלוש פעמים עשיתי בדיקות והן היו שליליות ויום למחרת הבדיקה קיבלתי מחזור. נמאס לי להתאכזב. "אבל את מתנהגת מוזר!", הוא ניסה לשדל. התעקשתי שזאת רק תסמונת קדם-וסתית והוא אמר, שאם מעתה והלאה ככה הולכות להיראות התסמונות הקדם וסתיות שלי, אנחנו בצרות. בחיי, התנהגתי כמו אישה משוגעת, אבל המשכתי להתעקש - אני עושה בדיקת הריון רק עם איחור ניכר במחזור, עשרה ימים לפחות!

יום אחד חזרתי מהעבודה עם בדיקת הריון ששאלתי מהמחלקה וכוסית לאיסוף שתן. הייתי חייבת להודות בתבוסתי, השיגעון כבר עבר כל גבול. פעלתי לפי ההוראות וכעבור שתי שניות הבדיקה חייכה אליי בפלוס ורדרד, שעם כל שנייה חולפת הפך לסגול עז יותר ויותר. "אלונו, בוא מהר! תראה מה קרה!". סירבתי להאמין לתוצאה החיובית. דרשתי מבחן חוזר. נסענו ל-CVS וקנינו ערכה ובה שתי בדיקות נוספות. גם הן היו חיוביות.

בבוקר המחרת התקשרתי למרפאת הפוריות וחלקתי את החדשות. הזמינו אותי לבדיקת דם לבדיקת רמות בטא, הורמון ההריון. 48 שעות לאחר מכן חזרתי לבדיקה נוספת, לוודא שהמספרים מכפילים את עצמם כפי הראוי. בדיקות הדם אישרו, ללא ספק. אני מאוד בהריון. ניסינו לחשוב אם אולי הרמות הגבוהות תרמו להיותי משוגעת יותר. אי-אפשר לדעת.

אז מה, הצליח לנו? אני באמת בהריון?!

אבל אני לא מרגישה בהריון... זאת אומרת, אני פסיכית, כן. ואני לא מצליחה להעלות שום אוכל על הדעת, מלבד לחם בלי כלום, טוסט עם גבנ"צ ומקנאגטס, בסדר... אבל לא רואים כלום כלפי חוץ ומוקדם מדי לחלוק את הבשורות עם מישהו. אז מה עושים עכשיו, פשוט מחכים?

עד השבוע התשיעי הספקנו לעבור שלוש בדיקות אולטראסאונד, הודות לקרוהן שלי וסיווגי המיידי כהריון בסיכון גבוה, בגלל ריבוי ניתוחי הבטן שעברתי (שמביאים לסיכון מוגבר להריון חוץ-רחמי); בשבוע 5 ראינו שק הריון, אבל לא דופק, אז בשבוע 6 חזרנו לראות דופק. בשבוע 9 (עברנו ממרפאת הפוריות למרפאה בסיכון) ראינו שעועית קטנה עם ידיים ורגליים, מכה באוויר. אמרתי לאלון, הולך להיות לנו מתאגרף!

ואז נסענו לישראל. לשמחתי, באמצע שבוע 9 עברו לי לגמרי הבחילות ולא הייתי צריכה לעבור טיסה טרנסאטלנטית שלמה עם בחילות נוראיות. להיפך. נפתח לי התיאבון כל-כך, שבהמתנה לבורדינג לטיסה הראשונה מדטרויט אכלתי כוס רסק תפו"ע, שקית סנדביצ'ים מלאה של קורנפלקס מתוק, קופסא קטנה של צימוקים וחופן נדיב של שקדים קלויים. ואז שלחתי את אלון לקנות לי מים. ובייגלה.

בישראל סיפרנו למשפחה וחברים וככל שסיפרנו ליותר אנשים התגובות היו יותר נלהבות ושמחות. בעיקר מפני שלמדנו מהר, שכדאי לספר מיד כשנפגשים ולא למתוח את זה יותר מדי. הפתיח הכי קל לנושא הזה היה המשקל שלי. כל מי שראה אותי העיר מיד על כמה שרזיתי ואז היה קל להעיר בצחוק, "כן, מישהו אוכל לי את כל האוכל - וזה לא אלון!".

כשחזרנו מישראל סיפרתי בעבודה ואט-אט התחלנו להפיץ את השמועה גם בקרב החברים בעיר. לפני שלושה שבועות, עמדתי מול המראה בשירותים בעבודה והסתכלתי על הבטן שלי בזמן שהכנסתי את הגופייה התחתונה למכנסיים. כבר הייתה לי מספיק בטן כדי שאני אראה את ההבדל, אבל לא מספיק כדי שיראו דרך המדים. ועדיין - אני לא מרגישה בהריון! יצאתי מהשירותים ואמרתי לאדריאן, הפראמדיקית שעבדה איתי: אני לא מרגישה בהריון. אני מחכה כל הזמן שמישהו יחשוף את הרמאות שלי ויגיד לי להפסיק להעמיד פנים.

ואז זה קרה. הבטן יצאה מספיק כך שמבחינים בבליטה קטנה גם מתחת למדים. אני מרגישה את הבחורצ'יק הקטן בועט יותר ויותר. לפני שבוע "הפכתי תקליט" ועכשיו אני רשמית כבר אחרי החצי. כל מה שנשאר לעשות זה לחכות ולתפוח.

אני שמחה לספר שעד עכשיו ההריון עובר בקלות יחסית ובבריאות. ירדתי המון במשקל בטרימסטר הראשון, אבל התנחמתי בידיעה שאותו הדבר קרה גם לאמא שלי בהריונות שלה עם ארבעת ילדיה. נדמה שהעובדה הזאת שיככה קצת גם את דאגתם של הרופאים שלי.

הירידה במשקל התרחשה למרות שלא הקאתי ולו פעם אחת! תמיד הייתי בטוחה שבגלל הרקע הקרוהניסטי שלי אני אהיה "מקיאת-על" (super-puker, באנגלית זה נשמע יותר טוב), אבל למעשה, הניסיון העשיר שלי עם בחילות צייד אותי בכלים רבים מגוונים להתמודדות עם המפגע. ואולי פשוט לא נועדתי להיות אחת מאלה. פשוט מאוד, לא היה לי כל עניין באוכל בהתחלה, למעט דברים בסיסיים מאוד (ע"ע, פסטה בלי כלום, לחם בלי כלום, טוסט גבנ"צ ווריאציות שונות על עוף מטוגן, אבל לא עוף!). על אף כל זאת ואולי גם בגלל שבמהלך היום לא אכלתי אוכל של ממש ובטח לא מספיק, בלילות התקשיתי להירדם כי הייתי רעבה וגם הייתי מתעוררת באמצע הלילה רעבה. הבעיה הזאת נפתרה די מהר, כשחברה אחת סיפרה לי איך בהריון השני שלה כל מה שהיא רצתה לשתות היה חלב. הה! חשבתי לעצמי - חלב הוא מקור נהדר לחלבון וגם לסידן, שני דברים שהעובר זקוק להם מאוד. אז התחלתי לקנות לקטאייד, חלב טרי נטול לקטוז ולשתות שתי כוסות חלב ביום. הגילוי המרעיש החזיר לחיי גם את הקורנפלקס, עוד מאכל שמתאים היטב לקטגוריה "בלי יותר מדי טעם או ריח".

כבר כמה שבועות שהתיאבון שלי חזר לעצמו ואף יותר מזה ואני מעבירה את הבקרים שלי באכילה-בשרשרת. בהתאם, התחלתי לעלות במשקל ואני שמחה טובת לבב. זה הזמן להודות ולומר שהרבה מההיעדרות מהמטבח הקיץ היה נעוץ בשינויים שעברו על הגוף, על מנגנון הרעב והשובע ועל חוש הריח והטעם שלי. האגדה מספרת שהטרימסטר הראשון הוא הקשה והטרימסטר השני להריון הוא "טרימסטר ירח הדבש" שבו מרגישים טוב ורמות האנרגיה חוזרות לעצמן. אני מבקשת לתקן ולומר שרק בסביבות שבוע 18 יכולתי לומר באמונה שלמה שאני מרגישה שוב כמו עצמי. לשמחתי, יחד עם החזרה לעצמי, חזרתי למטבח ועכשיו זו חגיגה. לא עוד רק כריכים קרים עם פסטרמה וגבנ"צ בשביל אלון וסנדביץ' חביתה בשבילי.

לשמחתי ולשמחת הדייר הנוסף בבית, שהוא במקרה גם בעלי, כשבוע אחרי שגילינו שאני בהריון, הגוף שלי התרגל לרמות ההורמונים החדשות וגם למדתי מחדש לווסת את הרגשות שלי ולשלוט בהם והפסיכוזה שככה כמעט לגמרי (אני לא מוכנה להתחייב ולומר שזה נעלם לחלוטין ותמיד טוב להכין בצד טיעון "אי-שפיות זמנית").

וכמו שכבר סיפרתי, חזרתי לשחות ומצאתי שיעור יוגה נפלא לנשים בהריון ואני באמת מרגישה נהדר. עוד, מצאנו דולה שתלווה אותנו בהריון ובלידה. הצוות במחלקה להריון בסיכון שבבית החולים ממש מעולה ואנחנו מרגישים שיש מי שדואג לנו. לפני כמה ימים דיברנו על החשיבות שבתחושה הזאת, שאנחנו בידיים טובות.

בשבוע 18 עברתי סקירת מערכות וגילינו שאנחנו מצפים לבן. שבוע לאחר מכן חזרו על הבדיקה רק כדי לבדוק עוד כמה דברים קטנים וזכינו לראות את כפות הרגליים והידיים שלו יותר מקרוב - עסק חמוד ביותר. זה די מדהים לקלוט, מדי פעם, שיש שם בפנים בנאדם של ממש, רק בקטן. ושמכל זה עוד יצא תינוק בסוף.

והבחורצ'יק? הוא עובר מצטיין! בועט ודוחף, גדל בדיוק בקצב הנכון ובכל ביקורת נמדד בדיוק איפה שהוא אמור להיות. שרק נמשיך ככה, טפוטפוטפו. 


חמסהחמסהשומבצלמלחמימטפוטפוטפובליענרע

בעוד ארבעה חודשים וחצי, בערך, איפשהו בפברואר, קצת לפני או אחרי, תתווסף לנו עוד צלע למשפחה ואם להסיק ממה שקורה לי בבטן, זאת הולכת להיות צלע עם חיבה לבעיטות ופעילות. XY, ללא ספק.


שבוע 21, כבר לגמרי baby bump
בינתיים, אני מפנטזת על הלידה, קוראת ספרות נבחרת (אבל לא יותר מדי) ורואה סרטים על לידה טבעית שיתמכו בתפיסת העולם והאני מאמין שלי, עושה היפוכים כדי לייצר יותר מקום באגן, מחפשת סיפורי לידה מעוררי השראה בבלוגים ברחבי הרשת ומטפחת צפייה שקטה לפגישה הראשונה עם העולל - כמה שיער יהיה לו, ואילו מן עיניים והאוזניים של מי, ושל מי השפתיים (שלו, כמובן)? ואיזו מן אישיות תהיה לו, ואיזה מן מזג. ההתרגשות גואה.

איזה מגניב, אה?

יום רביעי, 2 באוקטובר 2013

פרנץ' טוסט ארוך, דבר נפלא!

אז, אני חוזרת לספר...

בעשרה לתשע הבוקר הדלקתי את התנור. בתשע הכנסתי את התבנית לתנור החם (180 מ"צ). פניתי לשגרת הבוקר שלי והנחתי ליצירה למלא אט-אט את המטבח ואז את הבית כולו בריחות מענגים של קינמון, חמאה וסוכר חום. בתשע וחצי הטיימר צלצל והעברתי את התנור לשלוש דקות של גריל. חמש דקות אחר-כך כבר ישבתי לאכול, לא לפני שהטבעתי את הנתח המובחר שלי בכמות שאינה בלתי מכובדת של סירופ מייפל מובחר.

זה היה מענג ומופלא ואני ממליצה לכולכם לנסות. וזה כל-כך פשוט!

מה צריך?

4-5 ביצים
250 גרם לחם מכל סוג שתבחרו, אפשר בן יום או יומיים אבל ממש לא חובה
2 כפות חמאה
1/3 כוס סוכר חום
1/2-3/4 כוס חלב
כפית תמצית וניל
כפית קינמון טחון
מעט אגוז מוסקט
קורט מלח

איך מכינים?
משמנים תבנית רבועה (שלי 9*9 אינץ') בחמאה. את שארית החמאה חותכים בסגנון חופשי לחתיכות קטנות ומפזרים על תחתית התבנית. זורים את הסוכר על תחתית התבנית. חותכים את הלחם לקוביות לפי רצונכם ומניחים בחוסר-סדר בתבנית.
מערבבים את כל החומרים האחרים ושופכים מעל הלחם. נותנים ללחם כמה לחיצות כדי שהבלילה תופץ ותיספג באופן אחיד יותר. מכסים את התבנית בניילון נצמד/נייר אלומיניום ומאשפזים במקרר למשך 4 שעות עד לילה.
בבוקר (או כשמוכנים), מוציאים את התבנית מהמקרר ומחממים תנור ל-180 מ"צ. אופים את החגיגה 30 דקות, בתבנית לא מכוסה. בתום האפייה אפשר להעביר את התנור למצב גריל לדקות ספורות, רק כדי להשיג קצת שחום וקראנצ'י - זהירות שלא לשרוף! אפשר להפחית מזמן האפייה אם מעוניינים בתוצאה רטובה יותר. ואפשר פשוט לשפוך חצי משאית מייפל מעל הכל, ואז כלום לא ישאר יבש.

בתיאבון ולבריאות!

note to self: הצלחת האדומה לא תורמת לפוטוגניות

יום שלישי, 1 באוקטובר 2013

מערב ועד בוקר, מהיום למחר

אמא שלי אמרה לי היום, שכבר הרבה זמן לא כתבתי בבלוג. היא שאלה אם זה נכון, או שמערבולת הזמן של השבתות והחגים ששטפו את ישראל בתקופה האחרונה סחפה כל חוש זמן שהיה לה. בהתחלה הייתי בטוחה שהיא צודקת מאוד, שכבר המון זמן לא כתבתי. אבל אז חשבתי לעצמי, מה - כתבתי פוסט אחרי ראש השנה! ואז הבנתי שיום כיפור בא והלך וגם את סוכות כבר השארנו מאחור. ואכן, לא כתבתי כבר שלושה שבועות.

היעדרות מהבלוג תמיד מלווה אצלי בהתנצלות והצטדקות. אני מרגישה כאילו אני עושה משהו שהוא לא בסדר. אבל האמת היא שמאז שחזרנו מישראל (לא להאמין שעבר רק חודש וחצי) אני מרגישה שהכתיבה פחות קוראת לי. עוברת עליי תקופה של התכנסות פנימה ושקיעה בשגרה. אני קמה בבוקר ונוסעת לעבודה, עובדת קשה וחוזרת הביתה, מבשלת וקוראת ונחה והולכת לישון וקמה בבוקר וחוזר חלילה.

כל זה יכול אולי להישמע קצת מדכדך, אבל ההתכנסות הזאת היא לא סימן לדיכאון, אלא דווקא בועה של שקט, שלווה ויציבות. נעים לי ככה, בלי להריץ כל הזמן ברקע את שכבת-העל של המחשבות מסדר שני שמפרשות ובוחנות ומנתחות את אירועי הסדר הראשון. ואולי, בלי להתאמץ יותר מדי למצוא הסברים וצידוקים להאטה הזאת בקצב הפרסום בבלוג, אני יכולה לומר בפשטות הכי לא מסובכת - אני עסוקה, בסוף היום אני עייפה ואין לי זמן וראש לשבת ולהקליד ולערוך ולהגיה את היומיום שלי לתוך פסקאות מנוסחות ומסודרות, משובצות בתמונות.

אבל.

דווקא יש לי על מה לספר ועל מה לכתוב. זה הכל עניין של סדרי עדיפויות. ועכשיו, בזמן שהנזיד (בערך גולאש) עוד מתבשל על הכיריים והאורז מבעבע בסיר שלידו וכוס התה שלי עוד מלאה והתה חם ונלגם בלגימות קטנות, החלטתי להשאיר את הכלים בכיור עד מחר ולשבת מול המחשב וקצת להריץ את האצבעות על המקלדת.

ההצטננות היחסית במזג האוויר ועוד כמה שינויים במזג האישי שלי איפשרו לי חזרה מהוססת אבל עקבית למטבח. לפני שבוע בישלתי קציצות בתבשיל דלעת בהשראת אחת האחיות מהעבודה, בחורה ממוצא הודי. יום אחד שמעתי אותה נותנת לאחות אחרת מתכון לתבשיל קישואים בעגבניות ואומרת שאפשר להכין אותו עם כל מיני דלועים. כשנסעתי לקרוגר ולא היו קישואים, קניתי דלורית אחת, צרור גזרים ובטטה. אידיתי את הנ"ל עם שני בצלים וכשכולם היו רכים ונכונים ושכחו את גבולותיהם צירפתי להם גרגירי חומוס מקופסת שימורים אחת. תיבלתי בכורכום וכפית הל טחון (למרות שבמתכון של פינקי היא דיברה על כוסברה טחונה, ואני עדיין צריכה לברר איתה האם הכוונה היא לעלים טריים, מיובשים או בכלל לזרעים טחונים. וכן, זה באמת השם שלה). הקציצות עצמן היו חצי-הודו-חצי-עוף עם כמות מבהילה של פטרוזיליה, כוסברה ובצל ירוק שקצצתי במעבד מזון ותיבול פשוט של מלח-פלפל, כי אחרי כל-כך הרבה ירוק, לא צריך להוסיף המון. יצאה מנה כתומה-צהובה זרחנית, בזכות הכורכום, כזאת שלגמרי אומרת "הודי", אפילו שהיא לא קארי. קבלת פנים מושלמת לסתיו הקריר שנכנס בפתח.

בהמשך השבוע הכנתי מינסטרונה של עצלנים, מפני שאלון הכריז באחד הימים שעונת המרקים בפתח ומפני שאכלתי מינסטרונה נהדר באיזו מסעדה איטלקית בעיר (די בינונית, חוצמזה) ונזכרתי כמה אני אוהבת את המרק הזה וחשבתי כמה אני רוצה לאכול אותו כל יום, ארבע פעמים ביום. בגלל שהחלטתי שאני רוצה מינסטרונה בשבע בערב, הגעתי הביתה בשמונה בערב והתחלתי לבשל רק בתשע וחצי, הייתי צריכה לעשות קצת קיצורי דרך, העיקרי שבהם הוא שהשתמשתי בשלושה סוגי שעועית מקופסא (בדרך כלל אני משרה מראש בבית, אבל מי שרוצה מינסטרונה בלי לתכנן...). כמו כן, בשלב אידוי הירקות טיגנתי מגש שלם של פרגיות (סטייק פרגית) שחתכתי לחתיכות בגודל ביס, כדי לתת למרק קצת עומק למרות שלא היה לי ציר עוף. התוצאה המשמחת היא שעכשיו בכל קערית יש גם חלבון מן החי וגם חלבון מן הצומח וזה משביע וטעים ונעים. בסוף הבישול קצת התבאסתי כי היה למרק טעם קלוש אך מורגש של קופסת שימורים, אך לשמחתי הרבה, הוא חלף ללא שוב יום למחרת הבישול.

לפני שבוע בערך הרגשתי שאני רוצה להפסיק לשבת מול המחשב בבקרים של ימי עבודה. בדרך כלל שגרת הבוקר שלי הולכת ככה - אני מתעוררת, מעמידה קומקום לתה, נכנסת להתקלח, אחרי המקלחת מכינה תה ויושבת מול המחשב עד חמש דקות מאוחר מדי ואז קמה ומארגנת את כל הדרוש ארגון לעבודה ויוצאת מהבית חמש-עשר דקות מאוחר יותר ממה שרציתי. אבל כבר כמה זמן שלא נעים לי להילחץ ככה בבוקר וגם לא נעים לי להתעורר וישר להתיישב מול המסך ולהיכנע למשחק אינסופי בקנדי-קראש (שהוא משחק נורא ואיום, מטופש ואיום ויציר-שטן, אבל הוא נורא ממכר) ואז לצאת מהבית ליום עבודה ארוך.

אז לקחתי יוזמה והפסקתי להדליק את המחשב בבוקר. במקום זה, אני פותחת את הבוקר במקלחת ואז מבצעת היפוך אחד, שיחזיר את האיזון והמרחב לאגן שלי. בפעם הראשונה שעשיתי את ההיפוך השעה הייתה חצות ואחרי זה לא הצלחתי להירדם במשך שעה וחצי. כך למדתי שדווקא נעים מאוד לבצע היפוך כחלק מטקס הבוקר. זה יותר טוב משוט של אספרסו. זה גם הזמן היחיד ביום בו אני באמת על בטן ריקה, אז זה יותר נעים.

אחרי המקלחת וההיפוך אני מכינה לי תה. ואז... גיליתי עוד משהו - כשלא נשתלים מול המחשב בבוקר יש זמן לארוחת בוקר קצת יותר אמיתית. לא רק קורנפלקס או דייסת קוואקר (שאני לא ממש מצליחה ליהנות ממנה בתקופה האחרונה). בימים האחרונים מככבים כאן פרנץ' טוסט ופנקייקים בלהקות. שיגעון הפרנץ' טוסט האחרון התחיל אחרי לילה אחד קשה במיוחד בו כאבה לי הבטן והתהפכתי במיטה בלי למצוא מנוח. התעוררתי בבוקר המומה ומצוברחת והרגשתי שאני חייבת אוכל מזין ומנחם שירומם אותי פיזית ונפשית. נו, מה אם לא לחם מטוגן.

מאז התענוג שוחזר פעמיים וגם התחלף במזון-ארוחת-הבוקר האחר - פנקייקים. בבקרים שלפני העבודה, במקום לעמוד ולטגן פנקייקים אישיים במשך דקות ארוכות, אני משתמשת במחבת הגדולה ביותר שלנו (28 ס"מ), מכינה בלילה משתי ביצים ומטגנת את כל הכמות בבת-אחת, לחביתית אחת עבה קצת יותר. מספיק סודה לשתייה ושימוש במכסה לחלק מזמן הטיגון מאפשרים להימנע מפנקייק נא. אז, חביתית הענק נחצית לשניים, חצי לרעבה-עכשיו וחצי לשותף הישן שיקום ויהיה רעב בעתיד.

ואז, לפני כמה ימים קראתי באחד הבלוגים עליהם אני מנויה על נסיונותיה של הכותבת לפשט את שגרת הבוקר שלה ולהפחית לחץ ככל האפשר בזמן הזה של היום. בין היתר, היא כתבה על ארוחות בוקר שמכינים ערב לפני כן ומסיימים את הכנתן בבוקר. ואז נשתל במוחי הרעיון, לחפש ולמצוא מתכון ל-overnight French toast ולראות מה ייצא מזה.


היום סופסוף הבשילו התנאים לכך ומחר בבוקר, בין הרתחת המים להיפוך למקלחת, אני אתניע את התנור ואכניס לתוכו תבנית אחת רבועה, שתשהה שם חצי שעה ותספק לי ארוחת בוקר חמה ומזינה, על הבוקר, באפס השקעה (בבוקר עצמו. את מעט העבודה הנדרשת השקעתי הערב). כי כמו שאותה כותבת טענה בצדק באותו פוסט שהצית את דמיוני - הרבה יותר קל להכין בערב דברים למחר (אפילו לבחור בגדים למחר קל יותר ערב לפני!), מאשר לעשות את אותם הדברים בבוקר. איכשהו נראה שאותה הפעולה לוקחת פי שלושה יותר זמן בבוקר מאשר בערב. לפחות אצלי זה ככה.

אז נראה איך הפרנץ' טוסט האפוי (סוג של פודינג לחם, אני מניחה) יהיה לי מחר בבוקר. ואם יהיה טעים, אולי הרווחתי עוד כמה דקות של ישיבה רגועה עם כוס התה שלי לפני שהשגעון של היום מתחיל.

ומה עוד לא סיפרתי?

שלראשונה מאז עברנו לא"א זכינו לביקור מבן משפחה וזה היה נהדר ומשמח ומרגש. אח שלי הגיע לניו-יורק לרגל עבודה בשבוע שעבר והוא ניצל את סוף השבוע שקדם לכך כדי לדלג אלינו ולבלות איתנו שני לילות ויומיים וחצי. לקחנו אותו לבראנץ' בקפה זולה, לנסיעה בדרך הנופית של נהר יורון ועברנו עם האוטו ליד Pumpkin patch ושמחתי לחשוב שכבר עודמ עט האלווין.


ולמחרת יצאנו לפיקניק בארבורטום עם סנדביצ'ים (ועוד שלל שחיתויות) מזינגרמנ'ס. ואחרי שאכלנו ירדנו בהליכה עד הנהר והיו שם ברווזים וגם שני דייגים שעמדו בתוך המים עם המכנסיים המצחיקים עד הפופיק והטילו חכות. היה מופלא באמת. קצר מאוד אבל כל-כך כיפי.

אם תגדילו את התמונה ממש ממש ותסתכלו טוב-טוב, אולי תצליחו לראות את הדייגים

וגם לא סיפרתי שחזרתי לעשות יוגה בקבוצה, עם מורה טובה בסטודיו נעים וקבוצה נעימה, שנותנת קצת תחושה של קהילה ועוזרת לי לשמור על השפיות בין משמרת למשמרת. וגם חזרתי לשחות יותר בקביעות מאז שחזרנו מישראל וזה כיף חיים.

וגם, שקניתי נעלי ספורט חדשות לעבודה אחרי שברך שמאל שלי התחילה לעשות לי בעיות ועכשיו אני אחת מהילדים המגניבים ביותר במחלקה :)



עדכונים נוספים (כולל מתכון לפרנץ' טוסט חוצה יממות, אם ייצא מוצלח) - בקרוב.

שמיים מוצלחים של ערב סתוי, כפי שנצפו כשיצאתי היום מהעבודה.
בדרך הביתה ראיתי גם כוכב נופל, התרגשתי מאוד והבעתי משאלה.