שפעת היא מחלה ויראלית מעניינת. שניים מהסימפטומים הבלתי רשומים שלה הם רחמים עצמיים ויכולת אדירה, כמעט היפוכונדרית, לחוש מכאובים ומיחושים מוזרים בנקודות מאוד ספציפיות בגוף וגם לתאר אותם בפירוט מכאיב.
יש לי שפעת מאז שבת בערב. וזה מעצבן, כי קיבלתי את החיסון. גם מפני שאני חולה כרונית, ולכן בקבוצת סיכון לחלות וגם מפני שאני עובדת בבית חולים ואני מחוייבת להתחסן, או לחילופין לעטות מסיכת פה ואף לכל אורך המשמרת, בכל משמרת, 12 שעות ביום, שלושה ימים בשבוע.
יש לי שפעת למרות שהתחסנתי, וזה לא יוצא דופן. הרבה אנשים שהתחסנו השנה מדווחים כי חלו בכל זאת ואף על פי, ולא מדובר רק באנשים שעבודתם חושפת אותם למחלות מידבקות. באשר אליי, העובדה הזאת גורמת לי לפקפק מאוד בדיוקם של הניבויים שהובילו ליצירת התרכיב החיסוני השנה. מישהו באגף החזאות של ארגוני הבריאות העולמיים פספס קצת השנה. באסה.
בשבת בבוקר הגעתי לעבודה וקצת כאב לי מפרק הירך. הוא הרגיש "תקוע" ותנועתו הייתה מוגבלת. חשבתי לעצמי שזה סתם כאב המפרקים הרגיל שלי, זה שבא עם הקרוהן ומתעורר כשקר או כשלא ישנתי מספיק ועובר כשאני נעה מספיק והמפרק "משמן" את עצמו, כמו בכאבים ראומטיים רגילים. ובאמת, המשמרת התחילה והייתה משוגעת אפילו יותר מהרגיל, הזמן עבר ושכחתי מהכאב.
בסוף המשמרת התקשרתי אל אלון ואחרי התלבטות משותפת החלטתי שאסע לקרוגר. הבטן שלי התנהגה לא כל-כך יפה בימים האחרונים ורציתי להציע לה עוף מכובס כמנחת פיוס. כשהגעתי לקרוגר ויצאתי מהאוטו, מאוד כאבו לי הברכיים. חשבתי לעצמי שזה משונה. גם אם אחרי משמרות ארוכות וקשות כואב לי קצת פה ושם, אף פעם לא עד כדי כך. גירשתי את המחשבה מהראש ונכנסתי לסופר. ואז, בין מקררי הירקות למקרר הביצים, הצטמררתי. ושוב במעבר לצרכי אפייה. חזרתי הביתה ואמרתי לאלון - אני חושבת שאולי יש לי חום.
ואכן, מדידה מקרית הראתה חום נמוך, 37.5, לא לכאן ולא לכאן. ומחר יש לי משמרת נוספת ברצף סוף השבוע. מה עושים?
ספר החוקים הבלתי כתובים של חולים בכלל ושלי בפרט, מורה: דבר ראשון, לבכות. וגם להילחץ בעת ובעונה אחת. אחר-כך לתת לבעלך לשכנע אותך שזה לא סוף העולם, לטכס עצה וללכת לישון מוקדם. אם כך, לפי הנוסחה המוסכמת, בישלתי מרק עם עוף ומלא ירקות כתומים, העמדתי גם סיר אורז ואחרי מקלחת העברתי את שארית הערב במנוחה. החלטנו לחכות למחר בבוקר ולפסוק לפי גובה החום.
בראשון בבוקר התעוררתי עם חום נמוך והחלטתי לקחת את הסיכון. תמיד אפשר להשתחרר מהעבודה מוקדם ולחזור הביתה אם אני מרגישה לא טוב, בלי לבזבז ימי מחלה צבורים, שיורדים מאותו מאגר של ימי החופשה שלי, אותם אני אוגרת בקנאות לקראת חופשת הקיץ בישראל. לקחתי את המקבילה המקומית ל"דקסמול קולד" ונסעתי לעבודה. בדרך למחלקה עוד כאבו לי הברכיים והגב, אבל עד סוף דיווח הבוקר הדקסמול התחיל להשפיע והרגשתי טוב יותר. גם השיעולים והעיטושים התכופים נכנעו לדיכוי התרופתי וכל מה שנשאר הוא אף קצת נוזל, גרון שמרגיש כאילו שפכו לתוכו חול וקול שהלך ונעלם, דומה יותר ויותר לקרקור של עורב ומקשה מאוד על המטופלים הזקנים שלי לקלוט מה אני אומרת להם, כי אני לא מנגנת את זה בתדר שהאוזניים שלהם קולטות.
לשמחתי, המשמרת של יום ראשון איזנה את הטירוף של שבת. עד הצהריים כמעט ולא היה מקרה שהיה לי יותר ממטופל אחד בזמן נתון וגם כשהיו לי שניים, עבדתי עם אחת האחיות החביבות עליי וחלקנו את העומס באופן שהקל עליי. גם המקרים עצמם היו פשוטים - לחץ דם גבוה, דלקות בדרכי השתן וכאב גב כרוני - שום דבר לא קריטי או מסכן חיים באופן מיידי ובגדול דברים שסובלים אחות שזזה קצת לאט יותר מהרגיל. אחרי כל פעולה פשוטה חזרתי לתחנת האחיות ותפסתי לי כיסא.
תכננתי לקחת דקסמול נוסף אחרי ארוחת הצהריים, אבל כשהזמן היעוד הגיע, החלטתי לחכות עוד קצת. ואז פתאום נפתחו שערי שמיים והעבודה התחילה לזרום ולא היה לי רגע לעצור ולבלוע כדור. עד שכמה שעות מאוחר יותר הרגשתי שהעיניים שורפות לי והברכיים התחילו לכאוב, והגב, ופתאום לא הצלחתי למצוא תנוחה נוחה לשבת בה על השרפרף הגבוה שבחדרי המטופלים. אז החלטתי למדוד חום ואכן - 38 מעלות צלזיוס. זה כבר נחשב חום אמיתי.
חלקתי את החדשות עם שרי, שהייתה אחות אחראית ועודדה אותי ללכת הביתה. בינינו, בשלב הזה כבר היה ניתן לטעון שאני מהווה סכנה לבריאות הציבור, שכן גם אם שיקול הדעת הקליני שלי לא השתבש (ובאמת שלא, כל עוד המשכתי לזוז הייתי ממש בסדר), ניתן היה לשער שאני צלחת פטרי גדושה וירוסים, איום ביולוגי של ממש.
יצאתי הביתה שעה וחצי לפני סוף המשמרת וכשהגעתי הביתה, עכשיו עם חותמת רשמית של חום "אמיתי", מדדתי שוב חום וגיליתי 38.3. אלון מיד התגייס למשימה, חימם לי מרק ושאל ודאג ובדק. כמה שמחתי שבישלתי מרק יום לפני כן. הלכתי לישון קצת אחרי תשע.
שפעת היא כזאת מחלה מטופשת. ובכלל, איזה מטופש זה לחלות. יש לי ציפיות מעצמי, אני אמורה להיות חזקה יותר מזה! איכשהו, קיוויתי שהשהייה במיון תחסן אותי מפני כל מחלות החורף. ואיכשהו חשבתי תמיד שאדבק באיזה וירוס מעיים לפני שאחטוף את זה של דרכי הנשימה. נו, אז חשבתי.
בינתיים אני נחה בבית. עוברת מישיבה מול המחשב לשכיבה על הספה המהממת שלנו. איזה מזל שהמצאנו לנו סלון ממש לאחרונה. הוא מאוד ידידותי לחולים. אתמול ראיתי בשכיבה שבעה פרקים רצופים של "דקסטר", סדרת הטלוויזיה התורנית שלי. וגם הלכתי לביקורת אצל רופאת הגסטרו שלי, שבמקרה נפלה על הימים היחידים בשנה בהם אני חולה במחלה של אנשים רגילים. אז זכיתי גם לצילום חזה שהראה שבינתיים, המחלה לא נודדת לריאות שלי והיא מבודדת למערכת הנשימה העליונה. בעבור מי שמדוכאת חיסונית, גם זו נחמה.
אם גם מחר יהיה לי חום אצטרך ללכת לרופא כדי לקבל ימי מחלה. איזה מוזר זה! כל-כך הרבה זמן לא הייתי במעמד הזה בשוק העבודה, שלמישהו אכפת אם היית חולה באמת ולא רק זייפת כדי לנוח בבית.
ועכשיו, אחרי שהתבכיינתי די והותר, אני חוזרת לספה.
צום געזונט!
